רחל אברהם היתה מרשימה מאוד. היא דיברה בשקט, באיפוק, וגם הדמעות שזרמו על לחייה לא עצרו את שטף הדיבור שלה. המסובים למעגל של שילון לצדה האזינו לה בפנים מתוחים ורציניים. חבר הכנסת אלי גולדשמידט ושתי מנחות הטלוויזיה, יעל דן ורובי שובל-פורת, שתיהן בעלות ניסיון בדיבוב מרואיינים שיש להם סיפורים אישיים נוקבים, האזינו בסבר פנים חמור, הציעו הצעות, הביעו זעזוע מהמערכת האטומה שאינה מתגייסת לבער את נגע האלימות נגד נשים. בקיצור, אייטם מארץ האייטמים. רק למחרת התברר, שהעניינים לא בדיוק כפי שצוירו. שהקורבן אינה רק קורבן, המערכת לא כל-כך אטומה אלא דווקא מעורבת ומטפלת, אבל לא לגמרי לשביעות רצונה של האשה. זה אחד מסכסוכי הגירושים המכוערים, שאף צד בהם אינו נקי יותר מהאחר. מה שכמובן לא מצדיק חלילה אלימות, יהא מקורה אשר יהיה. אך לא בכך ענייננו.

ענייננו בתגובתם של שילון ואנשיו, והיא מכעיסה מכמה טעמים. לא רק בשל הזלזול בכללים המקצועיים הבסיסיים, המחייבים בדיקה של כל סיפור המובא לפניהם קודם שהם מפרסמים אותו ברבים, אלא גם בשל ההתייחסות אל הנושא הכאוב והקשה כל-כך של אלימות במשפחה. משום מה היא נכנסת למשבצת הסיפורים האנושיים, המרטיטים, העסיסיים. סיפורים על אנשים שאפשר לרחם עליהם, לבכות אתם ולהתנחם בעובדה, ש"אצלנו זה לא קורה". נכון, בהזדמנות חגיגית זו גם צוברים נקודות אצל הפמיניסטיות, אצל הפוליטיקלי-קורקט, אצל כל האנשים היפים.

אבל צריך לשוב ולומר, בפעם המי יודע כמה: האלימות במשפחה אינה נושא לצדקה ולצקצוקי שפתיים. אלה לא סיפורים מתקתקים או מזעזעים סתם, שאפשר להחליק את הקצוות שלהם. שילון ועורכיו לא עשו טובה לרחל אברהם בכך שלא בדקו מראש את הסיפור שלה ולא אפשרו למשטרה להגיב ולפרוס את התמונה המורכבת על כל פרטיה. החלקת הקצוות וטיפול המרשה לעצמו חריגה מהכללים העיתונאיים אינם מעידים על אהדה שופעת לקורבן, אלא על התנשאות, על פטרנליזם, שרואה באשה, במקרה זה רחל אברהם, אמצעי בדרך למטרה שהיא אינה מודעת לה כלל -- ליצור דרמה בשידור חי, להרטיט, להסעיר. בכך הופכים אותה לקורבן כפול.

אבל האלימות במשפחה איננה סיפור. זו סוגיה פוליטית, שמחייבת את המערכת כולה לטיפול פוליטי -- במסגרת המשטרה, מוסדות הרווחה, המשפט -- להעמדת הנושא במקום הראוי לו בסדר הקדימויות הלאומי, בתקציבים, באמצעים, בחקיקה, באכיפה, בחינוך, בכל פינה. ומצד התקשורת, הנושא מחייב לא פחות מדיון בכל נושא מדיני, חברתי או כלכלי תקני, כמו ראיון עם ראש הממשלה על האיום העיראקי, או דיון על עתיד הנשיאות בארצות-הברית. הצגתה של רחל אברהם כקורבן תמים אינה מסייעת למאבק באלימות במשפחה. הרי מחר, כששילון יביא שוב אשה מוכה למעגל, והיא תספר את סיפורה קורע הלב, האמיתי, יאמרו הצופים לעצמם, מילא, שמענו את הסיפורים האלה, ועובדה, בפעם האחרונה זו היתה בכלל אשמתה. אז ודאי גם הפעם זה מגיע לה. ואם המטרה הנעלה היתה העלאת מודעות, לעודד נשים מוכות לפנות לעזרה, גם זו הוחטאה בשל הטיפול הלא מקצועי.

פחות סימפתיה ויותר רצינות וקפדנות היו מועילות לרחל אברהם, כמו גם לנשים מוכות אחרות, חזקות פחות ובעלות פחות תושייה ממנה. הן גם היו מעידות, שאנשי "בשידור חי" מתייחסים אלינו, הצופים -- גברים ונשים -- במידת הרצינות והבגרות, ולא כמי שזקוקים להזרקה של רגשנות לפני השינה.

גיליון 13, פברואר 1998