"ביבי, תקשורת", התחנן הגבר ביציע היכל התרבות בנתניה. "תביא את הקטע על התקשורת". "תקשורת, תקשורת", הדהדה הבקשה באולם. פיות חייכו. עיניים נצצו. כולם ציפו להצגה טובה: ביבי יריץ קטעים, צחוקים, ייתן להם באמא שלהם, העם ישמח, והעיתונאים באולם יפרכסו כמו ג'וקים שהפכו אותם בבעיטה על גבם.

נתניהו הוחנף. הוא הקיף בעיניו את הקהל, ולמד שמפלס האושר משביע רצון. "לא היום", אמר, וכדי לא לגרום צער, חס ושלום, הבטיח: "פעם אחרת", ומיד חזר לתקוף את השמאלן ההוא, אהוד ברק.

בבחירות 99' נמצאו לתקשורת הרבה שימושים חשובים, לבד מהשימוש הישן והטרחני המכונה עבודה עיתונאית. קודם כל, היא מאפשרת לנתניהו למלא את התפקיד החביב עליו, תפקיד הקורבן. חלק גדול מבוחריו משוכנעים שהתקשורת היא מפלצת מספרי המכשפות, שבכוחה הדמוני, המרושע, שולטת שליטה מלאה במדינה. נתניהו הוא קורבנה הראשון. היא שותה את דמו בתאווה, יום יום. הוא גם הראשון שמצליח לגבור עליה. הוא גם לוֹיס ליין וגם סופרמן.

בפברואר הוזמן אהוד ברק להרצאה באוניברסיטת בר-אילן. הוא אמור היה לדבר על מלחמתה של ישראל נגד הטרור, אבל דיבר, כצפוי בימי בחירות, בעיקר נגד נתניהו. הקהל היה חצוי לשניים: חלקו, פעילי תא הסטודנטים של העבודה, היה נלהב, וחלקו מנומס. נדמה שרצח רבין שיפר עד מאוד את גינוני הנימוס של הסטודנטים הדתיים בבר-אילן, לפחות כלפי פוליטיקאים מהשמאל.

כשנסתיים האירוע, ליוו אחדים מסרוגי הכיפה את העיתונאים החוצה. "לא יעזור לכם", אמר אחד. "ביבי ינצח, למרות שהתקשורת תומכת כולה בברק." עד כדי כך חזקה התחושה שהתקשורת ומפלגת העבודה חד הם, שכאשר נתניהו, באחת מהופעות הבחירות שלו, שאל "אם יש כאן מישהו מהמערך", הצביע הקהל כאיש אחד על העיתונאים ביציע.

כפי שאפשר היה לצפות, אהוד ברק חולק על ההנחה הזאת. הוא משוכנע שהוא, ורק הוא, קורבן התקשורת. בשיחות אישיות עם עיתונאים קורא להם ברק, ביומרה לא מבוטלת, להשעות את ההרגלים המקצועיים שלהם ולעזור לו לנצח את נתניהו. עם כל הכבוד לחובה המקצועית, הוא אומר, איפה החובה האזרחית שלכם.

יש לו, לברק, הסבר מעניין להבדל בין ההשפעה של התקשורת על הקמפיין של נתניהו להשפעה שלה על הקמפיין שלו. כשעיתונאים תוקפים את נתניהו, הוא אומר, הוא מתחזק אצל בוחריו; כשעיתונאים תוקפים אותי, אני נחלש אצל בוחרי. הבוחרים שלי מאמינים לתקשורת.

▪ ▪ ▪

מערכות בחירות אמורות להתמקד בשני תחומים: בסוגיות שנויות במחלוקת ובכישורים של המועמדים. כאשר אחד המועמדים הוא ראש ממשלה מכהן, במרכז הוויכוח עומד הרֶקורד שלו ושל ממשלתו. ממשלה כושלת מתקשה לשוב ולהשיג את אמון הציבור.

לא בבית-ספרנו. בחירות 99' בישראל חומקות בהצלחה גם מאלה וגם מאלה. אין ויכוח ממשי בין המועמדים משום שכולם מסכימים, לכאורה, על הכל. כולם בעד תהליך השלום. כולם בעד חידוש הצמיחה והגדלת ההשקעות בחברה. אפילו הוויכוח על דת ומדינה, שחותך את החברה הישראלית בלבה, מתכווץ ומיטשטש, בגלל החשש של המועמדים להרגיז חלק מבוחריהם.

מדברים, כמובן, על נתניהו, בעיקר הוא מדבר, אבל עד כתיבת שורות אלה לא היה שום ניסיון לבדוק ברצינות מה השיגה ממשלתו, משרד אחר משרד, נושא אחר נושא, ואיפה כשלה. ברק אמר כמה משפטים נגועי דמגוגיה על המחסור במיטות, ונתניהו השיב לו בהטלת האשמה על הממשלה הקודמת. הנתונים של נתניהו היו, במקרה הנדיר הזה, שקריים, אבל למי יש כוח להיכנס לפרטים.

בחירות 99', נכון לכתיבת שורות אלה, לא מייצרות חדשות. זה, כנראה, מה שעושה אותן משונות כל-כך לעיתונאי, ומשעממות כל-כך לציבור: מתראיינים, מופיעים, מקיימים מסיבות-עיתונאים דרמטיות, גונבים מסך ערב ערב -- וחדשות אין. נייט. מאפיש. נאדה.

האנטי-אירוע העצוב ביותר, בינתיים, במערכת הבחירות היה מסיבת-העיתונאים שזימן נתניהו ביום שישי, 6 בפברואר, אחר-הצהריים, בתקווה שיוכל לחלוק עם ציבור הבוחרים את אבלו על מות המלך חוסיין.

המלך סירב לתאם את מותו עם ראש הממשלה. נתניהו חיכה, וערוצי הרדיו והטלוויזיה חיכו, והעיתונאים, והמלך בושש. עד שמועד כניסת השבת התקרב, ונתניהו נאלץ לדחות את אבלו ליום ראשון.

האנטי-אירוע המשמח ביותר התרחש באותו יום בצהריים. אתי נווה בן החודש חגג ברית מילה מאוחרת, בגני-התערוכה בתל-אביב. האב המאושר, דני, התמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת. הוא הזמין 3,000 אורחים, רובם חברי מרכז. הם באו. צלמי העיתונות, שבאו בהמוניהם, הורשו לצלם רק מהיציע: בעל השמחה לא השתגע לאפשר להם לצלם מועמדים אחרים.

אילו פליני היה חי, הסרט הזה היה שלו. באולם חילקו המתחרים פליירים עם שמותיהם ומספריהם. על הבמה הקטנה דרכו זה על זה שרי הליכוד ונשותיהם. מאז "אלטלנה" לא היה שם צפוף כל-כך. נתניהו החזיק את התינוק קרוב לחזהו, ומיד מסר אותו לשרה שמסרה אותו במהירות לנווה שמסר לאשתו, צילי, שהיא תאומת שרה, במהדורה מוקטנת. התינוק ישן, אבל קהל המוזמנים, ביניהם מתחריו של נווה, עבד על העיתונות. נווה הוא בדרך-כלל גפילטע פיש: צעיר-זקן, שלא מעורר הרבה יצרים. לא הפעם: המועמדים המתחרים שמחו לדבר על דלות המזון, על גודש המוזמנים, על ההתעללות בתינוק ועל החוצפה של נווה, שהפך את מסע הבחירות שלו למקור הכנסה. "תראו את בלומנטל הפראיירית", אמר אחד. "היא הלכה מברית מילה לברית מילה ופיזרה צ'קים. נווה אוסף".

על הבמה דקלם נתניהו את שמות כל המועמדים, מנווה, שהוא "דם חדש לתנועה שלנו", ועד "יהושע (מצא) שתמיד עומד לצדי". זה היה מרגש כמעט כמו מסיבת יום-ההולדת ה-57 של אהוד ברק, שנחגגה במעמד המצלמות ושמעון פרס בירקון 110.

בחירות 99' לא מתרחשות בשווקים, גם לא בחוגי הבית או במסיבות-העיתונאים. הן מתרחשות בתוכניות האירוח בטלוויזיה. למועמדים יש שבע תוכניות אירוח לבחור ביניהן, ממרגלית עד שילון, לבד מתוכניות האקטואליה. מטרת המועמד היא לחזור כתוכי על אותם ארבעה-חמישה משפטים שנבחרו כסיסמאות הבחירות שלו. מטרת התוכנית היא רייטינג. מדובר בבידור, לא בחדשות. המראיין מתייחס אל המועמד כאל חיה בקרקס. לפעמים הגימיק הוא להכות את המראיין בשוט. לפעמים ללטף. השתוללות הקהל היא חלק מההצגה.

המועמדים מתעקשים להזמין את עצמם לכל תוכנית, אם יש להם מה לומר או אין. התובעני מכולם הוא ראש הממשלה. אהרון גולדפינגר, מפיק "פוליטיקה" בערוץ הראשון, מספר שיום אחד נמאסו למגיש, יעקב אחימאיר, הטלפונים מלשכת ראש הממשלה. מה הוא חושב לעצמו, כעס אחימאיר. פה לא הטלוויזיה הרומנית, והוא לא צ'אושסקו.

בכל זאת, נתניהו דיבר.

גיליון 19, מרץ 1999