בחודשים האחרונים מתייגעים מיטב המוחות במשרד המשפטים בסוגיה כפוית טובה: איך להלבין את ערוץ-7, תחנת הפיראטית שמושבה בהתנחלות בית-אל. משפטני הממשלה לחוצים בין הפטיש לסדן. הפטיש הוא בג"ץ, שבעקבות עתירה שהונחה על שולחנו דרש לעשות סדר: או לסגור את התחנה או להסדיר את שידוריה בדרך חוקית. הסדן הוא ראשי יש"ע, הם ושרי הממשלה, שרואים בתחנה ובשידוריה נכס שאין לסגת ממנו, חיוני כמו קבר יוסף ושורשי כמו תל-רומיידה.

הערוץ התנחל בתוך תחום דמדומים שקשה מאוד להסביר אותו, או להסדיר אותו, במונחים משפטיים, אבל קל להבין אותו במונחים ישראליים: האנטנה היתה פיראטית, אבל המיקרופון עם סמל התחנה ניצב בבטחה על שולחנם של ראשי ממשלה – גם על שולחנו של שמעון פרס, בעיצומו של הוויכוח על חלקו של הערוץ בהסתה שקדמה לרצח רבין.

השאלה לא היתה אם להלבין, אלא איך. התברר שערוץ-7 לא שש לקבל על עצמו את עול החוק. יש לו רגישויות. יש לו תנאים.

הפתרון המתבקש היה גיאוגרפי. כיוון שהתחנה פועלת מאיו"ש ומייצגת נאמנה את דעותיהם ואת טעמם של חלק מהתושבים, יוציא המושל הצבאי מכרז להקמת תחנת רדיו אזורית, על-פי המתכונת הקבועה בחוק. הערוץ מבית-אל יתמודד ויזכה, ובא ליועץ המשפטי גואל.

לא כל-כך פשוט, קודם כל, ערוץ-7 לא מסתפק במאזיניו מיהודה ושומרון, אלא רואה את עצמו כשליח אל כל עם ישראל. הוא עומד על רצונו להגיע אל כולם, בגליל ובנגב, בים וביבשה.

שנית, הדרישות הקבועות בחוק לא נראות לו. הוא עלול להיכשל במכרז, או להיכשל בבג"ץ שיוגש בעקבות בחירתו במכרז. הוא איננו רוצה שחברי מועצת הרשות השנייה ופקידיה יפקחו על השידורים שלו. בהשוואה לחופש שהוא נהנה ממנו היום, יש כאן הרעת תנאים.

שלישית, ערוץ-7 איננו הפיראט היחיד שמועמד להלבנה. גם ש"ס חוסה על שידורים פיראטיים, שעיקרם זמירות, דרשות מענייני דיומא והטפות דת. הפתרון הגיאוגרפי יכול אולי להלבין את ערוץ-7, אבל מה יהיה על ש"ס?

וכך צץ רעיון חלופי: במקום הגדרה גיאוגרפית, הגדרה פוליטית. המדינה תקצה תדר אחד לתחנה בסגנון עדות ש"ס, תדר שני לתחנה בסגנון עדות יש"ע, ותדר שלישי, מאזן, לתחנה בסגנון עדות השמאל. במקום הלבנה אחת פרובלמטית, מכבסה כללית. במרצ קפצו אחדים על המציאה, וח"כ דדי צוקר רץ להתראיין.

הרעיון הוא כנראה חלק מתהליך ההתפרקות שעובר על החברה הישראלית. כל קבוצת לחץ דורשת עכשיו מהמדינה להקצות לה גטו משלה, שבו תתבשם מריחות עצמה ולא תסבול מריחותיו של הזולת. כך בחינוך, כך גם בתרבות: גטו לש"ס וגטו לחב"ד, גטו לאגודת-ישראל וגטו למפד"ל, ובתוך כל הגטאות האלה תת-גטאות לעניים ולעשירים, לבני אברכים ולבני פועלים, לאשכנזים ולמזרחים.

בעידן הפוסט-ממלכתי ימלאו החרדים את סדר יומם הציבורי ללא קושי: גם עכשיו הם עסוקים בעצמם ובאלוהים; מתנחלי ערוץ-7 לא ישתעממו לרגע: לא רק אלוהים יש להם, גם ארץ-ישראל. לגבי השמאל, אני פחות בטוח. חמישים שנה היתה המדינה בראש מעייניהם. לא היו להם אלוהים אחרים. במה ימלא דדי צוקר את הגטו הרדיופוני שהוא מבקש לעצמו? מה יאמר שם, בין מסיבת טראנס אחת לשנייה?

יש שני סוגי פתרון. האחד, להמתין בסבלנות עד תום תקופות הזיכיון של תחנות הרדיו האזוריות, ואז לקבור אותן בקבר אחים. רוב התחנות לא רשמו הצלחה גדולה. מעטים יצטערו על מותן.

את התדרים הפנויים אפשר להוציא לכל המרבה במחיר. הפרטה מלאה. השיטה הזאת לא מבטיחה גיוון ואיזון וייצוג הולם לקבוצות מיעוט, אבל היא מונעת, לפחות, פרוטקציה פוליטית גסה מהסוג שמוצע עכשיו. כל הבא ברוך הבא: מוסקוביץ' מהמתנחלים, גוטניק מחב"ד, צוקר ממרצ, יהורם גאון או זהבה בן. המדינה תצמצם את התערבותה למינימום. מדובר בסך-הכל ברדיו – בשוליים של הרדיו.

או שהיועץ המשפטי לממשלה יתייצב בבג"ץ ויאמר לשופטים את האמת: תחנות הרדיו הפיראטיות מוגנות בשכפ"ץ פוליטי כל-כך עבה, שידי קצרות. כל ניסיון של המדינה לחסל אותן יסתכם בכישלון. כל ניסיון להלבין יסתכם בפלונטר. מוטב להניח לתחנות הפיראטיות לחסל זו את זו. כבר היום טובע ערוץ-7 בין כל ערוצי הזמירות, חבל לתת לו חבל.

גיליון 16, ספטמבר 1998

תגובה: נמלא את הגטו

ירון לונדון

נחום ברנע שואל "במה ימלא דדי צוקר את הגטו הרדיופוני שהוא מבקש לעצמו", אבל דומה שלא זה אשר מטריד אותו, אלא הסגמנטציה של החברה הישראלית. עדה ועדה וכלי התקשורת שלה, המדברים אל קהלם. ברנע צודק, אבל אין בכוחנו לשנות את המצב הזה. קיבוץ אנשים הסבור שיש לו השקפת עולם, שפה משלו, ואפילו רק אינטרס פוליטי מובהק, יכול לבחור באחת מהשתיים: להשלים עם העובדה שקולו מוחנק או לרכוש מגאפון ולהתחרות בקולות האחרים.

בכינוי המלגלג "גטו" מרמז ברנע לכך שמתקיים אצלנו מטרופולין תרבותי-פוליטי ובשוליו שכונות. אם ירדתי לסוף דעתו, הוא כועס על שהשמאל, שליטו של המרכז, מנדה עצמו מהאצטדיון המרכזי אל הפריפריה. אני חושב שעמדתו משקפת מצב שהיה. המרכז התפורר וזירת השיח הציבורי, אמצעי התקשורת הגדולים, משרתת את האינטרסים של הימין.

עניין זה דורש הרחבה, אבל לא ארחיב ואסתפק ברמז: הריק משרת את הימין ובעיתונות שורר ריק אידיאולוגי שנתפס על ידי הבלותות. לברנע, כמדומה, אין בעיה עם זה, מפני שבין כה וכה הוא סבור שלשמאל אין מסרים שבהם יוכל למלאו. לגבי דידו, כמו גם לגבי דידם של דוברי הימין, ההדוניזם (מסיבות הטראנס של דדי צוקר) הוא המסר של השמאל. השלמה עצובה או שמחה לאיד? אצל ברנע לא תמיד אפשר לדעת.

אבל בפוליטיקה הוא מבין גדול ולכן אבקשו לשוות לנגד עיניו מצב שכזה: בעוד חודשים אחדים יתקיימו בחירות ואז יעניקו אמצעי התקשורת הממלכתיים יתרון להצגת עמדותיה של הממשלה, אמצעי התקשורת הפרטיים הגדולים יקפידו על מעין איזון, ואילו תחנות השידור הפיראטיות, ימשיכו בשידורי התעמולה וההסתה שלהם. ברנע מזלזל בכוח השפעתו וסבור כי "כבר היום טובע ערוץ – 7 בין כל ערוצי הזמירות" , אבל הוא טועה. התחנות הללו לוכדות כ – 15% מציבור המאזינים. גם אני רוצה.

וזו אינה תמונת התקשורת למלוא רוחבה. לשמאל אין אף כלי ביטוי משלו, ולעומת זאת, כ – 20% מהציבור – העולים מבריה"מ לשעבר והחרדים – הם קהל שבוי, שנחשף רק לאמצעי התקשורת שבהם שולט הימין. יתכן שברנע השתכנע מיבבותיו המתמידות של הימין, שכבר רבע מאה מקונן על כך ש"התקשורת שמאלנית", ולפיכך הוא סבור שמה שאינו ימין מוצהר , הריהו שמאל. עוד טעות.

נשארתי חייב תשובה לברנע, על התכנים שבהם נמלא את "רדיו גל". ובכן, נשדר מוסיקה בגוון ים תיכוני, שהיא הסוגה המוסיקלית המקובלת ביותר על אוזני הישראלים. נגיש מיקרופון להוגים שהשקפותיהם משתרעות מן המרכז שמאלה, בלי שנצטרך לאזנן. נשדר שיחות רבות בענייני יהדות, אך נטעים את שאיפת השלום והצדק שעליה התחנכו בני דורי (שהוא גם דורו של ברנע). נשמיע את קולו של היהודי האורתודוקסי המתון וגם את קולו של האתיאיסט המושבע. נגולל את הגרסה האחרת, המאוזנת והספקנית, להיסטוריה של העימות הישראלי-פלסטיני. ניתן ביטוי לפעולותיהם והשקפותיהם של ארגונים וקבוצות, אשר התקשורת הכללית מצניעה. נרבה בתוכניות שירות שתכליתן לסייע, בעצה ובהתערבות, לקבוצות המקופחות בחברה. איני יכול לפרט עוד, גם מחמת זהירות עסקית וגם מפני שיצאנו לדרך רק לפני שבועיים, בלי סגל של אנשי מקצוע, ובלי פרוטה לפרטה, אבל אני יכול להבטיח כי יש ויש במה "למלא את הגטו".

והערת אגב: האם "כותרת ראשית", בעריכתו של נחום ברנע, לא נערך "בסגנון עדות השמאל"?

הכותב הוא מיוזמי הקמתה של תחנת "רדיו גל"

גיליון 17, נובמבר 1998