בר-און נגד אולמרט נגד לבני נגד נתניהו נגד ברוורמן ולהפך
למרות הפיתוי למשוך עוד יום של שערים בנוסח "עטופים בטליתות" (ועל כך בהמשך), זיהו הטבלואידים את הנושא המרכזי של היום – העימות בין ראש הממשלה ושר האוצר – והעניקו לו את הכותרת הראשית ("התנגשות" ב"מעריב"; "מלחמה בצמרת" ב"ידיעות אחרונות"). גם ב"הארץ", שעדיין אינו טבלואיד, הקדישו את הכותרת הראשית לאותו עניין, אולם היא אינה מתנוססת מעל ידיעה חדשותית, אלא מעל טור פרשנות (של נחמיה שטרסלר), והכותרת בהתאם: "רשת הביטחון הפרטית של אהוד אולמרט".
רק "ישראל היום" מפספס ומצניע את עימות אולמרט–בר-און, ומקדיש את הכותרת הראשית שלו ל"מסע העצוב הביתה" (ועל כך כתבתי אתמול: היכן ש"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מתרגלים וולגריות, "ישראל היום" משיב באינפנטיליות וסנטימנטליות), ואת כותרת הגג לסקר חדש שמסקנתו: "תנופת הימין נמשכת". רק הכותרת התחתונה, לצד ההפניה לדיווח על מינויה של הילרי קלינטון כשרת החוץ האמריקאית, קוראת: "האוצר במרד נגד רה"מ, ורשת ביטחון עדיין אין".
אז במה מדובר? במכתב ששלחו בכירי האוצר (למי?) ובו טענו כי "ראש הממשלה חורג מסמכותו". אולמרט מגיב פעמיים, און דה-רקורד: "לא אגרר לכיפופי ידיים", ואוף דה-רקורד באמצעות "אנשיו" ו"מקורביו": "פקידי האוצר מנסים למסמס את רשת הביטחון" (כל המרכאות הנ"ל מלמדות שהציטוטים נשאבו מהעיתונים, ולאו דווקא שמישהו באמת אמר אותם).
הרקע הוא כמובן הוויכוח על תוכנית החירום הכלכלית, או ליתר דיוק, החלק שלה הנוגע לקרנות החיסכון והפנסיה, המכונה בעיתונות "רשת הביטחון". משרד האוצר הגיש (והעיתונים יוסיפו: כפי שכפאו שד) תוכנית מהסוג הזה, שנועדה להפיס את דעת הציבור (לפחות כפי שהוא מיוצג בעיתונים, בהסתדרות ובשוק המניות). אלא שראש הממשלה החל בינתיים בסדרת התייעצויות משלו (בין השאר עם יו"ר האופוזיציה נתניהו), ופתח גם בסוג של מו"מ עם ההסתדרות, ללא שיתוף האוצר. האוצר שלח מכתב זועם, ואתמול, בוועדת הכספים של הכנסת, נראה שכלל לא הגיש לאישור את תוכנית "רשת הביטחון" (של האוצר), אלא רק את "תוכנית ההאצה" (כלומר, חלק התוכנית המורכב ממיני פרויקטים לעידוד המשק, ואינו קשור לשוק ההון או הקרנות; ולפי "ידיעות אחרונות", גם את תוכנית הסיוע לשוק ההון, אולם לא את תוכנית "רשת הביטחון").
אלא שיו"ר הוועדה, אבישי ברוורמן, טירפד את אישורה של תוכנית ההאצה (למרות תמיכת רוב חברי הוועדה), ודרש, בגיבוי יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שהאוצר יציע תוכנית מקיפה בנושא קרנות הפנסיה. לכל זה נוסף כמובן הפן הפוליטי: ברוורמן הוא איש מפלגת העבודה, המנסה להיראות כפעילה במאבק במשבר ואולי לחזק את הקשר ההיסטורי שלה עם ההסתדרות. נתניהו מאגף את אנשי הקואליציה וחובר לאולמרט, ראש ממשלה לשעבר-בפועל (או בפועל-לשעבר, מה שתרצו). נוצר קרע בין אולמרט לבר-און, שותפו הקרוב לשעבר, אבל מי שעתידו הפוליטי עדיין לפניו. ציפי לבני משלבת ידיים עם בר-און במאמץ להיראות קשורה לעניין הכלכלי. בקיצור – פקעת סבוכה כזו לא נראתה כאן לפחות מאז שבוע שעבר. איך מתירים אותה העיתונים?
ב"מעריב" מגייסים לעניין את בן כספית, שכותב בסגנונו האופייני: ספגטי של ציטוטים אנונימיים בגוף ראשון, מתובל ברוטב אינטרסים סמויים-גלויים. בסך-הכל הוא מצליח לשרטט את שלד האירועים, אבל אינו מעניק להם שום ערך מוסף. לירן דנש ויוסי גרינשטיין מקבלים טור לא ארוך כדי להסביר את האינטריגות בוועדת הכספים, אולם נכשלים כישלון חרוץ, ולקורא לא ברור מי ומה קרה שם.
ב"הארץ" הידיעה הראשית היא, כאמור, טור פרשנות של שטרסלר, התוקף את אולמרט בבוטות רבה ("לראש הממשלה, אהוד אולמרט, לא אכפת מה יקרה בישראל ב-2009", כך נפתח הטור, ומשם הוא מקצין). יש גם דיווח קצר של מוטי בסוק, אולם הנושא בכללו נדון במוסף הכלכלי "דה-מרקר".
ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמים טורים של נחום ברנע וסבר פלוצקר בנושא, והם גם מופיעים על השער. עמדת העיתון מגוונת: ברנע ופלוצקר אינם מאשימים אף צד באופן מיוחד, ושולחים את חציהם גם נגד שר האוצר ופקידיו וגם נגד ראש הממשלה ופקידיו. אורי משגב תוקף את אולמרט בחריפות (לא נותר בו "מינימום של ממלכתיות ויושרה"), ובעז אוקון כותב, שלא כהרגלו, טור מבולבל ולא ברור. הדיווח החדשותי עצמו, של גד ליאור ואיתמר אייכנר, בהיר ומקיף (במגבלות הדף). גד ליאור, נורית פלתר, דוד רגב וצביקה ברוט חתומים על ידיעה הנוגעת לישיבת ועדת הכספים אתמול. גם כאן הדיווח עולה בהרבה על זה של "מעריב", והכתבים חושפים גם כי אולמרט היה מי שביקש מברוורמן לטרפד את הצעת האוצר. גם הטור הפרשני של ברנע מזכיר מדוע האיש זוכה להוקרה רבה כל-כך; לבד מהעובדה שהוא מציע פרטים חדשותיים שאין למתחרים, מבית ומחוץ, הוא גם מספק תמונת מצב מאוזנת, המציגה יותר מכל מה שנכתב בעניין מכלול שלם, ולא רק תככים ואינטריגות. ברנע גם כותב במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" טור חריף נגד בג"ץ. אכן, שחר חדש. ואגב שחר חדש, מודעת התעמולה הפחדנית, הלא חתומה, המכוונת נגד נתניהו, מופיעה היום בכל העיתונים – גם ב"ישראל היום".
מי אתה, דאוד?
העיתונים עוסקים גם היום בנעשה בהודו, בימים שלאחר שרשרת הפיגועים הקטלנית. מקום נכבד ניתן להתחממות (או התקררות?) ביחסי הודו-פקיסטן, על רקע עדותו של המחבל היחיד שנשבה, שטען כי הטרוריסטים היו חברים בארגון מוסלמי בתמיכה פקיסטנית, לשכר אל-טייבה ("מעריב" מיישרים היום קו עם "ידיעות אחרונות" באשר לאיות השם הזה). השם הספציפי שעלה בהקשר זה הוא של המיליארדר ואיש העולם התחתון דאוד אבראהים, שמתחבא כנראה בפקיסטן, ולפי הודאת המחבל, עומד מאחורי מימון הפיגוע. "מעריב", שאתמול פיספסו את השם כמעט לגמרי, מקדישים לו היום טור בעמ' 7 ("הודו עשויה להעביר לפקיסטן כבר בימים הקרובים דרישה רשמית להסגיר לידיה את המילארדר") וכתבת שער במוסף היומי (ראיון עם ישראלי שישב בכלא ההודי, שם הכיר את אחיו של דאוד).
חלק גדול מהסיקור מוקדש לכישלון, או המחדל, שבהתמודדות ההודית עם האירוע. השר לבטחון פנים והיועץ לביטחון לאומי כבר התפטרו ו"בכירים נוספים צפויים ללכת בעקבותיהם", נכתב היום ב"מעריב" בשם סוכנויות הידיעות. בועז ארד מתנער ב"ידיעות אחרונות" מהטלית עם הישג עיתונאי בדמות ראיון עם שוטר הודי ("הקצין ההודי שניהל מהקרקע את מבצע החילוץ הכושל בבית חב"ד מכה על חטא"). "נכשלנו", אומר הקצין, ומסביר כי אנשיו אינם כשירים למבצע חילוץ, ואילו כוחות הקומנדו איחרו להגיע בשל הליכים ביורוקרטיים.
עטופים בטליתות או בשקרים?
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", וגם של "ישראל היום", היתה אתמול: "עטופים בטלית". ערן סוויסה פירסם אתמול באתר nrg, והיום ב"מעריב", ידיעה שלפיה מדובר בדיווח כוזב. "אגדת הגופות והטלית: המיתוס שלא היה באמת" היא הכותרת (המקושקשת) של הידיעה של סוויסה היום בעמ' 10 של העיתון.
סוויסה מתייחס לפרסומים שלפיהם בבית חב"ד נמצאו גופות עטופות בטלית, שהגיעו "עד לשולחן ראש הממשלה" (אולמרט אמר אתמול בפתח ישיבת הממשלה: "התמונות של הקורבנות היהודים והמראה הנורא הזה, של מנהלי בית חב"ד שעטופים בטליתות – הן מזעזעות"), וקובע כי מקורן "בגורמים לא אחראים במשלחת זק"א להודו". סוויסה נשען על "גורמים במשלחת החילוץ שנכנסו לבית דקות אחרי שנגמרה פעולת הקומנדו ההודית", שקובעים שלא טליתות ולא נעליים. לפי סוויסה, גופתה של אחת ההרוגות כוסתה בטלית על-ידי רופא יהודי שזיהה את גופתה בבית-החולים שאליו פונתה. באתר האינטרנט של "מעריב" סוויסה מרחיב וטוען כי הכתבים של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" כלל לא נכנסו לבית חב"ד, לעומת הכתבים של "הארץ" ו"ישראל היום", שכן נכנסו. לכן, לטענת סוויסה, כתבי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" נשענו על מה שמכרו להם אנשי זק"א.
ב"ידיעות אחרונות" מגיבים, בניגוד להרגלם. לאתר nrg הם הגישו תגובה (מטופשת) שטענה כי גם ב"מעריב" היו אי-דיוקים (כאילו הדבר מהווה תירוץ לפרסום דבר שקר – אם בזה אכן מדובר – בעיתון שלהם). אבל את התגובה העיקרית הם פירסמו אצלם: טור של איתמר אייכנר בעמ' 6 תחת הכותרת, "היה מחריד לראות אותם עטופים בטלית". לא ברור של מי הציטוט הזה, מאחר שהוא אינו מופיע בטור (מה שמוכיח שדיוק הוא לא השחקן המרכזי בסיפור), אבל כן מובא ציטוט ישיר מפיו של "חיליק מגנוס, שעמד בראש יחידת החילוץ שנכנסה לבית חב"ד רגע אחרי שהתפזר ערפל הקרב", שאומר: "חלק מהגופות היו מכוסות בטליתות, לפחות שתיים מהן". אייכנר גם כותב כי "הטליתות המגואלות בדם" הועברו לידיה של קונסולית ישראל בדלהי.
מי צודק? צריך גורם שלישי שיבוא ויכריע. אם "הארץ" מקובל על הצדדים כגורם כזה, אזי ניתן לקבוע ש"מעריב" צודק ו"ידיעות אחרונות" משקר. ידיעה בעמ' 4 של "הארץ", חתומה על-ידי ברק רביד וכתב "הארץ" (מי מסתתר מאחורי הכינוי?), קובעת כי לדבריהם של "נציגי שגרירות ישראל ומומחי חילוץ והצלה ישראלים", סיפור הטליתות הוא עורבא פרח. הכותרת היא: "המתים בבית חב"ד לא היו עטופים בטליתות כשנורו". כותרת הגג היא: "בניגוד לדברי רה"מ".
ובשולי העניין: הטוקבקים באתר nrg יצאו נגד העיסוק של סוויסה בזוטות. זה רק מוכיח שטוקבקים הם מה שהם: תגובה המונית, תרתי משמע. כתב מדיה (כך קוראים לזה היום?) אמור לעסוק בדיוק בדברים האלה: חיפוש ההונאות, הכשלים והמריחות בתחום שהוא מסקר. אם כבר, הידיעה הגדולה על השער האחורי של "מעריב" שסוויסה חתום עליה, יחצנות זולה לתוכנית טלוויזיה זולה, מיותרת לגמרי ומהווה עיסוק בזוטות, שלא לומר החטאה של מהות התפקיד.
כולנו לא חב"ד
אתמול כתבתי כאן על ההתלהבות הרליגיוזית שאחזה בצהובונים. היום היא שככה מעט, אולי מפני שכמה מהכתבים מצאו מקורות אחרים מאלו של אנשי זק"א למיניהם, אבל פה ושם עדיין מבצבצים שרידי התופעה, למשל בטור בעמ' 8 של "ידיעות אחרונות", שעליו חתום "הרב שמואל רבינוביץ" ושכותרתו היא "שליחים של כולנו". הטור מהלל ומשבח את שליחי חב"ד וקורא: "מחר, כשנשאל את עצמנו כיצד נוכל להשיב טובה ולשמור על בטחונם של שלוחי חב"ד – עלינו להשיב: כי זו חובתנו!".
העובדה שטור כזה השתרבב לעמודי החדשות, ולא מצא את מקומו בעמודי הדעות (או המכתבים למערכת), מעידה יותר מכל על הבעייתיות שבלב העניין: חב"ד היא תנועה דתית, שלפחות בחלקה נתפסה לפולחן אדם בסגנון פגני-נוצרי. הפעילות שהיא עושה ברחבי תבל אינה פילנתרופית גרידא; זוהי פעילות מיסיונרית שנועדה להעביר אנשים על דתם (או אל דתם, מה שתרצו). כעת עולה הלב על גדותיו למראה הרצוחים, וכבר נשמעים קולות הקוראים לאבטחה ממלכתית על בתי חב"ד, כאילו מדובר במוסדות ממשלתיים. זה תקדים בעייתי, שראוי לדיון ציבורי הולם, ולא לטורים מטעם ועיתונות הלומת רגשנות.
דופקים את השחורים
כל העיתונים מציינים באופן בולט (מי יותר, מי פחות) את האנומליה הבאה: מחיר הדלק ירד אתמול (ב-8.93%, לחמישה שקלים); מחיר התחבורה הציבורית עלה: ועדת המחירים הבין-משרדית אישרה העלאה של תעריפי הנסיעה באוטובוס ב-8% החל מינואר 2009.
ויש מי שלא נדפק, אבל למה? תלוי איזה עיתון קוראים. הכוונה לתקציב המיגון של יישובי עוטף עזה, על סך 600 מיליון שקל, שכנראה יאושר. לפי "מעריב", "התושבים ניצחו", אחרי שנאבקו במדינה בבג"ץ, שקיבל את עמדתם והכריח את המדינה להביא את העניין לאישור הממשלה (ירון ששון, שמואל מיטלמן ומיה בנגל). גם ב"ידיעות אחרונות" הסיקור דומה. רק בטורו של אורי משגב מובלע הסיפור שמאחורי העניין, כפי שהוא מופיע ב"הארץ": "לפתע נמצא כסף למיגון שדרות", ככותרת הטור של עמוס הראל. הראל מסביר שמה שהשתנה אינו החלטת בג"ץ, אלא התנגדות ראש הממשלה ושר האוצר לשחרור תקציב לעניין, "מנימוקי שמירה על התקציב". אז מה קרה? לפי הראל, לא סיבות ענייניות הביאו לאישור תקציב המיגון, אלא "המחלוקת הנוקבת סביב תוכניות ההצלה של המשק" בין אולמרט לבר-און (והראל מסיים את הטור כך: "הצד היפה בסיפור הוא שלישראלים יש די חוש הומור כדי לעקוץ את ההודים על האטיות שבה דברים מתנהלים בעולם השלישי").
וזוכרים את שחרור האסירים הפלסטינים? אתמול אישרה הממשלה שחרור של 250 אסירים מהפת"ח ("מחווה לאבו-מאזן"). המהלך זכה לסיקור תקשורתי מינימלי. היום העיתונים מתעוררים, אולם אינם מנהלים דיון ענייני באשר ליעילותם של מהלכים כאלה, אלא מטפלים בנושא מהזווית של משפחת שליט, הטוענת (לפי כותרת עמ' 12 ב"מעריב"): "שחרור האסירים מרחיק את גלעד". "מעריב" גם מגיש טבלה הקובעת כי מאז חטיפת שליט שוחררו 969 אסירים פלסטינים. וב"ידיעות אחרונות": "אביו של גלעד שליט: 'שחרור אסירים פלסטינים שלא כחלק מעסקה רק פוגע במאמצים לשחרור גלעד'". כותרת הידיעה היא: "הדיון על שחרור האסירים נמשך דקה וחצי" (גואל בנו ואיתמר אייכנר, שחתום היום על מה שנראה כחצי מהידיעות בגליון "ידיעות אחרונות"). "הארץ", לעומת זאת, מציע סיקור ענייני של הנושא, תוך שימת דגש על הבעייתיות בשחרור אנשי חמאס, ולעניין שליט מקדיש מסגרת נפרדת.
הקצה של הצינור
כותרת עמ' 14 ב"מעריב": "פרקליטי אולמרט יתחייבו: לא נדליף חומר מהחקירה". מובן שהידיעה עצמה אינה עוסקת בפרקליטי אולמרט, אלא בהחלטה כללית של היועץ המשפטי לממשלה, שלפיה סניגורים של חשודים בפלילים העומדים לפני שימוע יחתמו על התחייבות שלא להדליף חומרי חקירה. ההחלטה נועדה לנטרל את הבעייתיות שבפרק הזמן שאחרי ההחלטה להגיש כתב אישום ולפני שימוע, אז נמצא בידי הסניגורים חומר חקירה שלא היה בידיהם קודם לכן.
הראשונים לחתום על ההתחייבות, באופן מקרי, יהיו פרקליטי אולמרט, כך לפחות טוען "מעריב" (דורית גבאי). יו"ר לשכת עורכי-הדין מגיב ואומר כי הוא מצפה שאותן הנחיות יוטלו גם על גורמי האכיפה, אולם גבאי טוענת כי הנחיות כאלו קיימות ממילא. בכל אופן, מעניין אם החוק מטפל גם במקרים שבהם אחד החברים בסוללת עורכי-דין מתוקשרת פורש לפתע מניהול המשפט ומייצוג הלקוח והולך לדרכו, תוך כדי שהוא משחרר תמלילי חקירה לכל מאן דבעי. האם דינו כדין סניגור מכהן? או שמותר לו לעשות כרצונו?
ענייני תקשורת
ירון טן-ברינק מפרסם היום "תיקון": "בניגוד למה שכתבתי כאן אתמול, ב'אולפן שישי' דווקא לא שילמו לאסי דיין תמורת חשיפתו המבזה. מה שלא הופך אותה לפחות מבזה". לו אני טן-ברינק, הייתי בודק אם הועברה לדיין תמורה עקיפה, כפי שנעשה בהזדמנויות אחרות (להרחבה ניתן לקרוא את התחקיר של יועד קדרי בעניין: "די, דיין, דיינו").