המילטון ג'ורדן היה טיפוס חריג בוושינגטון של שנות השבעים; צעיר בין זקנים. רווק בין נשואים. פרחח בין מרובעים. הנשיא קרטר הביא אותו ממדינתו, ג'ורג'יה, ומינה אותו לראש מטה הבית-הלבן, אחד מתפקידי המפתח בעולם החופשי.
סטודיו-54 הוא מועדון שנוי במחלוקת בניו-יורק. בקיץ 1979 הוגש נגד שניים מבעלי המועדון כתב-אישום חמור בשל העלמות מס. השניים נזקקו נואשות לעסקת טיעון. הם העלו באוזני החוקרים הצעה מפתה: אם תימחק אשמתם, יסגירו לידיהם את המילטון ג'ורדן. האשמה: ערב אחד בילה אצלם ג'ורדון, והסניף אל אפו קוקאין.
הסיפור מובא בהרחבה בספרו של העיתונאי-החוקר בוב וודוורד, "Shadow" (צל), שיצא לאור לפני חודשים אחדים. וודוורד, אחד משני חושפי פרשת ווטרגייט, מספר איך מיררו לקחי הפרשה את חייהם של חמישה נשיאים אמריקאים.
על-פי חוק שנתקבל בעקבות ווטרגייט, מונה "חוקר מיוחד" לבדוק את ההאשמות. העובדה שבניו-יורק לא מעמידים לדין על העבירה שבה נחשד ג'ורדן לא עזרה. מהיום הראשון ידעו החוקרים, העיתונאים והפוליטיקאים שההאשמות בדויות. גם זה לא עזר. אף אחד לא ויתר על חלקו בחגיגה.
למזלו של ג'ורדן, הוא קיבל "חוקר מיוחד" ענייני, יעיל ונטול אמביציות פוליטיות. הוא חקר נמרצות את בעלי המועדון, והם הודו שלטענותיהם לא היה בסיס. את עבודתו סיים בזמן שיא: חצי שנה. שכרו היה מאתיים אלף דולר, סכום מצחיק בהשוואה לעשרות המיליונים שהוצאו על קנת סטאר, החוקר המיוחד בפרשות קלינטון. חבר-המושבעים הגדול זיכה אותו, פה-אחד.
החקירה חיסלה את הקריירה הפוליטית של ג'ורדן, אחת ולתמיד. הוא חזר לג'ורג'יה. יש לו אשה, שלושה ילדים, סרטן הערמונית, וחרטה על הימים ההם. "השתוללתי יותר מדי", הוא אומר. "סמים לא לקחתי, בחיים לא, אבל אסור היה לי להיכנס למועדון ההוא".
יש לסיפור הזה מוסר השכל, שכוחו יפה לישראל של 1999. החיטוט בהתנהגותם של ראשי השלטון הוא מלאכת קודש. יש בו תועלת עצומה לחברה. אבל אסור לעוסקים במלאכה להתבלבל בין חוטא לפושע, בין בזבזן למושחת, בין טיפש לנבל. אבותינו ציוו עלינו לרדוף צדק. הם לא ציוו עלינו להפוך את הצדק לנשק השמדה המוני.
אפשר להמחיש את הבעיה בעזרת פרשה שחקירתה טרם נסתיימה: מרדכי גילת, הכתב-החוקר של "ידיעות אחרונות", לקח ידיעה ששודרה בשולי מהדורת החדשות של ערוץ 2, חפר ובדק והרחיב, והוציא מתחת ידיו חקירה עיתונאית לתפארת. גיבוריה היו בנימין נתניהו, שרה נתניהו וקבלן הובלות ירושלמי בשם אבנר עמדי. הכתבה ציירה קווים לא-מחמיאים לדיוקנותיהם של השלושה. הקבלן הצטייר כמשרת כפייתי. נתניהו ורעייתו הצטיירו כנצלנים חסרי בושה.
גילת לא הסתפק בהרחבת דעתם של קוראיו. עוד לפני פרסום כתבתו מסר את הממצאים למשטרה. כשגילת מוסר, השוטרים עובדים. במהירות שיא נפתחה חקירה, עמדי נעצר. הזוג נתניהו זומן למשטרת בת-ים ונחקר במשך שמונה שעות. אל ביתו של משה ליאון, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הגיעו החוקרים בשש בבוקר, מצוידים בצווי חיפוש. לשיא הגיעה המשטרה בפשיטה המתוקשרת שאירגנה על דירתו של נתניהו בירושלים. ככה ייעשה לאיש שהמשטרה כבר לא חפצה ביקרו.
יש כנראה אנשים שרואים בגינונים הברוטליים האלה מופת דמוקרטי. לי הם מזכירים דמוקרטיות לטינו-אמריקאיות, שבהן השוטרים מבזים להנאתם את ראשי השלטון הקודם.
הכותרות סביב הפרשה היו שמנות, אבל העובדות רזות. עלו מהן חשדות למעשים לא-ראויים, לאו דווקא למעשים פליליים. אולי איזה פקיד סרח שם, או התכוון לסרוח, אבל מכאן ועד להכנסת הזוג נתניהו למדור הפלילי הדרך ארוכה.
אפשר להבין את התסכול שהביא את גילת אל המשטרה. אין בארץ גוף שמסוגל לחקור במהירות עבירות מהסוג האתי. קיים משרד מבקר המדינה, אבל שם טחנות הצדק טוחנות לאט, ולמעשה אין עונש.
אפשר להבין, אבל קשה להסכים. שהרי ראיית העולם כולו דרך משקפיים פליליים שוללת מאיתנו את היכולת לבדוק, לבקר ולתקן את מה שבתוך התחום האפור. מי שהופך את הלא-ראוי לפלילי, הופך את הלא-פלילי לראוי. "יצאתי זכאי", מכריזים אישי ציבור שנתפסו בקלקלתם האתית. את כתב-האישום שלא הוגש הם נושאים בגאווה על חזם: הוא הצל"ש שלהם.
זה מה שקרה, פחות או יותר, בפרשת בר-און, וזה מה שמסתמן, למרבה הצער, בפרשת עמדי. אולי משום כך איבדה פרשת עמדי גובה מיומה הראשון: אנשים הבינו שלא כצעקתה.
חברה שאין בה עוונות וחטאים קלים, רק עבירות ופשעים כבדים, היא חברה שטוחה ומשעממת. חברה שאין בה ראוי ולא-ראוי, רצוי ולא-רצוי, ויש בה רק חוקי ולא-חוקי, היא חברה מעוותת, קיצונית.
הצדק הוא כוח, וכמו כל כוח אחר, הוא משחית. מרדכי גילת הוא צדיק גדול, נקי מרבב, עיתונאי רציני, אמין ואפקטיבי. חבל שהוא לוקח על עצמו, נוסף לכך, גם את תפקיד המפכ"ל.
גיליון 23, נובמבר 1999