היחצנים

יחצן בשם עופר רוזנבאום, שעבד אצל היחצן רונן צור, הסתכסך איתו, והציבור הרוויח פעמיים. חלק מזמנם של השניים יוקדש למשפט, במקום לעיסוקיהם השוטפים, והציבור זוכה לקרוא על אותם עיסוקים בכתבה של חגי עמית ב"דה מרקר", המראיין את רוזנבאום. היחצן, מסיבותיו, מתוודה שהוא "האקדח ששמים על השולחן".

הוא מתאר כיצד הוא "בונה תיק" על יריבים של לקוחותיו, שולח סרטון מפליל לאדם כדי שיימנע מלהתמודד על משרה ציבורית. מעולם לא חיברתי תזאורוס, אבל נדמה לי שבעברית יש להתנהגות כזו שם נרדף: סחיטה באיומים. ואם אלו הדברים שרוזנבאום מתוודה עליהם, כנראה כדי להזיק לשותפו לשעבר, אפשר רק לנחש, ולהצטמרר, איזה מידע הוא שמר לעצמו.

ציטוט אחד של רוזנבאום שתיקחו איתכם הביתה ותמסגרו בסלון, כדי שיהיה על מה להסתכל כל פעם שרונן צור והקולגות שלו מקשטים את מסך הטלוויזיה כפרשנים לענייני כל: "המומחיות שלי היא לעשות רע. זה מה שהגדירו לי וככה גדלתי במקצוע. וכשזו ההגדרה של התפקיד, עם השנים אתה נהפך להיות טוב בזה. אני הכי טוב בלעשות רע".

בינתיים, ב"מעריב", הטור של היחצן אבי בניהו התרחב לכפולת עמודים. לא מיותר אף פעם להזכיר שהטור הזה הוא חרפה ל"מעריב" ולעיתונות הישראלית. יחצנים בכירים, בין אם קוראים להם "יועצים אסטרטגיים" או "מומחים לשינוי תודעה", הם חוט התפירה של ההון-שלטון-עיתון. הם מסך העשן לכל השקשוקות והקומבינות, אף אחד לא יודע אף פעם את מלוא האינטרסים המתחלפים שלהם.

לתת לאדם כזה טור בעיתון זה כמו להכניס לצה"ל יחידה של שכירי חרב צ'צ'ניים. יחצנים צריכים להופיע בעיתונים בכתבות כמו זו של חגי עמית ב"דה מרקר", שחושפת את השיטות המלוכלכות שלהם. למרבה הזוועה, במציאות העיתונאית של ימינו, הם בעלי טורים ב"מעריב" ופרשנים קבועים בפאנלים בערוצים 12 ו-13 (ומרואיינים בדמוקרטTV).

בעניין אחר ובאותו עניין, ב"הארץ" מביא גידי וייץ מידע על מיקי גנור, המוקד הרקוב של פרשת הצוללות וכלי השייט, מתוך חקירותיו במשטרה. גם שם עולים שמות של שלושה יחצנים: צחי ליבר, זמיר דחב"ש ורני רהב.

יוקר המחיה

"בחזרה לרחובות" היא הכותרת הראשית של "מעריב", העיתון היחיד שגם נתן רוח גבית בכותרות ל"מחאת הפסטה", ההתעוררות האזרחית האחרונה הקודמת בנוגע ליוקר המחיה. "11 שנים לאחר המחאה החברתית, שסחפה מאות אלפים - שוב עולה זעקתו של מעמד הביניים הכורע תחת נטל יוקר המחיה", נכתב בכותרת המשנה, "פעילים חברתיים נערכים להפגנה שתתקיים מחר בכיכר הבימה בדרישה מהמדינה להתערב: 'הגיע הזמן להחזיר את הכוח לידי האזרחים'".

בכפולת העמודים הפותחת כותבים משה כהן, יובל בגנו ומתן וסרמן על "מאהלי המיואשים", עלייה צפויה במחירי החלב וראיון קצר עם רועי נוימן, "ממובילי המחאה החברתית ב-2011, שגם היה הדובר מטעמה": "מאז המחאה כל ממשלות ישראל, למעט תקופה קצרה בתקופת כהונתו של משה כחלון כשר האוצר, לא ניסו לפתור ברצינות ולעומק את מצוקת הדיור. העיוותים והכשל בשוק הדיור נמשכים עד עצם היום הזה". "להערכתו", כותב כהן, "במצב הנוכחי של השתוללות מחירי הדיור, מחאה חברתית נוספת היא רק שאלה של זמן".

אגב, ב"גלובס" מתפרסמת ידיעה של רועי ויינברגר: "נוטש את הספינה: כחלון התפטר מיונט קרדיט על רקע האי-סדרים הכספיים בחברה. שנה לאחר שנכנס לתפקיד יו"ר חברת האשראי, שדיווחה לאחרונה על חוסר של 8 מיליון שקל כמעט בספריה, הודיע שר האוצר לשעבר כי החליט לסיימו: 'ייתכן שלחברה קיימת חשיפה כספית משמעותית שהתרחשה לפני הצטרפותי', כתב במכתב ההתפטרות שלו".

קריאת רשות: " כך הנדסו ותדלקו אנשי נתניהו את 'מחאת המילואימניקים'".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה על מצוקת שוכרי הדירות. שער המוסף לשבת של העיתון מוקדש ל"מחקר מדאיג על הפערים החברתיים" של נגידת בנק ישראל לשעבר, קרנית פלוג. כנראה במוסף לא קוראים את הטורים של הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון שלהם, סבר פלוצקר, שסבור שבישראל אין בעיה של פערים חברתיים, או של יוקר מחיה. כותרת על שער "ישראל היום": "מדינה במחאה: היום שיבושים באוטובוסים; בשבוע הבא - החרפה בעיצומי המורים".

ב"גלובס" מקדישים עמוד למאבק באינפלציה בארה"ב ועמוד למאבק באינפלציה באירופה, מאת אורי פסובסקי ואסף אוני המצויינים. פסובסקי מנתח את העלאת הריבית בארה"ב ב-0.75%, "שכמוה לא נראתה כבר 30 שנה". אוני כותב כי "הזינוק ביוקר המחייה הפך בשבועות האחרונים לנושא המרכזי על סדר היום האירופי, וממשלות היבשת נמצאות תחת לחץ ציבורי כבד לנסות ולסייע לתושבים". באיטליה הטילו מס של 25% על רווחי חברות האנרגיה, מהגורמים המרכזיים לעליית יוקר המחיה. בגרמניה מתכוונים לבצע צעד דומה (בישראל עדיין מחכים למאות המיליארדים שאמורים היו להציף את "קרן העושר").

ואיך אפשר בלי פלוצקר ומלחמתו למען ההון. כותרת טורו של הפרשן של "ידיעות אחרונות" הוא "היסטריה אמריקאית". האינפלציה בארה"ב היא "פסיכוזה אינפלציונית", סוג מיוחד של פטה-מורגנה. איך איך איך הכלכלנים ומקבלי ההחלטות האמריקאים לא קוראים את פלוצקר. שמישהו ישלח להם את הטור שלו שיתעשתו מהר ויורידו את הריבית לאפס, האפסים. הטור ההיסטרי הוא כמובן עוד פיסה מידלדלת בקמפיין הנוכחי של פרשן "ידיעות אחרונות" נגד העלאת הריבית. הטור נכתב על הבנק המרכזי האמריקאי, אבל מכוון לבנק המרכזי הישראלי, עליו מעתיר פלוצקר שבחים (אחרי הראיון המפרגן לנגיד בשבוע שעבר). שנים שהמועדון של פלוצקר נהנה מכסף בחינם, בזמן שעם ישראל לא מקבל ריבית על פקדונותיו - וכמובן משלם יפה מאוד על האוברדראפט. אחלה עסקה. לאלפיון העליון ולנוני מוזס.

עוד יוקר המחיה: "ביום ראשון, ערב לפני הפגישה שהתפוצצה בינו לבין אורבך, שפע וגינזבורג נסעו אל האחרון, לפתח תקוה", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "הוא איחר להגיע. הם ישבו עם מירב, אשתו. לבני הזוג אין חיבה יתרה לסמוטריצ'ים ולבן גבירים. גם לא לליכוד. הסגנון האלים, המסית, המשסה, אינו סגנונם. אבל החיים הם בחירה בין אלטרנטיבות. יש להם בית חדש, משכנתה גדולה, הסביר לי מקורב לבני הזוג, שלא תחשוב שזה אינו שיקול אצלם. זה ועוד איך שיקול. באמת? שאלתי, זה יוקר המחיה?".

עוד כותרות ראשיות

האם השוטרים מתכננים להצטרף למורים, הנאבקים על שכרם? הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "בתוך חודש: 101 שוטרים התפטרו". לפי "ידיעות אחרונות" וכתב המשטרה לירן לוי, "יותר מ-70% מהם עזבו בגלל השכר הנמוך, שעומד על כ-6,700 שקל נטו בחודש לשוטר מתחיל". הפרסום מוגדר על-ידי העיתון כ"חשיפה". בידיעה עצמה מקבלת רפליקה ותמונה ח"כ מרב בן-ארי. העורך שכח רק לשנות את הקרדיט לצילום, והוא נותר "דוברות יש עתיד".

"על חשבון הפלשתינים: החשש של אבו-מאזן מיחסי ישראל-סעודיה" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" (דנה בן שמעון). "מול ברית המורדים בקואליציה, בנט נאלץ לבקש עזרה מהשותפים" היא הכותרת הראשית של "הארץ", המפנה, כמו בימים הרעים, לטור של יוסי ורטר.

קורונה

"הגל השישי מגיע לישראל: 'לא יהיה מה שהכרנו'", מבשרת כותרת ב"מעריב".

פוליטיקה

"בניגוד לשמועות על הסכמים, הצעות אמנם הועברו בנדיבות על ידי גורמים מטעם עצמם, אך אף טיוטה לא נחתמה", כותבת שירית אביטן כהן ב"גלובס".

מה שמביא אותנו לסיפור קטן שהתרחש השבוע, ובו שני ענקי העיתונות הישראלית המודרנית, עמית סגל ושמעון ריקלין - במקרה גם בעלה של מו"ל "גלובס" והמעסיקה של אביטן-כהן - התגוששו ראש בראש. ריקלין פירסם בערוץ 14 שאורבך חתם על הסכם עם הליכוד: "בלעדי: בזמן חופשתו של ח"כ אורבך בצפון הארץ, נחתם היום הסכם בנוכחות אשתו, גורמים משפטיים ונציגים אופוזיציוניים המביא לסופה של הממשלה".

עמית סגל, שככתב הפוליטי של כלי התקשורת הפופולרי במדינה רגיל להיות הצינור הנבחר לסקופים של נתניהו, התפחלץ. הוא מיהר לפרסם בטלגרם שלו שמדובר בשקר - "חוץ מזה שאורבך לא בצפון ושלא נחתם הסכם, הכל נכון" - רק כדי לפרסם אחרי זה בעצמו שיש הסכם, רק שהוא לא נחתם. או משהו. בערוץ 14 נבהלו ומחקו את הציוץ, אבל ריקלין לא נסוג ופירסם ציוץ שצריך להיכנס לפנתיאון העיתונות הישראלית:

"ראיתי שהכתב הפוליטי של ערוץ 12 ביטל את הסקופ שהבאנו בתוכנית שלי. אז אכן זה לא היה בצפון. ואכן זה לא נחתם פורמלית כי רק צד אחד הסכים למתווה מסויים ועכשיו מחכים לנתניהו לאישור העניין. אני לא מרחיב מעבר לזה עד שלא יסתיים. רק אומר שוב. שאם אתם רוצים לדעת מה קורה באמת. בואו לערוץ 14". ובקיצור, מה שפרסמנו לא היה נכון, אבל יהודי לא מתנצל בפני יהודי. אם אי פעם נערך מחקר המראה על קשר מובהק בין קשיים בפיסוק לבעיות באמינות, הרי שהוא היה מיותר לגמרי.

"הסיכום של בנט ולפיד: נאבקים עד הרגע האחרון", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום".

"המלכודת המרה של כל ההבטחות וכל הסיכומים טמונה בעצם קיומם", כותבת אנה רייבה-ברסקי , הכתבת הפוליטית של "מעריב", "הרי לגרום לחבר כנסת לעבור צד באמצעות הבטחה של מקום ברשימה ותפקיד בממשלה, זו עבירה על החוק. עבירה קלאסית מהספרים ועילה מושלמת לפתיחת חקירה פלילית". גם בן כספית מזכיר זאת בשורה. גם נחום ברנע, שכותב "בליכוד למדו מתרגיל אורלי לוי שכשמדובר בסידורי עבודה פוליטיים, עיני הפרקליטות עצומות". ב"הארץ" ורטר מסתפק בלכתוב על המו"מ בין הליכוד לאורבך שהוא "מושחת לכאורה". עמית סגל לא כותב אפילו מילה על ההיבט הפלילי בחיזור של הליכוד אחרי "מורדים". אגב, רק סימה קדמון מזכירה כי הח"כים המורדים למיניהם, אם יש להם בעיה מצפונית, היו יכולים פשוט לפרוש.

"הסיפור הוא המאבק בין הדת למדינה", טוען בן כספית ב"מעריב", "הרבנים הקיצוניים שולטים בחרד"לים, שנשלטים היום על ידי הכהניסטים. נתניהו אף פעם לא היה שם. עכשיו הוא רוכב על הנמר הזה. השבט הדתי-לאומי-קיצוני רואה בנתניהו את חמורו של משיח, שיעזור להם לשנות את מדינת היהודים ולהפוך את מגילת העצמאות לפיסת נייר חלולה. הם יודעים שהוא נוכל, הם יודעים שהוא הפכפך, הם יודעים שהוא רקוב והם יודעים שאין לו אלוהים. אבל הם גם יודעים שהוא יעשה הכל כדי לחלץ את עצמו מאימת הדין. אז הם רוכבים עליו, והוא עליהם, כל הדרך לגאולה".

עמית סגל סבור דווקא שאחת משתי הסיבות בגינן נתניהו לא להוט לצאת לבחירות (ומעדיף הקמת ממשלה חליפית), לבד מזו הברורה (האפשרות כי יפסיד), היא "החשש דווקא מניצחון סוחף. אם הימין יחצה את הרף, ימצא את עצמו נתניהו תלוי בחסדי שלושה-ארבעה בן-גבירים, ועם מחנה ימין תאב נקם ושוחר שינויים חסרי תקדים במערכת המשפט. לפני שלוש שנים סירב יריב לוין להתמנות לשר המשפטים כשהבין שהרפורמות שהוא רוצה לא תצאנה לעולם לפועל. ניסיון העבר מלמד שמול ממשל דמוקרטי עוין ומערכת משפטית לעומתית, נתניהו מעדיף תמיד כנף שמאל".

במדור הספרות של "ידיעות אחרונות" בוחרים סופרים שורה אהובה מהספרות העברית. נורית גרץ בחרה בשורה מתוך ספרו של בעלה המנוח עמוס קינן, "הדרך לעין חרוד": "הגעתי, אין כלום. אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה, בלי מצפן, בלי כוכב, בלי מפה, בלי שום דבר. עין חרוד זה המקום שממנו מתחיל הכל ואני אל ההתחלה יודע להגיע. אבל אין כאן כלום".

גרץ גם מסבירה את בחירתה: "קיבוץ עין חרוד הוא המקום שבו התחילה ההתיישבות הציונית. הוא גם המקום שבו אביו של עמוס קינן, איש גדוד העבודה, חלם להקים חברה אנושית, סובלנית וצודקת. לשם, לעין חרוד החופשית, בורח גיבור הספר 'הדרך לעין חרוד' מתל-אביב הנצורה הנמצאת תחת שלטון טוטליטארי כי 'אם עין חרוד ישנה משמע שם מקומי', הוא אומר. הוא מצליח לעבור את החילות הצובאים על הערים, לחלוף על שיירות הטנקים, להתקדם אל מעבר לכפרים ההרוסים, להגיע בסוף לעין חרוד של חלומותיו ולגלות שהיא איננה, וגם מעולם לא היתה. את הגילוי הזה הוא מסכם באחד המשפטים החזקים שנכתבו לדעתי (האובייקטיבית, עד כמה שאפשר) בספרות העברית".

חרדים

אחת הכותרות על שער מוסף "עסקים" של העיתון הש"סניקי "יום ליום", קוראת "כמחצית מהגברים בחברה החרדית משתלבים בשוק העבודה", אבל לא מסבירה אם היא מתגאה בנתון או מתביישת בו. ההפניה מובילה לטור העורך, נחמן שפירא, שסוקר דיון בכנסת בנושא תעסוקת חרדים. הטור רובו ככולו הוא ציטוט יבש של נתונים שנאמרו בדיון - בסופו של הטור מופיעה פסקה קצרה ובה מחווה הכותב את דעתו על הנתונים שהביא. פסקה שהיא שיעור בעיתונות. מטעם.

כך, לאחר שציטט מומחים וגורמים כלכליים המסבירים כי כי שיעור הגברים החרדים העובדים נמצא בירידה, שמספר עצום - מחצית - כלל אינו עובד, שהסיבה לכך היא "הגדלת תקציבי התמיכה הממשלתיים והותרת גיל 24 כגיל הפטור משירות צבאי לתלמידי הישיבות", שרוב מוחלט של גברים חרדים ימצא עבודה אם יהיה מעוניין בכך, שחרדים אינם נענים לניסיונות החיזור של איגוד ההייטק הישראלי, ש"נתוני ההשתתפות בחברה החרדית בשוק העבודה נמוכים מכיוון שאין שם רצון רב לעבוד", ועוד ברוח זו - אחרי כל זה, כותב העורך הכלכלי החרדי את הדברים הבאים:

"הנתונים שהוצגו השבוע בכנסת מספרים לנו כמה סיפורים, שיש אפליה במשכורת של חרדים, ושבנק ישראל לא באמת מבין את הציבור החרדי. ישנו חוסר הבנה עמוק של החברה החרדית ע"י מקבלי ההחלטות והדיון בוועדה הוכיח זאת. אולי בממשלה הבאה יהיה שינוי".

כמובן שהנתונים שהוצגו השבוע בכנסת סיפרו סיפור אחד בלבד, עד שכתב עליהם העורך הכלכלי של "יום ליום". כעת הם מספרים שני סיפורים. סיפור אחד על בעיה חברתית של מגזר שמנהיגיו כפו את המדינה ליצור לו כלוב של תמיכות ופטורים שימנע מאנשיו להשתלב בחברה. וסיפור שני על מגזר שמוליד מתוכו תועמלנים בדמות עיתונאים, המסוגלים להגיד תפוח על בצל מבלי למצמץ.

וכמובן, המשפט האחרון: "אולי בממשלה הבאה יהיה שינוי". כאילו הממשלה הזו, המכהנת כשנה, אחראית לבעיה אקוטית המלווה את המדינה מאז הקמתה, ולא הממשלה הקודמת, זו שמשלה כאן עשור וש"יום ליום" הוא חלק ממכונת התעמולה הפועלת ללא הרף כדי לכוננה מחדש.

במגזר

"מחבלים לא צריכים לקבל מים וסיגריה אלא כדור בראש" (מתוך כותרת המשנה לראשית על שער "שביעי", ציטוט מראיון של העורך ישי פרידמן עם המרגל יונתן פולארד).

"בדפי ההנחיה שלי היה טקסט ארוך שתכננתי להקריא לפני הביצוע הסימפוני לשיר 'אדרבה' של יוסי גרין. משהו על אחדות, על האתגר לראות כל אחד מעלת חברינו וכו'. אחרי ששמעתי בשידור החי שעוד רגע תחל השבעת שרי הממשלה החדשה, סימנתי עליו בעט איקס גדול" (ידידיה מאיר מספר על תגובתו להשבעת ממשלת לפיד-בנט, "בשבע").

"בארגון להב"ה מצטערים לספר על מקרים כאלה ודומים להם, של יהודיות הנקלעות לקשרים מסוכנים עם ערבים אך מתקשות להיחלץ מעמדת הקורבן ולהאמין שאכן הן עלולות להיות הנרצחות הבאות" (חגית רוזנבאום, "בשבע").

"אז מה בכל זאת החלק שלי בהקמת הממשלה? זהו, שמדובר לכאורה בעניין של מה בכך, אבל הוא בכל זאת מעיק עליי. הסיפור הוא ההופעה המשותפת של אברהם פריד ואביב גפן. אותה הופעה שניר אורבך השתמש בה כדי להצדיק את החלטתו להפסיק להתלבט ולתת את האצבע המכריעה שהעניקה לממשלה הזאת את הרוב שלה. אם לא מדובר בסתם אליבי מומצא שאורבך השתמש בו כדי להצדיק את החלטתו, אם באמת חוויית הצפייה בזמר החסידי הגדול שר ביחד עם המוזיקאי מקצה השמאל החילוני היא שהפילה את הפור, אז גם אני קצת אשם. למה אני אשם? כי יכולתי כנראה למנוע את ההופעה המשותפת הזאת" (טור העורך עמנואל שילה, "בשבע").

"סמוטריץ' הציל את המחנה הלאומי מחרפה" (מתוך טור העורך, "שביעי").

"הזרמת עשרות מיליארדי השקלים למגזר הערבי והלבנת הבנייה הלא חוקית רק מלהיטה את התסיסה הלאומנית" (מתוך טור הפובליציסט הראשי של "שביעי", אמנון שומרון).

"בעקבות היעלמותה ורציחתה של ספיר נחום, יהודייה מעכו שבן זוגה הערבי חשוד בחטיפתה, התראיינה שני (שם בדוי) בת ישראל שיד לאחים חילץ אותה מקשר מסוכן עם ערבי. שני התראיינה לשי גולדן בתוכנית הבוקר של ערוץ 14 וחשפה את סיפורה הקשה. שני סיפר שהיתה בחופשה מהצבא כשפגשה את בעלה לעתיד. הוא היה ערבי אבל זה לא הפריע לה למרות האזהרות של משפחה וחברות. בסופו של דבר זה הסתיים באלימות קשה על סף רצח, עד שחולצה בידי יד לאחים" ("בשבע").

"בתיעוד שהגיע לידי 'בשבע' נשמעת התייחסות נדירה לנושא מפיו של הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת הר המור: "כל בחור שהולך לאקדמיה הוא בסדר גמור. הוא לומד מקצוע, אבל לא עזב את הישיבה. עם או בלי ציציות בחוץ - הוא חי את החיים הקודמים של הישיבה ולומד מקצוע לכתחילה. לא נכון שכדי ללמוד להיות רופא אני צריך לקבל את התרבות של האקדמיה או את הפן החברתי, לא באתי להיות חלק מהחברה, לא באתי להיות חלק מהתרבות, הנקודה הזו מאוד חשובה" ("בשבע". להר המור נציגות בכנסת: סיעת נעם והח"כ אבי מעוז, חלק ממפלגת הציונות הדתית).

"קרן וקסנר היא מכונת הנדסת תודעה משומנת, מתקדמת ועתירת כספים, שמכוונת כל כולה אל הפקידים בדרג הגבוה ביותר בכל מערכות השלטון בישראל. [...] מי שחי בישראל ושומע חדשות מפעם לפעם לא יופתע לגלות שאת ישראל מנהלת למעשה רשת ענפה של פקידים שהונדסו תודעתית. [...] קרן וקסנר היא אחת הסיבות הטובות (או הרעות...) לכך שמפלגת נעם תדרוש בכל משא ומתן קואליציוני את הקמת רשות מג"ן הע"ם (מטה גילוי ונטרול השפעות זרות על מדינת ישראל). לאחר שנים של חדירה לכל המערכות, הנטרול של ההשפעה הזרה והאקטיבית הזו על זהותה של המדינה מחייב מהלך מודיעיני, טכנולוגי וארגוני מעמיק ורציני, וקרן וקסנר על מאות בוגריה היא כמובן רק דוגמה אחת לכך.

"רשות מג"ן הע"ם תורכב מאנשי מודיעין, סייבר ומומחים ארגוניים, ויהיו בה נציגים מכל משרדי הממשלה וזרועותיה. היא תהיה אחראית על מיפוי מעמיק של כל 'סוכני השינוי' וכל התוכניות והקרנות שהן בעצם זרוע ארוכה של מדינות זרות וארגונים זרים בתוך לב העשייה הציבורית של המדינה. לאחר שלב הזיהוי והמיפוי, יבוצע שלב בקרת הנזקים ותחל מלאכת התיקון. רק בדרך הארוכה הזו נוכל להחזיר את המדינה שלנו לעם ישראל, ונוכל לחיות את חיינו כעם חופשי בארצו" (טור של ח"כ אבי מעוז, יו"ר מפלגת נעם, "בשבע").

בקזינו

"דה מרקר" ו"גלובס" מקדישים את השער למפולת במטבע ספקולטיבי, תרמית פירמידה בינלאומית שגורמת נזק סביבתי אדיר, מממנת פשיעה מגוונת ברחבי הגלובוס ומעבירה הון מהחלשים לחזקים. ב"גלובס" הולכים על סקירות ופרשנויות, ב"דה מרקר" על תחקיר.

"הנפילה של המטבעות הדיגיטליים, הפיטורים הנרחבים בענף ובריחת המשקיעים מעמידים את תעשיית הקריפטו באחד המבחנים הקשים שלה. בענף חוששים שהרע מכל עוד לפנינו. מה הוביל לקריסה והאם שוק הקריפטו יצליח להחזיר את אמון הציבור", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "גלובס". הכותרת: "השבוע הקשה של הביטקווין". "הפנים הישראליות של קריסת הקריפטו" היא הכותרת הראשית של "דה מרקר". "'צבעוני', 'כריזמטי', 'שנוי במחלוקת', אלכס מושינסקי התחיל כמאבטח בקריה, מכר מייבשי שיער - ועמד בראש חברה שניהלה נכסים בשווי 26 מיליארד דולר. השבוע הוא הפיל ענף שלם".

(אגב, די כבר עם "התחיל כמאבטח בקריה / שומר בגן ילדים / מבריק סכו"ם בחתונות". כולנו התחלנו איפשהו, וזו סתם טקטיקה זולה שבאה לתת ארומה של הורשיו אלגר או לחילופין אווירה של נוכלות, לא תמיד מוצדקת).

א.ב יהושע ואני

"ידיעות אחרונות" מציין את מותו של הסופר א.ב יהושע במאמר של דוד גרוסמן, שמוקדש לו שער המוסף "7 ימים". ההספד נפתח בתיאור פגישתם של שני הסופרים.

"א.ב יהושע ז"ל, שנפטר השבוע בגיל 85, היה, ללא ספק, מענקי הסופרים העבריים בכל הדורות. מורשתו הספרותית עצומה וגדולה, הרומנים שכתב הם נכסי צאן ברזל ספרותיים של דורנו ויצירותיו הן מן היצירות הספרותיות הטובות בכל הזמנים, והן חיפאיות לגמרי, מאל"ף ועד ת"ו", כותב דורון שפר בטור הפותח את המקומון החיפאי "כלבו".

ענייני תקשורת

פורום סבן. בן כספית מראיין ב"מעריב" את חיים סבן, איש של שקשוקות בינלאומיות, שעשה כאן בישראל הון עתק מקנייה ומכירה של תאגידים שהיו צריכים רגולציה טובה. העובדה שהוא אומר לכספית באופן מפורש ש"חזרתו של נתניהו תהיה אסון", היא נקודת זכות לנתניהו.

פרספקטיבה. "'תגובת השוטרים ממחוז ירושלים באירוע מסע הלוויתה של העיתונאית שירין אבו-עאקלה היתה מידתית וראויה, בהתאם לנהלים ולנסיבות האירוע', כך סיפר ל'מעריב' גורם המעורה בפרטי ממצאי התחקיר של האירוע" (משה כהן, "מעריב"). "תחקיר המשטרה הצביע על ליקויים בהלווית העיתונאית, אבל אף שוטר לא יועמד לדין" (יהושע בריינר, "הארץ").

זהירות. נדב העצני קורא ב"ישראל היום" להחמיר את חוק איסור לשון הרע. העצני שכח שחוקים מיושמים לא רק על דעות שהוא לא אוהב.

חינמון. במדור הכלכלה המצומק של "ישראל היום" מעניקים היאלי יעקבי-הנדלסמן והמערכת פרסום חינם תמוה לאלי אדרי, מנכ"ל רשת דינמיקה, יבואני מכשירים סלולריים. הידיעה (פלוס תמונה) נראית כאילו נכתבה ועומדה על ידי היחצן של הרשת.

נקודת ג'י. רק שתי כתבות ב-G, המוסף השבועי של "גלובס", ואחת מהן היא קידום מכירות לעסק היינות של פרסומאי ותיק. שאר המגזין הוא פרק מספר והמון טורים של כותבים חיצוניים, שאפשר לשער שהעלות שלהם למערכת היא העריכה והעימוד (חוץ מהטור הוותיק של יואב קרני, כמובן). בשבוע שכבר כלל המוסף שלוש כתבות. גם בשבוע שלפניו. בשבוע שלפניו שלוש כתבות ועוד כתבה מתורגמת מה"וול סטריט ג'ורנל". בשבוע שלפניו - שוב שלוש.

נחשפה הסיבה לנפילת השווקים. "יום ולילה סיפרו לנו על העליות בשערי המניות ועל השקעה בבורסה שמניבה רווחים, עד שהחלטתי להשקיע גם. הפלא ופלא, זמן קצר לאחר מכן הכל התחיל לצלול" (חיים אתגר, "מעריב").

לקח אישית. עמית סגל נוזף בבנט ש"אשתקד הקפיד בכבודו של נתניהו, היום נואם על 'מכונת הרעל וההסתה'".

יש מצב. "לא יודע למה החליט נתניהו למנות את דרור אידר. יש מצב שבגלל שכעיתונאי, פה ב'ישראל היום', הגן דרור על ביבי בהרבה עניינים", כותב אברי גלעד בטורו ב"ישראל היום", המוקדש להילולו של אידר, לשעבר פובליציסט ועורך מדור הדעות בעיתון שמונה לשגריר ישראל באיטליה.

לידיעת הקורא מאיר עוזיאל. שמו של כתב "העין השביעית" הוא אורן פרסיקו, לא תומר.