נופים חקלאיים ליד חדרה, ופס זיהום מתחנת הכח (צילום: חן ליאופולד)

לא משבר ישראלי, כן תוכנית ישראלית

זהו היום החמישי שתוכנית החירום של משרד האוצר בראש מעייניהם של העיתונים. בתחילה נסב הדיון על התוכנית, מגרעותיה ויתרונותיה, ובעיקר על העדר מענה למשבר הפיננסי (הפסדי החוסכים בקרנות הפנסיה והגמל). הסיקור עסק בתגובות השליליות לתוכנית במערכת הפוליטית, ובמיוחד בהסתדרות, שאיימה להשבית את המשק ברגע שהתוכנית הוצגה (והכריזה אתמול על סכסוך עבודה). כעת עוסקים העיתונים בתוכנית החלופית שהציג האוצר, זו המיועדת לסייע לחוסכים (שם הקוד הפופולרי שלה בעיתונות: "רשת הביטחון"), וניתן כבר לסמן את גישתו של כל אחד מהם לעניין:

"ישראל היום" מחזיק בעמדה נוקשה ותוקפנית נגד כל פעולה של שר האוצר, כשהוא מגייס את כל כותביו לצורך העניין. מחרה מחזיק אחריו "ידיעות אחרונות", שפרשנו הכלכלי הבכיר סבר פלוצקר אמנם אינו מכוון לגרונו של בר-און כב"ישראל היום", אולם מותח ביקורת חריפה על גלגוליה השונים של התוכנית. גם "מעריב" לא רווה נחת ממשרד האוצר, אם כי במהלך הימים האחרונים התמתנה מעט גישתו (ייתכן כי מדובר בשיקולי עריכה שאינם מכוונים בהכרח).

יחד עם "כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות", יוצא דופן "הארץ", ובעיקר מוספו הכלכלי "דה-מרקר". העיתון החל את גל הסיקור הנוכחי כשהוא מציג עמדה שונה בתכלית מזו של הטבלואידים (לאחרונה קרה דבר דומה כאשר יצחק תשובה העלה הצעה שנויה במחלוקת למחזיקים באגרות החוב שלו). נאמן להשקפתו הכלכלית הימנית, נכתב במאמר המערכת של "הארץ" נגד פריצת התקציב. אמנם בימים שלאחר מכן גבר הטון הביקורתי כלפי התוכנית וטישטש לכאורה את המסר הזה, אולם כעת ניתן לומר שהביקורת היא בהחלט מצד ימין.

כמו כמעט תמיד, כש"דה-מרקר" רוצה להגיד משהו, הוא מזעיק את העורך הראשי שלו, גיא רולניק (מובן שניתן, ואולי נכון יותר, לקרוא את המשפט הפוך). הטור של רולניק, "שווי שוק", פותח היום את המוסף (ומקבל הפניה בשער "הארץ"), ומאשים את ההתנהלות של האוצר ושל מתקיפיו כאחד כ"פופוליסטית". לפי רולניק, "רמת הפופוליזם, ההתלהמות והצביעות של כמה עיתונים ופוליטיקאים הגיעה לשיא חדש, כאשר מי שמזין אותם הם בעלי העניין השונים".

רולניק ממשיך את הקו של "דה-מרקר"–"הארץ" וחוזר על הטענות שלפיהן אין שום קשר בין ועדת בכר ("הפרטת" שוק ההון) לבין המשבר הנוכחי ("זה לא משבר ישראלי – אלא משבר מיובא שכולו תוצרת חוץ"); הבנקים סובלים מ"הזדבלות" של האג"ח שלהם בדיוק כמו הקונצרנים; והבנקים השקיעו השקעות מסוכנות כשהקרנות היו ברשותם, בדיוק כמו בתי-ההשקעות כעת. באשר לסיוע לחוסכים – הסוגיה המרכזית בדיון התקשורתי – רולניק מציע עמדה שונה בתכלית מהמקובל: הוא קורא שלא לפרוש רשת ביטחון לחוסכים, לא לסייע להם ובעצם להשאיר את המצב כמות שהוא. הנימוק שהוא מציע בא מהקצה המוסרי-פילוסופי של תורת הכלכלה, ולא מזה המתימטי-חשבונאי – רשת ביטחון פירושה "חיסול מנגנון העונש של השוק", ומתן פרס למנהלים שסרחו. אז מה הוא מציע כן לעשות? לנצל את הכאוס מסביב כדי להשלים את הרפורמות השונות, ו – תחזיקו חזק – לקחת כסף מהחוסכים בפנסיה תקציבית (הצעה שמצליחה להיות פופוליסטית למרות שברור כי לעולם לא תהיה פופולרית, ולוקה באותו כשל מוסרי שעליו מצביע רולניק בקשר ל"רשת הביטחון").

יש תוכנית?

גד ליאור מונה ב"ידיעות אחרונות" את התנאים "לקבלת רשת הביטחון" מהמדינה, לפי תוכנית החירום החדשה שהציג שר האוצר: "גיל 60 ומעלה; חיסכון של פחות ממיליון שקל בקופת הפנסיה; הגנה רק להפסדים עתידיים – ולא לסכומים שנמחקו עד כה; הפיצוי יינתן רק על הפסד של יותר מ-10%; לא ניתן יהיה לפדות את החיסכון לפני גיל הפרישה; ניתן יהיה למשוך את הכסף רק כקצבה חודשית ולא כסכום חד-פעמי; משרד האוצר יערוך בדיקה מקיפה של כל מקורות ההכנסה של מי שיבקש את רשת הביטחון; ניתן יהיה להצטרף לתוכנית רק במשך השנה הקרובה".

דרקוני קצת, לא? זה מה שחושבים רוב הפרשנים הכלכליים: "רשת ביטחון כה מצומצמת, כה צרה וכה מחוררת, שלמראה שלה יאמר לעצמו החוסך בן ה-60 בקופת הגמל: מה, זה הכל? אז תודה, אבל לא תודה" (סבר פלוצקר).
רפי רוזנפלד מזכיר ב"מעריב" תרחיש שפורסם שם, מפיו של אלי כהן, הממונה לשעבר על השכר, שחזה את הגמגום וגרירת הרגליים שנוקט כעת האוצר, לדעת רוזנפלד.

זו הכלכלה, טמבל?

"ישראל היום" מקדיש את שבעת עמודיו הראשונים לענייני כלכלה, "מעריב" מקדיש שישה עמודים ראשונים, "ידיעות אחרונות" חמישה. שלושתם מקדישים את הכותרת הראשית ואת רוב עמוד השער למשבר ולשבר-הפתרון. בקיצור, כפי שנכתב כאן אתמול, לעת עתה נראה שהבחירות הקרבות הולכות להיות בחירות בנושא הכלכלי.

"הארץ" הוא היומון היחיד שמקדיש את השער שלו לעניינים פוליטיים מסורתיים יותר: פסק דין "נדיר" של בג"ץ נגד משרד החינוך, "המעכב יישום פסיקה בעניין שוויוניות בחלוקת תקציב המשרד" (אור קשתי, כותרת ראשית); חילופי מהלומות מילוליות בין אנשי ש"ס ליו"ר קדימה ("ציפי לבני: מי שרוצה את ש"ס בחינוך – שלא יבחר בי") ועוד (כולל ידיעה על תוכנית הטלוויזיה הפופוליסטית, הצבועה והמתלהמת "האח הגדול"). ככה זה כשיש מוסף כלכלי חזק, שמטפל בענייני הכלכלה – גם אלו הרי הגורל – בדפיו שלו. ב"הארץ" מסתפקים ב"סיפור" (בלי שנרגיש הפכה ההפניה "ההמשך המלא בעמ' 2" ל"הסיפור המלא בעמ' 2") של רוני לינדר-גנץ, סיכום קורות הימים האחרונים בשדה הקרב של הכלכלה.

האסטרטגים, הטקטיקנים, הספינולוגים והשקרניקים

כולם נקבצו ובאו לך. יועצי התקשורת למיניהם, יושבי הסתר והלוחשים בחשאי, כבר מזמן אינם פועלים בסתר ובחשאי. הם נמרחים על שערי המוספים ומתפרקדים מול עדשות המצלמה ולפעמים – כמו שקורה בראיונות עם עורכי-דין על פשעי לקוחותיהם – כלל לא ברור מי כאן הגיבור, ומי מקדם את מי, האם היועץ את הפוליטיקאי אל הכיסא או שמא הפוליטיקאי את היועץ אל הגו'ב הבא.

עם התוכנית הכלכלית וההתנהלות הלא פופולרית של האוצר, ועם מיני אירועים אפיזודיים (רצח אלפרון, עוד כל מיני עניינים שאף אחד כבר לא זוכר), סיקור הבחירות הקרבות והולכות יצא לדרך בקול ענות חלושה, ומסתמן כי הנושא העיקרי שלו, או לפחות אחד מהם, יהיה עצם הקמפיין עצמו – כלומר ניהולו מבחינה תקשורתית. כך ב"ידיעות אחרונות" אנו זוכים לכתבת שער במוסף היומי עם מי שהיו "מאדריכליו המשמעותיים" של הקמפיין של אובמה וכעת מגיעים כדי לייעץ למפלגת מרצ; וב"מעריב" אנו זוכים לעמוד בעמודי החדשות וכתבת שער של המוסף היומי העוסקים כולם ביועצים השונים ששכר כל מועמד, ובעקיצה לליכוד: היועצים ששכר כ"יועצים של אובמה" היו עובדים שוליים בקמפיין של הנשיא האמריקאי (מרב דוד).

אז מילא שמביאים את הזווית של הספינולוגים בראיון איתם עצמם או בידיעות הנוגעות אליהם, הבעיה האמיתית היא כשידיעות חדשותיות סתם מובאות כולן מנקודת הראות של הקמפיין, ולא מנקודת מבט עיתונאית, מציאותית, פוליטית או אפילו – רחמנא ליצלן – אידיאולוגית. על מה אני מדבר? על כותרת כמו "אולמרט מחבל לנו בקמפיין", שמתנוססת מעל ידיעה ארוכה יחסית בעמ' 6 היום ב"ידיעות אחרונות".

פתחו את השער, פתחוהו רחב

העורכים הגרפיים של "מעריב" מתקנאים באלו של "ידיעות אחרונות", ומכינים שער עם גישה דומה לזו של העיתון המתחרה מיום אתמול: שער שכולו – או כמעט כולו – אלמנט גרפי אחד (אתמול זה היה חץ, היום סימן שאלה. בשני המקרים נעשה שימוש אלגנטי בטקסט עצמו כוויז'ואל).

בדרך כלל, כשאנחנו מזכירים כאן את פילוסופיית העיצוב של הטבלואידים (ולאחרונה גם של "הארץ"), ובמיוחד השערים שלהם, הטון הוא שלילי: פופוליזם, התלהמות וצביעות שולטים ברמה. אבל ההתפתחויות האחרונות מעידות אולי על מגמה חיובית. למה הדבר דומה? לסיפור של אפרים קישון על בנו עמיר, שלא הסכים לפרוש למיטה בשעה סבירה, ומשך את הוריו המותשים אל תוך השעות הקטנות של הלילה. לבסוף מוצא האב העייף פתרון: הוא מושך את שעת השינה של בנו עוד ועוד, אל תוך הבוקר, ואז הצהריים, עד שהוא מגיע אל שעת הערב הנכספת – הפעם מהצד השני של היממה.

אולי זה מה שיקרה לעיצוב הטבלואידי: ההשלטה של האלמנטים הגרפיים על התוכן הטקסטואלי, ההתעצמות של אמצעי הגירוי הוויזואליים לכדי גרוטסקה, המעבר של עורכים בעיתונות היומית למחשבה עיתונאית-עיצובית – כל אלו יביאו את העיצוב הטבלואידי מעבר לקצה, ויקרבוהו אל העיצוב המגזיני. כך ייזנח אולי העיצוב הנקי והענייני של העיתונות היומית שנהוג לכנותה "איכותית", ובמקומה ייכנס עיצוב מגזיני מתוחכם. מובן שכל זה עשוי גם שלא לקרות, ואז מה שכן יקרה יהיה הקצנה וולגרית כדוגמת זו של החינמון הזוועתי "24 דקות".

ענייני תקשורת

גילי איזקוביץ מדווחת היום במוסף "גלריה" של "הארץ" כי "פורום העיתונאים הזרים, FPA, מתכוון לעתור לבג"ץ נגד החלטת הממשלה שלא לאפשר כניסת עיתונאים החברים בארגון לרצועת עזה [...] בשל העוצר על עזה, הממשלה אוסרת זה יותר משבועיים את כניסתם של גופי תקשורת זרים לרצועה. עיתונאים ישראלים אינם מורשים לסקר את הנעשה בתוך עזה כבר שנתיים". אתמול פירסמנו כאן ראיון של אורן פרסיקו עם עמירה הס, העיתונאית הישראלית היחידה בעזה ("מבחינת רוב הישראלים, עזה טבעה בים").