עמירה הס לא הודיעה לאיש על החלטתה לצאת לרצועת עזה הנצורה. ממקום מושבה שבגדה המערבית עקבה בשבועות האחרונים אחר מסען של ספינות פעילי השמאל אל עבר הרצועה, וכשנוכחה לדעת כי בצה"ל הוכרע שלא למנוע מהן מלעגון בעזה, ביקשה מיד להצטרף. "התקשרתי לשאול מתי יוצאת הספינה הבאה", משחזרת הס, "אמרו לי, 'עוד שבוע', אמרתי, 'תרשמו אותי'".
רק כשהיתה בקפריסין טילפנה לאנשי "הארץ" ויידעה אותם כי בקרוב תעלה על סיפון ספינה בדרכה לרצועת עזה. "הם שמחו מאוד", מספרת הס בשיחה עם "העין השביעית" תוך כדי נסיעה במונית שירות עזתית בדרכה לפגישה עם איש פת"ח.
פלסטינים מקבלים את פניה של ספינת פעילי שמאל בנמל עזה, 8.11.08 (צילום: עבד רחים כתיב)
בחודש מרץ השנה יצאה הס לחופשה ללא תשלום מהעיתון, אירוע שהוביל לסערה בקרב חוגי שמאל שחששו מדחיקתם של עיתונאים בעלי עמדה פוליטית ביקורתית. חזרתה לשגרת דיווחים על הנעשה בשטחים הפלסטיניים שוברת לא רק את שתיקתה שלה מעל עמודי החדשות של עיתון "הארץ", אלא גם את השתיקה הרחבה הרבה יותר של כל יתר כלי התקשורת הישראליים: זה שנתיים שאף עיתונאי ישראלי אינו מורשה להיכנס לרצועה ולדווח משם, וזאת בהתאם לצו צבאי והחלטת בג"ץ. כל המתרחש בעזה מתווך אל החברה בישראל באמצעות סוכנויות ידיעות זרות, ומנקודת מבט חיצונית.
"אני חושבת שכל עיתונאי יודע שלמנוע מאיתנו להגיע לאינפורמציה זו פגיעה חמורה במקצוע שלנו", אומרת הס. "לא רק הזכות שלנו לחופש המידע והעיתונות, גם החובה שלנו לחופש המידע והעיתונות חזקה יותר מצווים צבאיים. אני גם חושבת שזו החובה שלנו כעיתונאים ישראלים, כי השטח הזה הוא שטח באחריות ישראלית, גם אם מדינת ישראל לא מכירה בזה".
בעבר כבר דיווחה הס מאזורים שהוטל עליהם צו איסור כניסה לעיתונאים; בג'נין, ברמאללה, בעזה של שנת 92'. מבחינה זו לא היה חדש בנסיעה הנוכחית, פרט לסוג הסכנות שניצבו בדרכה. "כשיצאתי לכאן לקחתי בחשבון שיעצרו אותי כשאחזור", אומרת הס, "ולקחתי בחשבון שהספינות של הצבא יורות, גם אם ידעתי שהם לא יעזו לירות כמו שהם יורים על דייגים".
מה חשיבות הימצאותך ברצועת עזה?
"קודם כל, זה חשוב לי אישית, וחשוב לי להישאר פה תקופה. מביקורים של יום או יומיים אי-אפשר ללמוד הרבה. הקוראים בישראל יצטרכו לשפוט אם זה חשוב או לא חשוב גם להם".
הדיווחים שבינתיים העברת מהרצועה לא כללו את סיקור האירועים השוטפים.
"אני לא רוצה לדווח אירועים, כי זה טירוף. סיכמתי עם העורך שלא אעשה את הסיקור השוטף, כי אז פשוט אי-אפשר לצאת מהבית. גם אם עובדים 20 שעות ביום, אין זמן. צריך לשבת ליד המחשב וליד הטלפון וכל הזמן לברר פרטים על האירוע, ואת זה אני יכולה לעשות גם מרמאללה. אני בכוונה עושה דברים שאני יודעת שלא יהיו בסוכנויות הידיעות. לדעתי, זו אחת הטעויות של העיתונות, שהיא שולחת עיתונאים שלה כדי לחקות את מה שהסוכנויות עושות. אם עכשיו יש קסאם או הורגים ארבעה פלסטינים, אז מה, לרוץ לבתים ולרוץ להלוויות? עשיתי את זה מספיק, ואני יודעת שעכשיו אני יכולה לעשות דברים אחרים".
עמירה הס בדיון על אודות המצור על עזה, 30.10.2007 (צילום: אקטיבסטילס)
מאז שבאה לרצועה מתמקדת הס בניסיון להביא לקוראים הישראלים מעט מעבר לכרוניקה הרגילה של הדיווחים. בין היתר שיגרה הס למערכת "הארץ" הצהרה של ראש ממשלת חמאס בעזה, אסמאעיל הניה, כי הוא עדיין נכון לקבל עצמאות בגבולות 67'; דיווח על האיסור שהטיל חמאס על עריכת עצרת לזכרו של יאסר ערפאת; ודיווח על אירוע של חזית-השמאל על חוף הרצועה, שבו רקדו זה לצד זה גברים ונשים. לדבריה, היא אינה יודעת כמה זמן תמשיך לשהות בעזה, אך כרגע היא נשארת שם, גם מפני הקושי להיכנס ולצאת מהמקום, וגם מפני שלתחושתה, היא עדיין רחוקה מלהגיע לסיפוק מקצועי.
האם ניסית לראיין גם חוליות המשגרות קסאמים?
"העיתונות הישראלית קובעת איזושהי הייררכיה של מה שנחשב חדשותי, ואני לא בהכרח מקבלת אותה. הקסאמים תופסים בהייררכיה מקום מאוד חשוב בעיתון, ואם יש עיתונאי אחד שרוצה להביא הייררכיה מסוג אחר, אז שואלים אותו על כך. לא שואלים את מי שכותב על שדרות, 'למה אתה לא כותב על מי שמופגז או מי שאין לו מים בגלל מדינת ישראל בבית-חנון'. אבל את מי שכותב על עזה מיד שואלים על שדרות. לי יש הייררכיה אחרת שיוצאת מתוך המצב פה, ולא מתוך סדר היום שמחליטה ישראל".
את מנסה להגיע לגלעד שליט וליצור קשר עם החוטפים שלו?
"ברור. זה מהדברים המאוד עדינים מבחינתנו וחשובים. אבל גם ברור שזה נורא קשה. לכן אני נשארת פה תקופה שתאפשר לי להגיע לדברים שהם לא עניין של יום-יומיים. אבל אני גם מתעניינת בכמה מאות אסירים פלסטינים מעזה שההורים שלהם לא יכולים לבקר אצלם כבר שנתיים ויותר".
וכשאת כותבת, האם את כותבת גם לתושבי יישובי הנגב המערבי?
"אני כותבת לישראלים מנהריה ועד אילת. לקוראי 'הארץ' ולמי שמתעניין. ואני יודעת שהציבור הישראלי לא כל-כך מתעניין. הוא לא מתעניין כי העיתונות הישראלית לא מתעניינת, היא באופן כללי מתפקדת כנציגה של הציבור שלא מתעניין. אני צריכה למכור את המצור לקורא ולעורכים, אז אני כל הזמן מחפשת זוויות חדשות. גם בשבילי, וגם כיוון שאני חושבת שהמכירה של המצור שאני רואה באל-ג'זירה, למשל, דרך המסכנות של האנשים, היא לא נכונה וגורמת אפילו ההפך לפעמים. אני רואה פה לא רק מסכנות. אני רואה איך אנשים מתייחסים אפילו בהומור למצבים הכי קשים. עם צחוק, עם אירוניה עצמית".
להרגשתך, נותנים כיום ב"הארץ" מקום לדיווחים שלך ושל בעלי דעות דומות לשלך כבעבר?
"העיתונות עברה שינויים גדולים בשנים האחרונות, מסיבות כלכליות ואחרות, וזה משפיע. זה לא סוד שענייני כיבוש קיבלו פעם יותר נפח בעיתון 'הארץ', והיום פחות, או לפחות עד לפני שבועיים. עם השנים, ועם המסחור, העיתונות מרגישה שהיא מספקת מצרך, ואם הביקוש למצרך הזה נמוך, אז ערכו יורד. אני ערה לכך ש'הארץ' לא יכול להיות מקומון של עזה, אבל לדעתי הסיפור פה הוא סיפור ישראלי. אם יש רשימה של תבלינים שאסור להכניס לעזה, זה גם סיפור ישראלי. הרי מי עושה את הרשימה הזו? וכשמחליטים ששום פרויקט פיתוח לא יהיה פה, גם הרחבה של בתי-חולים, אז זה סיפור ישראלי, כי זה ישראלים מחליטים את זה. זה סיפור עלינו, אני כותבת עלינו דרך העזתים".
איש חמאס משגיח על הפגנה פלסטינית נגד סגירת מעבר רפיח על-ידי המצרים. 19.11.08 (צילום: עבד רחים כתיב)
בעבר נחטפו עיתונאים זרים ברצועת עזה. אינך חוששת לשלומך?
"אני חושבת שעכשיו יותר בטוח מאשר בתקופת הבלגן. אני שומעת את זה כבר שנים, שמסוכן. אני כבר 17 שנה מסתובבת באזורים כאלה, ולא קרה לי כלום, גם זו סטטיסטיקה".
בכל זאת, יש דיווחים רבים על התנכלויות של חמאס לעיתונאים המייצגים עמדות של פת"ח.
"אני לא חושבת שזה נובע ישירות מהרצון שלהם למנוע מידע מדויק על מה שקורה. ההתנכלות ההדדית – כי גם בגדה מתנכלים לאנשי חמאס – נובעת בעיקר משייכות פוליטית".
את למעשה תלויה בחסדי השלטון שם. אפשר לדווח בצורה ביקורתית במצב כזה?
"ודאי, עובדה שאני עושה את זה, ויודעים עם מי אני נפגשת ואיזה נושאים מעניינים אותי. אני בודקת את השלטון, אבל אני לא חושבת שאני על הכוונת מבחינה זו. לדעתי, לחמאס יש אינטרס לא לפגוע בי. עד עכשיו לא היו לי חיכוכים".
חמאס מאפשר לך גישה לכל המקומות והאנשים שאת מעוניינת להגיע אליהם?
"כבר הגשתי רשימת בקשות להיפגש עם בכירים, ובינתיים הם משחקים אותה קשים להשגה. אבל באופן כללי יותר חשוב לי להיפגש עם אנשים מהשורה מאשר עם פוליטיקאים. אני יכולה ללמוד הרבה יותר על חמאס מאנשי שורה של חמאס מאשר מדוברים רשמיים וגורמים בכירים. זה יבוא בסוף. עכשיו אני נפגשת עם אנשים מהשורה, זה הרבה יותר מעניין וגם נכון מבחינה עיתונאית".
הלוויית ארבעה אנשי חמאס שנהרגו על-ידי צה"ל בחאן-יונס, 13.11.08 (צילום: עבד רחים כתיב)
איך את מסבירה את העובדה שבמשך שנתיים, כשלא ניתנה גישה לעיתונאים להגיע לרצועה, לא קמה בישראל צעקה גדולה בעניין?
"האיסור הזה הוא בעצם המשך טבעי לתהליך של בידוד מוחלט של עזה, שהתחיל למעשה ב-91'. מאז אני עקבתי בדרכים שונות אחר הבידוד ההדרגתי, שכל פעם עובר בשקט לשלב נוסף. אני תמיד נותנת את המשל של הצפרדע – כשזורקים צפרדע לסיר מלא מים רותחים, היא תדע לקפוץ ולהציל את עצמה, אבל כששמים אותה בסיר מים פושרים ולאט-לאט מחממים את האש, היא כבר לא תוכל להציל את עצמה, היא כל פעם תתרגל קצת לחום. יש פה תהליך של התרגלות, גם של פלסטינים, גם של ישראלים, גם של עיתונאים שכן היה להם חשוב להגיע.
"די הצליח מה שרבין פעם אמר. מבחינת רוב הישראלים, עזה טבעה בים, ולכן עובר נורא בשקט כל פעם שהרשויות שלנו מחמירות את המצור. זה ממש לא מעניין אותם. מעניין אותם רק כשיש קסאמים".
יכול להיות שבעוד כמה שבועות יפלוש כוח צבא ישראלי לרצועה בניסיון לשחרר את גלעד שליט או כחלק ממבצע אחר. איפה זה יעמיד אותך?
"זה מפחיד. קשה לי לדמיין אפילו. על אף שעברתי דברים לא קלים בשנים האחרונות מבחינת ההתקפות הצבאיות של צה"ל, אף פעם לא הייתי במצב כמו זה שיש בעזה בשנה האחרונה. זה מפחיד אותי, בוודאי. אם זה יקרה כשאני פה, אני אעבור את זה".
תוך כדי דיווח?
"אני מקווה שכן".