כמו כל נושא אחר במחוזותינו, גם זיהום האוויר הוא עניין פוליטי. יש בו מן הפוליטיקה של הזהויות, יחסי שלטון מרכזי ומקומי, וגם הון-שילטון-עיתון. אבל בניגוד לעניינים פוליטיים רבים אחרים שנעשו קרדום לחפור בו, הפוליטיקה של הזיהום בדרך כלל לא חשופה לשמש ולא מפלגת בין המחנות הפוליטיים. היא שמורה לקומץ פעילים ויודעי ח"ן ומתנהלת מתחת לרדאר, אף שהמחיר היקר שהיא גובה כרוך בתחלואה ובמוות ללא הבדל דת, גזע, מין - ואפילו השקפה פוליטית.

אם רוצים ללמוד משהו על הפוליטיקה של הזיהום, אפשר להתבונן בזיהום ממפעל המלט נשר ברמלה, שעלה בשבועות האחרונים לכותרות בתקשורת. המילה "תקשורת" עלולה להטעות בהקשר הזה, שכן הפרשה הזו התפרסמה בעיקר בעיתונות העצמאית והציבורית, מ"שקוף" ו"העין השביעית" ועד למוסף הירוק בחדשות כאן 11 - גופים שלא נשענים על כספי טייקונים וחברות מסחריות.

למעשה, הפוליטיקה של הזיהום עוסקת בין השאר בניסיונות של המזהמים להרדים את התקשורת, ובמאמצים שלהם "לבלבל את האויב", הלא הוא אנחנו. המזהמים מציפים את התקשורת בתגובות גנריות שמתהדרות בהשקעות גדולות בטיפול בנזקים סביבתיים, מרבים בהצהרות על עמידה בכל הדרישות הסביבתיות, ומשחררים הודעות דוברות ויחצ שמדברות גבוהה גבוהה, בשפה מקצועית ומתחכמת.

נשר רמלה הוא מפעל חיוני. אך בזמן שהוא מייצר חומרי מליטה לבניין הארץ הוא פולט אין ספור מזהמי אוויר, ומדורג כאחד מהמפעלים המזהמים במדינה. המפעל נמצא בימים אלה תחת שני שימועים של המשרד להגנת הסביבה בשל חריגות מהיתר הפליטה שלו, שעומד בימים אלה לפני חידוש. ומה בהיתר החדש? המפעל מבקש לשרוף יותר פסולות רעילות כדלק בכבשניו, והמשרד להגנת הסביבה תומך בו, בתואנה שבכך מפעל נשר יסייע למאמץ הישראלי לטפל בפסולות כאלו ויקדם כלכלה מעגלית. שתי ציפורים במכה אחת.

בדיון בוועדת הפנים של הכנסת הסבירו נציגי המשרד להגנת הסביבה כמה הפיקוח על נשר מחמיר, כמה המפעל משתדל, וכמה קשה לדרוש ממנו שינויים גדולים לטובתנו

אבל כשבוחנים את הדרישות הסביבתיות ואת ההגנות על הציבור, מגלים שההיתר החדש קצת פחות לטובתנו. בדיון שהתקיים לאחרונה בנושא בוועדת הפנים של הכנסת, ביוזמת ח"כ פרופ' אלון טל, הסבירו נציגי המשרד להגנת הסביבה כמה הפיקוח במקום מחמיר, כמה המפעל משתדל, וכמה קשה לדרוש מנשר לערוך שינויים גדולים לטובתנו.

הדרישות שמציב היתר הפליטה לנשר בנוגע לתחמוצות חנקן ממחישות את הבעיה. כיום הערך המותר עומד על כ-800 מק"ג למ"ק (מיקרוגרם למטר מעוקב), כאשר לפי ההיתר החדש הוא ירד עד סוף השנה ל-500 מק"ג למ"ק, ערך שהוצב למפעל כבר לפני כמה שנים על מנת שיוכל להיערך. בעוד כחמש שנים, או בכפוף להיקף הפסולת שהמפעל שורף, הערך ירד ל-350 מק"ג למ"ק. האם אלה באמת ערכים נמוכים? נציג המשרד בדיון בוועדת הפנים, ד"ר צור גלין, ראש אגף איכות אויר ושינוי אקלים, ציין כי באירופה הערך הנדרש עומד בין 250-500 מק"ג, אז תשפטו אתם.

מפעלי נשר פולטים זיהום בשמי רמלה והאזור, 2020 (צילום: יעל געתון)

נדמה כי באשר לזיהום של נשר, לא משנה מי עומד בראשות המשרד להגנת הסביבה ומה השיוך הפוליטי שלו. כל הצדדים הפוליטיים תמימי דעים, ואף שרה או שר לא ממהרים להתערב או להגיב. המשרד הממשלתי שאמון על מניעת זיהום והפחתתו מצמצם את הדרישות הרגלטוריות למינימום ההכרחי, הן בפיקוח והן באכיפה. כשמפעל נשר חורג מהמותר, המשרד מסתפק בהליכים מנהליים ובהטלת עיצום כספי בטל בשישים בהשוואה לרווחי החברה.

גם משרד הבריאות בורח מזיהום האוויר כמו מאש. נציגת משרד הבריאות בדיון בכנסת, ד"ר רחל רענן, ציינה קודם כל שמי שאמון על זיהום האוויר הוא המשרד להגנת הסביבה. אחר כך הציגה ממצאים מבדיקה אפידמיולוגית ראשונית שנערכה באזור המפעל, שגם היא נעשתה בשל פניות הציבור - לא מפני שמשרד הבריאות יוזם בדיקות כאלה בשל איכות האוויר בשטח. רענן ציינה כי בבדיקה המוגבלת נמצאה ברמלה תחלואה עודפת בסרטן, אבל מיהרה לסייג כי בעיר יש גם מעשנים רבים, וכי ביישובים אחרים סביב המפעל נתוני התחלואה לא היו שונים מאלה שבשאר האוכלוסייה.

ח"כ אלון טל מכחול לבן (צילום: פלאש 90)

ואולם כפי שציין פרופ' טל, זיהום אוויר גורם לשלל מחלות נשימה, דם, לב ועוד שלא נבחנו בסקר, ואם לומר את האמת, לא בטוח שייבחנו אי-פעם.

ואם בפוליטיקה של הזיהום ובפסולת עסקינן, אז לצד כמה חברי כנסת שביקשו לשמוע על ההשפעה הבריאותית של נשר על תושבי המקום ומחו על הליכי האכיפה הממושכים נגד המפעל, באו לדיון גם חברי כנסת שהעדיפו לדבר על חשיבות המפעל והשפעתו על מחירי הדיור, כאילו שקיימת משוואה שבה זיהום, תחלואה ותמותה עומדים כנגד יוקר המחיה.

הגדיל לעשות ח"כ סימון דוידסון מיש-עתיד, שהעיר כי הוא "קצת לא אוהב את ההשתלחות הזו על מפעל שהוא כל-כך כל-כך חשוב למדינת ישראל". דוידסון הזכיר את "התרומה הגדולה של המפעל הזה לחברה - כל הנושא של ספורט, כל הנושא של תרבות, חינוך", וסיפר שבביקור שערך במפעל "מאוד מאוד התרשמתי מאנשים שמאוד מאוד חיוביים ומאוד רוצים לעזור".

ומה אומר ראש העיר רמלה, מיכאל וידל? הוא טוען שאין בעיר זיהום ואין תחלואה עודפת, ואפילו לא אבק שגורם לעיטוש, ואל תטרידו אותו בזוטות.

.ח"כ סימון דוידסון מיש עתיד בדיון בוועדת החוץ והביטחון, 27.10.2021 (צילום: אוליביה פיטוסי)

אגב, לצד פסולת רעילה ששורפים בנשר כבר היום ומבקשים לשרוף יותר בעתיד, נשרפת במפעל גם פסולת ביתית יבשה דחוסה (RDF) שמגיעה מאזור גוש דן. גם זה ביטוי לפוליטיקה של הזיהום: תושבי מדינת תל אביב מייצרים פסולת, אבל הטיפול בה, על כל הזיהום הכרוך בו, נעשה במקום אחר.

אף שנשר אינו ממחזר אלא משתמש באנרגיה מפסולת, במשרד להגנת הסביבה, באיגוד ערים דן לתשתיות איכות הסביבה ובמפעל נשר מעדיפים את המילה "מיחזור" שמחליקה טוב יותר בגרון

זאת ועוד, אף שאין מדובר במיחזור אלא בהשבת אנרגיה מפסולת, הרי במשרד להגנת הסביבה, באיגוד ערים דן לתשתיות איכות הסביבה ובמפעל נשר מעדיפים להשתמש דווקא במילה "מיחזור", שמחליקה טוב יותר בגרון. המשרד להגנת הסביבה אפילו מונה את הפסולת שנשרפת בכבשני נשר רמלה בחישוב שיעורי המיחזור של גוש דן ושל מדינת ישראל.

נראה שאם יש נושא שבו שוררת הסכמה בין רוב חלקי המפה הפוליטית בישראל, ולאורך שנים, הרי זה ההתעלמות מהזיהום התעשייתי. הפוליטיקה של הזיהום מלמדת אותנו שהנושא תמיד היה רחוק מהעין ורחוק מהלב של רוב נבחרי הציבור, המקומיים והלאומיים, ובעוד בעלי ההון מרוויחים כסף והפוליטיקאים גוזרים קופונים, אנחנו משלמים את המחיר.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)