זה קרה במחצית השנייה של שנת 2004. העיתונות בישראל מתה. מתה לא במובן הקליני של המלה, גם לא במובן הכלכלי שלה. התעשייה חיה. רק המקצוע מת. המקצוע במשמעות הישנה שלו - עיתונאי שיוצא לשטח חמוש בפנקס ובטייפ, או, אם הוא עיתונאי טלוויזיה, בפנקס ובמצלמה, מלקט עובדות, בודק את אמיתותן, מתמצת אותן לכתבה עיתונאית עם התחלה, אמצע וסוף, ותורם באמצעותה להשכלת הציבור - שבק חיים, או לחלופין איבד את שארית קסמו.
העיתונאות מתה, מודים בעיניים מושפלות עורכים בעיתונות המודפסת ועורכים בערוצי הרדיו והטלוויזיה. אם רוצים לשמור על הקהל, חייבים לחפש משהו אחר. העיתונאות מתה, מתאוננים עיתונאים, ורצים לחפש אלטרנטיבות. עיתונאות היא מקצוע עתיר קיטורים, אבל נדמה שהפעם הייאוש הרבה פחות נוח.
חלק מגל הדיכאון מקורו בסיבות שהעניין הציבורי בהן מוגבל: השכר ברוב תעשיית התקשורת נשחק בשנים האחרונות פלאים. במקביל לירידה בשכר החלה ההתפרקות של האיגודים המקצועיים. הביטחון במקום העבודה אבד. מתחזקת ההכרה, אמיתית או מדומה, שהקהל שנזקק לעיתונות מודפסת הולך ופוחת. בעלי העיתונים בארץ מסרבים לפרסם נתוני תפוצה, והכותרות האופטימיות שהם מפרסמים מדי פעם מלמדות על משאלות לב, לא על מכירת עיתונים בפועל. בהעדר עובדות מוצקות, מוטב לדבר על מגמות. העיתונים הם כמו הדג ב"הזקן והים" של המינגוויי. קודם נגסה בבשרם הטלוויזיה. במה שנותר נוגסים עכשיו אתרי האינטרנט. התופעה היא כלל–עולמית, אבל בישראל, ששיעור קריאת העיתונים בה הוא מהגבוהים בעולם, היא בולטת יותר.
תחושת הבריחה קיימת גם בטלוויזיה. עיתונאים שעובדים שם מדברים על לחץ מחריף והולך לזנוח את הכלים העיתונאיים הישנים ולהתמקד במה שמכונה בנימוס "אינפוטיינמנט", דיווח–בידוח. האיום הידוע הוא טבלת הרייטינג. האיום שמדברים עליו פחות הוא השעמום. עיתונאים משועממים, ציניים, מנסים לעורר את עניינו של צופה משועמם, ציני, שראה הכל. זוהי משימה קשה מאוד, מייאשת. אין בה הרבה תהילה.
הבריחה היא אל הליצנות.
בארצות–הברית שיגשג בשנות השבעים ז’אנר עיתונאי שזכה לכינוי "ניו–ז’ורנליזם". החידוש בו היה חילופי המקומות בין עיקר לטפל. גיבור הכתבה לא היה המרואיין, אלא הכותב - הרפתקאותיו, ייסוריו, הגיגיו, הסמים שצרך כדי להביא את עצמו לכלל כתיבה והדד–ליינים שהחמיץ בדרך. המשימה היתה שייכת למוסכמה העיתונאית הישנה: סיקור של מירוץ לנשיאות, למשל, או חייה של להקת רוק. אבל המסוקרים הפכו בה לשחקני משנה, ובמקרים קיצוניים לסטטיסטים. הניו–ז’ורנליסט היה עסוק בעצמו.
לז’אנר הזה היה חן משלו. היה לו כוח מפרה. הוא הזכיר לעיתונות הממוסדת שהכתבה העיתונאית ראשיתה בסיפור, בעלילה. היא לא יכולה להסתפק באריזה משמימה, סכמטית, של עובדות ידועות מראש. הוא גם חשף אמיתות שהעיתונות הממוסדת נרתעה מלפרסם. לא רק מה איש–חשוב אומר מפי היחצן שלו, אלא איך הוא חי באמת, בחדרי חדרים. ממה מורכב עולמו הרגשי, מהו עולמו הערכי, איך הוא נוהג באשתו ובילדיו.
כמו כל האופנות האמריקאיות, גם הניו–ז’ורנליזם עשה כאן סיבוב. היה, הִפרה קצת, הפריע קצת, והלך. וכך יקרה, יש לקוות, גם לטרנד האמריקאי החדש מייסודו של מייקל מור. מור עושה קולנוע מבדר ושקרי. ראיתי את סרטיו. היו שם קטעים משעשעים מאוד וקטעים מקוממים. הקטעים המשעשעים השיקו לתחומי ההתמחות של יגאל שילון ואלי יצפאן. הקטעים המקוממים התחזו לעיתונות.
סרטו "פרנהייט 9/11" הוא ערבוב לא בריא של עובדות, שקרים ודמגוגיה. הוא זכה לתהילה באירופה רק משום שהטרנד באירופה היום הוא לשנוא את בוש, עם או בלי קשר לעובדות. מסיבה דומה הוא עורר רעש גדול בארצות–הברית מי שמתכוון להצביע בעד בוש ראה צורך לגנות את הסרט, ומי שמתכוון להצביע נגד בוש חיפש בו חיזוקים. רק כמה עיתונאים חרוצים כנמלים טרחו לבדוק את אמיתות הקביעות העובדתיות הכלולות בסרט. הם מצאו בהן המון חורים.
כצפוי, מייקל מור כבר כאן. הוא כאן בטלוויזיה המטיפנית, הטרחנית, שעושה חיים הכט, והוא כאן בטלוויזיה הפרובוקטיבית, המתחכמת, שעושים מיקי רוזנטל ("בולדוזר" בערוץ 2) וגיא מרוז ("בולדוג" בערוץ 8).
מייקל מור כאן כי אנחנו מאמצים כל מה שבא מאמריקה, טוב או רע. בעיקר כשמדובר בקשת, הטרנדית בזכייניות ערוץ 2. אבל הוא כאן גם בגלל הבריחה מהטרחה שכרוכה בעיתונאות אמיתית. כמה מייגע ללקט פירורים על, נניח, השחיתות בקרן הקיימת לישראל. זה מה שעשה בשבועות האחרונים מרדכי גילת, העיתונאי–החוקר של "ידיעות אחרונות". כמה מייגע, וכמה מתסכל. משיגים מסמכים, מנערים מוסד שמנסה להגן על עצמו, מדובבים אנשים, מתגוננים מראש מפני משפטי דיבה, ובסוף לא קורה דבר: העובדות נבחו, השיירה עברה.
כמה קל, לעומת זאת, להביא, נניח, עץ, להציב אותו מול משרדי הקרן הקיימת בירושלים ולשרוף אותו בטקס חגיגי. לא צריך להוכיח שום דבר. רק להרים שלט: "מושחתים, נמאסתם". את השאר יעשו כבר המאבטח האלים, השוטר הנבוך, הפקח הטיפש.
כמה קל להטיף בשער בסגנון חיים הכט. אין פלא שבשיא תהילת סדרת הכתבות שלו, "בין כרכור לסינגפור", הוא השכיר את פניו, את טלטולי ידיו ואת ההטפות שלו לחברה מסחרית. יש עיתונאים שחשבו שזה עלבון למקצוע. חיים הכט חכם מהם. הוא לא עיתונאי הוא טאלנט.
מיקי רוזנטל מביא אל הז’אנר ניסיון מסוג אחר. יש לו רקורד מקצועי כעורך בכיר בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה. יש לו ערכים. התוכנית שהוא משדר על מאחז פיקטיבי שהקים משעשעת למדי. יש בה רק בעיה אחת: בקטעים שבהם היא מדייקת היא לא מחדשת דבר, ובקטעים שיש מה לחדש בהם היא נאלמת דום (הבעיה המיידית בפינוי מאחזים בלתי חוקיים היא בתי–המשפט. הם המעכבים. מיקי רוזנטל היה זורק מהחדר עיתונאי שהיה מביא לו תוכנית על המאחזים שלא מזכירה את בתי–המשפט במלה אחת).
הניו-ז’ורנליזם הוריד את העיתונאים מהיציע אל המגרש. הדוקו-אקטיביזם (כך קוראים מומחי הקולנוע לז’אנר החדש) הופך אותם לליצנים. אני לא מכיר את גיא מרוז. את רוזנטל אני מכיר ומכבד. כאשר פגשתי אותו על גבעת חול ליד מעלה–אדומים, מנסה לשווא להתעלק על שאול מופז, צר היה לי עליו. הוא לא חקיין של אופנות אמריקאיות. הוא גם לא מכר את נפשו למשרדי פרסום. הוא עיתונאי שנואש מהעיתונות. רבים במקצוע חשים כמוהו. הוא הסיק את המסקנות.
אני משוכנע שהוא טועה. כל עוד יש בציבור הישראלי סקרנות בריאה, צמא לעובדות ונכונות להקשיב, יש עתיד לעבודה עיתונאית כפי שהכרנו אותה. את הבידור נשאיר לבדרנים הם עושים את זה יותר טוב.
גיליון 52, ספטמבר 2004
תגובה: הפנקס של ברנע
מיקי רוזנטל
אני מניח שלא תוכלו להקדיש מקום נרחב לדיון בז'אנר הטלוויזיוני הנחות הזה המכונה דוקו–אקטיביזם (מאמרו של עמיתי וידידי נחום ברנע "מת הדיווח, נולד הבידוח", "העין השביעית" 52), ולכן אסתפק בכמה טיעונים קצרים, ממש פרגמנטים. נו, לא ממש כדי להגן על העיתונות הנלוזה הזו שבה אני עוסק, אלא רק כדי להתנצל ולבקש סליחה ומחילה שהעזתי, שחטאתי במשהו חדשני, נסיוני. וגם: למרות שהפכתי, לטענת ברנע, לבדרן, בעוונותי, משהו בעיתונות המסורתית אני עוד זוכר, ולכן אנסה להעמיד דברים על דיוקם.
1. ברנע הגזים; מקצוע העיתונות בישראל לא מת ב–2004. הוא גם לא גוסס. הוא במשבר עמוק. העיתונות לא השכילה להשתכלל אל מול מושאי הסיקור שלה, שמאכילים אותה במידע חלקי, לעתים כוזב. סדר–היום התקשורתי כמעט ולא נקבע במערכת העיתון או הטלוויזיה אלא לרוב במקומות אחרים. "המפלצת" הזו המכונה כלי תקשורת זקוקה להמון אוכל (מידע), התחרות קטלנית, המהירות מהשטן ובדיקת המידע - רשלנית בהרבה מקרים. הטכנולוגיה התקשורתית משתכללת ואילו שיטות העבודה נותרו מקובעות. הפנקס של ברנע לא מספיק היום כדי להתמודד עם שטף המידע שמיוצר בעשרות מרכזי כוח במדינה - ברובו למען התקשורת. כל ינוקא יודע שמידע הוא כוח. השאלה מי מייצר אותו, וזו רק אחת מעשרות הבעיות שהתקשורת הישראלית לא מתמודדת איתן ולא מקיימת דיון רציני לאן פניה. יש בינינו, העיתונאים, כמה "עופות מוזרים" שמנסים להתמודד עם השאלות. לתת תשובות לא שגרתיות, אחרות, נסיוניות. אולי אנחנו טועים, אבל לפחות אנחנו מנסים - לא רק מקטרים.
2. מצב העיתונות בכי רע. על כך מסכימים רבים. מה עושים? ברנע נמנה עם קומץ קטן שאפשר לכנותו "בכירי העיתונאים". עיני כולנו נשואות אליו. זה מחייב. המוסדות העיתונאים קמלו, הארגונים קרסו. היכן אמור להתקיים הבירור "התקשורת לאן"? מי ינחה את הפאנל אם לא ברנע? מי יראנו דרך.
3. האם העובדה שהעיתונות במשבר מוליכה למסקנה שהפתרון הוא עיתונות אקטיביסטית? ודאי שלא. אינני חושב שרצוי ואיני מייחל לכך שכל העיתונות תהפוך לכזו. ראוי שעיתונאים ימשיכו לעסוק בתפקידם המסורתי: איסוף מידע רלבנטי לחיינו הציבוריים, אימותו ותמצותו והבאתו לידיעת הכלל. האם מותר לסוג שונה של עיתונות להתקיים? לעניות דעתי, כן. האם עדיין אפשר לכנות את הז'אנר החדש הזה עיתונות, או שמא עיתונאי שמתערב במציאות, ולא רק מסקר אותה, חדל להיות עיתונאי והופך למשהו אחר (בדרן - לגרסת ברנע)? זו בעיני השאלה העיקרית.
4. התשובות - מורכבות; ניתן לבחון אותן בכמה מישורים. בטוח שברנע טעה באופן שבו הוא בחר לקטול את הז'אנר. מייקל מור הטעה בסרטו "פרנהייט 9/11". ערבב דעות עם שקרים, מידע מגמתי עם דמגוגיה. האם זה פוסל את הז'אנר כולו? את כל העיתונאים המזוהים עם הז'אנר? האם עיתונאים, האמונים על הסגנון השמרני בתקשורת וכותבים בדיות, חצי–אמיתות ודמגוגיה בעיתון של ברנע, פוסלים את ברנע מלהיות עיתונאי במשמעות הישנה והטובה? למה רמת הגינותו של מייקל מור מחייבת אותי ורמת אחרון העיתונאים "הישנים" לא מחייבת את ברנע? המבחן אפוא הוא לא בסגנון אלא במהות: האם אתה עיתונאי מקצועי, הגון וישר, ולא לאיזו אסכולה עיתונאית אתה מקוטלג.
5. ברנע אוהב לתבל את מדוריו בבדיחה טובה. זה משעשע, זה מאיר טיעון, טוב יותר מהמון מלים. למה זה לגיטימי במדור של ברנע - ולא לגיטימי בתוכנית טלוויזיה? למה כאשר אני מנסה לגחך את המציאות, בעזרת עשייה סימבולית, זה פסול, ואילו ויץ של רובי ריבלין, שברנע אוהב לצטט, הוא חלק אינטגרלי מעבודתו הרצינית? טוב, בטח אני עושה את זה כדי לשפר את הרייטינג וברנע עושה את זה לשם שמים. אני עושה בידוח והוא כותב דיווח. בבסיסן של כל התוכניות והכתבות שאני עושה עומד תחקיר מעמיק ועבודה עיתונאית רצינית בגבולות יכולותי והמשאבים העומדים לרשותי. אבל אני עושה דבר נוסף - ולא מסתפק רק בעיתונות הקלאסית.
6. מכאן שהשאלה העיקרית והחשובה בעניין הסגנון האקטיביסטי בעיתונות היא, האם ההתערבות של העיתונאי במציאות היא לגיטימית. הוא, הרי, אמון על הדיווח, על תיאור האירועים; הוא אינו אמור להשפיע עליהם. תפקידו לשבת ביציע של איצטדיון הכדורגל ולדווח על התוצאה ולא לעלות למגרש ולהבקיע שער. הנורמה הזו בתקשורת נגזרת ישירות מן הציווי שעל העיתונאי להיות אובייקטיבי; אל לו לנקוט עמדה או לצדד בדעה כלשהי. הוא אמור לנטרל ולגנוז את הרקע שממנו הגיע, את אמונותיו והשקפותיו, ולהפוך כלי דיווח חסר פניות. ובכן, אין חיה כזו!!! כל בחירה עיתונאית "נגועה" בעמדה מקדמית: משלב הבחירה מה ראוי לסיקור, המשך באופן שבו נבחרים הטיעונים לכתבה והמקורות שעמם נשוחח, ובהמשך: הטרמינולוגיה, העריכה והעימוד - כולם משקפים עמדות לגבי מושא הסיקור. יש בעיתונות רק מראית–עין של אובייקטיביות. נעים ונוח להסתתר מאחורי האצטלה, אבל כולנו יודעים את האמת. לפיכך חשבתי שבמקום לשחק את תפקיד העיתונאי האובייקטיבי - שזו כאמור משימה בלתי–אפשרית בעיני - אני אומר לצופים משהו כזה בערך: ראו, יש לי דעה על הנושאים שאני מסקר, אני אגיד לכם אותה, אתם יכולים להסכים עמי או לאו, אבל לפחות אתם יודעים מה אני חושב, וזאת בניגוד לעיתונאי המתחזה לאובייקטיבי. כך תשפטו אותי ואת עבודתי. האם אתם יכולים לשפוט אותו? מה אתם מעדיפים?
7. נאמר שאני צודק, ועדיין נשארה שאלה גדולה ומהדהדת מעל הז'אנר האקטיביסטי, והיא: יכול לבוא שרלטן, או דמגוג, או לחלופין חורש רעה אחר, ולנצל את העניין והסגנון למטרות רעות (בהנחה שאני עושה זאת למטרות ציבוריות טובות). על כך אשיב בשאלה - ולפתחה של העיתונות המסורתית לא עומדת הסכנה הזאת? השאלה אינה איזה קרדום בחרת כדי לחפור בו. השאלה, בעיני, לשם מה אתה חופר.
8. אני אוהב את ברנע, אני מעריך אותו כעיתונאי. שנים של עבודה משותפת, התלבטויות וחדשות רעות יוצקים רבדים מורכבים ביחסים בין בני–אדם גם במקצוע הציני שלנו. ברנע רשאי לקטול את העיתונות שאני עוסק בה, לכתוש אותי אישית. אין בעיה. אני חושב שהעשייה שלי משמעותית ובעלת ערך - אבל זו לא הסוגיה. נדמה לי שהז'אנר הדוקו–אקטיביסטי ראוי לדיון יותר רציני.
מיקי רוזנטל מגיש את התוכנית "בולדוזר" בערוץ 2
גיליון 54, ינואר 2005