בחוות הנשיא, בקרופורד, טקסס, מציבים שני דוכנים מול ביתן האירוח. העיתונאים מובלים לשם כמו עדר בקר שמובל למכלאה. הנשיא מדקלם. ראש הממשלה מדקלם. הנשיא פותח את האירוע לשאלות. הוא מאפשר לשניים מכתבי הבית הלבן להציג את שאלותיהם.

אחר–כך מעביר הנשיא את רשות ההנחיה לראש הממשלה, כדי שייבחר שואל מבין הכתבים הישראלים. ראש הממשלה סוקר את האצבעות המורמות אל–על, ובוחר באחת. הכתבת מציגה שתי שאלות. ראש הממשלה שולף נייר וקורא את תשובתו לשאלה הראשונה. אחר–כך הוא מבקש מהכתבת לחזור על שאלתה השנייה. היא נעתרת, והוא קורא מהנייר את תשובתו לשאלתה השנייה.

אנשי ראש הממשלה נשבעים שלא ידעו את נוסח השאלות. לא היה בכך צורך. כאשר יש רק ארבע שאלות קל לנחש מה יהיה בהן. בדיון המוקדם בין צוות שרון לצוות הבית הלבן נדונו כל השאלות הצפויות, והוסכמו התשובות. הפעם היה חשוב במיוחד לסגור את הכל מראש, משום שהיו חילוקי דעות, והאינטרס ההדדי היה לטשטש את משמעותן.

איור: גיא מורד

▪ ▪ ▪

בחירת השואלים היתה קלה. נקבע, כרגיל, שיהיו ארבעה שואלים, שניים מכל מדינה. האמריקאים נתנו את שני השמות שלהם, הישראלים את שני השמות שלהם. השואלים בצד האמריקאי נקבעו על–פי טבלת הצדק המוסכמת בבית הלבן. השואלים בצד הישראלי נבחרו לפי השעה.

השעה בארץ היתה שמונה וחצי בערב. האינטרס של אנשי ראש הממשלה היה להספיק ולהשחיל את שרון לשידור לפני שמתחילות התוכניות האמיתיות: משחק הכדורגל בערוץ הראשון ו"ארץ נהדרת" בערוץ השני. לערוץ יש אגו. גם לכתב יש אגו. וגם פרצוף יש לו, שמבקש זמן מסך. אם נותנים לכתב לשאול, חזקה על הערוץ שיתאמץ וישדר.

וכך היה. כתבי ערוץ 1 וערוץ 2 שאלו, התשובות ניתנו, וג'יפ של הבית הלבן דאג להעביר את הסרט בכל המהירות החוצה, אל ניידת השידור. היחיד שקלקל קצת היה הנשיא בוש, שהתרשל בשינון תשובותיו. מכיוון שלא היה בטוח מה הוא צריך לומר, השיב לכל שאלה אותה תשובה - התשובה שלמד בעל–פה.

אנחנו קוראים למעמד הזה "מסיבת עיתונאים", אבל אנחנו משקרים את עצמנו ואת קוראינו. אין מסיבה ואין עיתונאים. במקרה הטוב זה מפגש גרוטסקי בין מיקרופון לשלטון. אודי בן–דוד–פדרבוש פוגש את אייל קיציס.

הפוליטיקאים רוצים שהמפגש יתחזה לספונטני: העם מציג את שאלותיו הקשות, המנהיג חושף את צפונותיו. זה גם האינטרס של העיתונאים: שני הצדדים שותפים למעשה לתוכנית ריאליטי, שהכל בה מופק, מבוים ומתוסרט מראש, ורק השחקנים חובבנים.

תקשורת היא מקצוע סכיזופרני. החזות הציבורית כל–יכולה: יושבים ארבעה כתבים נפוחי חזה סביב שולחן ארוך. המורה החביב שואל: מה הכותרת שלך, והארבעה משיבים, כל אחד בתורו: ארהל'ה, הכותרת היא. כאילו כל יום שישי בורא אלוהים ארבע כותרות להניח אותן בחיקם של אהוד, רוני, אודי, רינה, ובמשלוח נפרד, מיוחס, גם אמנון.

ובערוץ המתחרה מתרחש אותו הדבר, רק ששם הכתבים עוד יותר נפוחי חזה: הם לא צריכים לטלפן ללשכת ראש הממשלה, או ללשכת שר הביטחון, כדי לדעת את הכותרות. הם יודעים יותר טוב.

האמת, כולנו פדרבושים.

כמו קודמיו בתפקיד, גם אריאל שרון מרגיש חובה להעניק מפעם לפעם ראיונות לאמצעי התקשורת. גם עיתוי הראיונות הוא חלק ממסורת: ראש הממשלה מדבר ערב ראש השנה וערב פסח. העיתוי משרה חגיגיות על המראיינים ועל המרואיין. ראש הממשלה לא מדווח לנתיניו: הוא מאחל להם. בראש השנה הוא מאחל שנה טובה ומוצלחת; בפסח הוא מאחל להם חג כשר ושקט. יש תמיד מקום לדיבור מלבב על חקלאות: בראש השנה על הגשם שיבוא, בפסח על היבול שנאסף.

שרון הוא איש זהיר וממושמע. את התשובות לשאלות שיישאל הוא מכין מראש, במחברת גדולה, בקו עגול ובהיר. רק לעתים רחוקות הוא סוטה מהטקסט במחברת. כשזה קורה, המראיין מאושר. הוא בטוח ששמע משהו שלא שמעו עמיתיו, אלה שעברו את שרון בשעות הקודמות ואלה שיעברו אותו בשעות הבאות. הוא בטוח שנתגלתה לו האמת.

ברוב המקרים זאת אשליה. כאשר חוזרים הביתה ומעתיקים את הפנקס למקלדת, מגלים כמה מעט המלים האלה אומרות. שרון, כמו עמיתים שלו בכל העולם החופשי, הוא מומחה גדול בשיווק חרוזים לאינדיאנים.

והוא עושה את זה בהרבה חן. כאשר עמיתי שמעון שיפר ואני מסיימים ראיון איתו, הוא לא שוכח לחזור על משפט שאמר לנו לפני שנים: "איתכם צוחקים ביום רביעי - ובוכים ביום שישי". אנחנו משיבים בדבר חידוד משלנו, נפרדים לשלום, ומגלים שאצל שרון צוחקים ביום רביעי ובוכים ביום רביעי בלילה, כשמבינים כמה דל הפנקס.

▪ ▪ ▪

אפשר היה, לכאורה, להתקומם נגד כללי המשחק האלה. לומר, לא ניסע אחר ראש ממשלתנו לקצווי עולם רק כדי לשמוע אותו מדקלם דברים של לא כלום; לומר, אנחנו נראיין את ראש הממשלה על–פי המצב, לא על–פי לוח החגים, ולא נרפה ממנו לפני שישיב תשובה אמיתית, כנה, מלאה, על כל השאלות הנוקבות.

לא בעולם האמיתי, לא בעולם שלנו.

לפני שבועות אחדים קראתי בקנאה מסוימת רשימה שכתב דניאל אוקרנט, האומבודסמן של "ניו–יורק טיימס". אוקרנט בדק ידיעה בלעדית שהופיעה בעמוד הראשון של העיתון. הידיעה דיווחה על ממצאי הוועדה המיוחדת שבדקה האשמות של ארגונים יהודיים נגד מרצים שונאי ישראל באוניברסיטת קולומביה. בניו–יורק זה היה סיפור גדול, ובצדק. ההאשמות היו כבדות. הוועדה דחתה אותן וניקתה את המוסד מאשמה.

האוניברסיטה העניקה לעיתון בלעדיות על פרסום הידיעה, בתנאי אחד: שהכתבת לא תבקש לפני הפרסום את תגובתם של המאשימים. כך הבטיחה לעצמה את ה"ספין" התקשורתי. הכתבת נענתה, קיבלה את הסקופ, וחטפה שטיפה גדולה מהאומבודסמן: התחרותיות, כתב, העבירה את הכתבת ואת עורכיה על דעתם. לא ייתכן לפרסם ידיעה כזאת בלי תגובה.

קראתי וחייכתי. כל אמצעי תקשורת בישראל היה קונה עסקה כזאת בשתי ידיים. עסקות מפוקפקות יותר נחשבות במחוזותינו ללגיטימיות. וגם עמיתים באמריקה חייכו. הרשימה הנוקבת היתה אחת האחרונות שאוקרנט כתב. באפריל נכנס לתפקיד אומבודסמן חדש.

גיליון 56, מאי 2005