בתמונה ובסמל יכול להיות כוח יותר משיש באינסוף שוטרים עם אלות וכלים משוריינים, קל וחומר בעידן הרשתות חברתיות. הסוציולוג הספרדי מנואל קסטלס, שחקר את תנועות המחאה למען צדק חברתי בספרד ובמצרים של 2010, הראה בספריו איך הזהות והמשמעות שנוצרות בין פעילים בחברת הרשת גוברות על הסמכות האלימה של משטרים, ויכולות להביא להפלתם.

התמונות הקשות מפיזור הלווייתה של עיתונאית אל-ג'זירה שירין אבו עאקלה, שנערכה אתמול (13.5) בירושלים, הן חומר נפץ רב-עוצמה בידי תנועת המחאה הפלסטינית, שבשנים האחרונות ביססה את כוחה והשפעתה גם ברשתות החברתיות מחוץ לישראל, במזרח התיכון וברחבי העולם. את כוחו של הרישות הזה ראינו כבר בשנה שעברה, כשעימותים בשיח' ג'ראח ובהר הבית התלקחו להסלמה חסרת תקדים בערים המעורבות בתוך ישראל וברצועת עזה - אבל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שמתחולל ברשתות מאמש.

ברמה הסימבולית, קשה לחשוב על דימוי חזק וטעון יותר מצעירים פלסטינים הנושאים באומץ ארון קבורה של עיתונאית נערצת, עטוף בדגל פלסטין, כנגד מתקפה באלות ובאגרופים של שוטרים ישראלים רעולי פנים ולובשי שחור. אם צריך לתאר את נראטיב ההתנגדות הפלסטיני בתמונה אחת, הריהו לפניכם. שום הסברה, דיפלומטיה או הפעלת כוח ברוטלית לא מסוגלת לגבור על ההתפשטות הוויראלית של תמונות כאלה ברחבי העולם.

מצביעים ופוליטיקאים ישראלים מדברים תמיד על "תמונת ניצחון" בעימותים עם חמאס וחיזבאללה. אתמול בירושלים ראינו את תמונת הניצחון של ההתנגדות הפלסטינית, והיא תתדלק ותגביר את ההזדהות והמחאה הפרו-פלסטינית ברחבי העולם.

עיתונאים בעזה משתתפים בעצרת לזכרה של שירין אבו-עאקלה, 11.5.22 (צילום: עבד רחים ח'טיב)

ההתנהלות של צה"ל ומשטרת ישראל בירושלים היתה לא רק אלימה ופוגענית אלא גם מאוד לא-חכמה, עיוורת למציאות שסביבנו ועיוורת לעולם שאנו חיים בו בעשור השלישי של המאה ה-21. נראה שלא למדנו כלום משנים ארוכות של כיבוש אזרחים פלסטינים בעזה ובגדה. גם בירושלים כבר ברור כי הפעלת כוח - פיזית וסימבולית - לא תועיל לאינטרס הישראלי, לשלום הציבור ולעתיד האזור. אדרבה, היא תייצר עוד ועוד אלימות והתנגדות, וכל סיבוב יהיה גרוע מקודמו. ירושלים הקדושה לשלוש הדתות נעשתה מזמן למעוז ולסמל ההתנגדות הפלסטינית. הנסיון למחוק או להתעלם מהמציאות הזאת רק מחמיר את המצב.

ההתעלמות בישראל מהפגיעה המתמשכת בחופש הפעולה של העיתונאים הפלסטינים היא תעודת עניות חמורה בשבילנו. כמה זמן נוכל לקרוא לעצמנו דמוקרטיה ליברלית, כשאפילו עיתונאים שמשדרים מה שמתרחש כאן אינם חופשיים לעשות את מלאכתם?

כמה טראגי, וכמה סמלי, שהתקרית שמביאה את המצב בירושלים לנקודת רתיחה עלתה בחייה של עיתונאית אהודה, ותיקה ומוערכת כל כך כמו אבו עאקלה. ההתעלמות השיטתית של הממסד וכלי התקשורת בישראל מהפגיעה המתמשכת בחופש הפעולה של העיתונאים הפלסטינים בירושלים ובגדה היא תעודת עניות חמורה בשבילנו. כמה זמן נוכל לקרוא לעצמנו דמוקרטיה ליברלית, כאשר אפילו עיתונאים שמשדרים לעולם את מה שמתרחש כאן אינם חופשיים לעשות את מלאכתם? כמה זמן נמשיך לספר לעצמנו שהכתבים האלה "עוינים" ו"לא-אובייקטיביים", כשהם מוכים ומוגבלים באלימות על בסיס שבועי וכמעט יומי בעוד חבריהם היהודים יכולים לדווח באין מפריע? וגם על האפליה הזאת התקשורת היהודית "החופשית" בקושי מדווחת.

כרזות עם תמונת שירין אבו עאקלה, עיתונאית אל-ג'זירה שנהרגה בשטחים, ירושלים, 14.5.2022 (צילום: Osps7, ויקיפדיה, נחלת הכלל)

מאז שנהרגה אבו עאקלה, שורה של גורמים ישראליים - ובהם גם עיתונאים - התאמצו מאוד לשכנע אותנו שאל-ג'זירה אינו גוף תקשורת אלא ערוץ תעמולה, ושאבו עאקלה עצמה לא היתה עיתונאית הגונה. אלא שהתמונות ששידרה היום אל-ג'זירה מההלוויה הוכיחו שלפעמים המציאות האלימה בשטח חזקה יותר מכל הטיה ואג'נדה, ופשוט מדברת בעד עצמה, בלי תלות בקו הפוליטי של הערוץ המשדר. דווקא התקשורת הישראלית נמצאת בדרך כלל רחוק מלב האירועים ומדבררת את הודעות כוחות הביטחון. ממילא היא מתעלמת מהתנהלותם הבריונית, ופוגעת בזכות של הציבור הישראלי לדעת מה קורה בשמו במקום הכי רגיש במזרח התיכון.

המוות הנורא של אבו עאקלה חשף אפוא את ערוות התקשורת הישראלית, והוכיח שוב שהדהוד אוטומטי של הנראטיב הממשלתי לא תמיד מתיישב עם האינטרס הציבורי, לשדר לנו את המציאות כהווייתה. בשביל לדברר יש ארגוני הסברה.

אם אירועי הימים האחרונים יובילו חלילה לאלימות קשה, חשוב לדעת שהכתובת היתה על הקיר. אבל רק מעטים טרחו לקרוא - ולהקריא לנו אותה.