ברחוב פרנסיס 1 בקצה הקמפוס של אוניברסיטת הרווארד שבקיימברידג', מסצ'וסטס, ארה"ב, נמצא בית ליפמן, בית רעפים לבן ומטופח, טובל בירק, שנבנה באמצע המאה ה־19 בסגנון יווני. הבית נקרא על שם העיתונאי והסופר וולטר ליפמן, ומתרכזת בו מאז 1979 פעילותה של "קרן נימן לעיתונות באוניברסיטת הרווארד". זוהי קרן רבת מוניטין בארה"ב, המאפשרת לעמיתיה, עיתונאים באמצע הקריירה שקיבלו מלגת שבתון, ליהנות מיתרונות ישיבתה באוניברסיטת הרווארד – אחת האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם והאוניברסיטה העתיקה ביותר בארה"ב (נוסדה בשנת 1636): הם רשאים להשתתף בכל הקורסים הניתנים בהרווארד, לפי בחירתם, במשך שנה אקדמית אחת.
עמיתי הקרן נוהגים להיפגש בבית ליפמן – מקום נעים וחמים – לסמינרים, ארוחות חגיגיות, שיחות נפש והרהורים על המשך הדרך. מטרת המלגה היא לאפשר להם להתרחק לעשרה חודשים מהמקצוע, לנקות את הראש, לטעון מצברים ולחזור לעבודה בכוחות מחודשים. "זהו אחד הכיבודים היוקרתיים ביותר שקיימים בעיתונות", כתב "הבוסטון גלוב" בפברואר 2005 על מלגת נימן. עמיתי הקרן מעריכים את שנת הנימן שלהם בדרך־כלל כתקופה בלתי נשכחת, ולעתים אף כשנת מהפך בחייהם. רבים מהם ממשיכים לשמור על קשר עם הקרן.
בכל שנה מתקבלים לקרן נימן 24 עיתונאים, 12 אמריקאים ו־12 זרים מכל תחומי התקשורת. הם באים להתגורר בקיימברידג', ליד בוסטון, עם משפחותיהם. קרן נימן מתייחסת לבני הזוג כאל עמיתים שווי ערך, דבר המסייע לאווירה המשפחתית המתפתחת בכל מחזור. בסוף השנה אפשר לראות מחזות פרידה שטופי דמע, לפחות כך זה היה במחזור שלי, "הכיתה של 1984". היינו 12 עמיתים אמריקאים ורק שישה זרים. שנה זו התייחדה בכך שהיו בה, בפעם הראשונה, במכוון, יותר עיתונאיות מעיתונאים, נתון שהתקזז במידת־מה על־ידי בני הזוג. כן היה במחזור שלנו, בפעם הראשונה, אינדיאני, או באמריקאית תקנית Native American. ראשי הקרן אהבו לטפוח לעצמם על השכם על בחירותיהם המתקדמות, וחדלו מכך רק בעקבות רמזים מצד העמית האינדיאני על אי־נוחות שהם גורמים לו.
בבית ליפמן התקיימו, פרט לסמינרים, גם "סאונדינגז" (Soundings), פגישות פנימיות אחת לשבוע, שבהן סיפר כל עמית בתורו את סיפור חייו, בדרך־כלל בגילוי לב וללא העמדת פנים. סיפורים אלה נגעו לעתים בשורשי הנפש והיו חוויה מקרבת בפני עצמה. ה"נימנים" הוזמנו גם להופיע בדיונים בפורומים שונים בהרווארד והסביבה. מוסד חדש, שלא היה בזמני, הוא פגישות יום שישי בצהריים בבית ליפמן כדי לדון בסוגיות בעיתונות, כמו אתיקה עיתונאית או אופן סיקורו של נושא מסוים בחדשות. במסגרת זו מתחלקים זוכי הנימן גם לסדנאות, שבהן נידונים היבטים ספציפיים של העבודה העיתונאית כמו סיקור מדעי החיים או השפעת הגלובליזציה. לתוכנית הנימן נוספו גם קורסים של הכשרה בכתיבה – כתיבת סיפורת ועיתונות נרטיבית – הניתנים בכל סמסטר.
אך העיקר הוא, כך היה לפחות בעיני, הלימודים בהרווארד. בימים הראשונים לפתיחת השנה האקדמית – וזה, אני מניחה, הנוהג בכל שנה – הלכנו למסע "קניית קורסים", כלומר לקורסים לפי בחירתנו, ולאחר מכן נועדנו בבית ליפמן לחילופי רשמים, שסייעו לכל אחד מאתנו לגבש את רשימת הקורסים הסופית שלו. כך, למשל, לקחתי בסמסטר השני, על־פי אחת ההמלצות, את קורס המנהיגות שלימד ד"ר רונלד (רוני) הייפץ (קרי: חפץ) בבית־הספר קנדי לממשל בהרווארד.
הקורס נפתח באותה שנה בפעם הראשונה לשנת ניסיון, וניתן פעמיים, אחד בסמסטר. בינתיים הפך הקורס הזה לשם דבר, אולם אז הוא רק עורר סקרנות רבה, כי חפץ ניסה לממש בו תיאוריה חדשה של מנהיגות, שאותה גיבש בעקבות נסיונו כמנחה קליני בפסיכיאטריה בבית־הספר לרפואה של הרווארד (שאותו סיים), וכצ'לן קונצרטים לשעבר (הוא היה תלמידו של הווירטואוז הרוסי גרגור פיאטיגורסקי). הקורס אכן התברר כחוויה חזקה ומועילה. קורסים טובים אחרים ששמעתי ניתנו על־ידי מרצים הנחשבים בעולם האקדמי כסמכות בתחומם, כמו סידני ורבה (יחסים בינלאומיים), ריצ'רד ניוסטאדט (הנשיאות האמריקאית), הפילוסופים ג'ון רולס ורוברט נוזיק, אוון גינגריץ' (אסטרונומיה), והמוזיקולוגית אן דהו שפירו, שהקדישה בקורס שלה על תולדות המוזיקה המערבית כמה הרצאות, פוקחות עיניים למי שבא מישראל, לריכרד וגנר.
קרן נימן עודדה אותנו להזמין את המרצים שלנו לסעודות צהריים פרטיות ב"פקולטי קלאב", מועדון הסגל האקדמי של הרווארד, בכך שמימנה ארוחות אלה. נהגנו גם להזמין מרצים שהתרשמנו מהם לסמינרים שלנו בבית ליפמן. כך, למשל, בא אלינו סטיבן ג'יי גולד המנוח, פרופסור נערץ לגיאולוגיה, זואולוגיה והיסטוריה של המדעים, שסטודנטים גדשו את אולמות הרצאותיו עד אפס מקום; או רוני חפץ. התארחו אצלנו, על גבינות ויין, הכלכלן והסופר ג'ון קנת גולבריית, שסיפר על כהונתו כשגריר ארה"ב בהודו בתקופת קנדי; המנהיגה הפמיניסטית גלוריה סטיינם; הסופרת, הבימאית וכותבת התסריטים נורה אפרון; נשיא האיגוד המקצועי של שחקני המסך, אד אסנר, הידוע מהסדרה "לו גרנט", שבה גילם את עורך החדשות של ה"לוס־אנג'לס טריביון".
הנימנים, אגב, אנשים אינטליגנטים בדרך־כלל, הפתיעו כששאלו לדעתו בנושאי עיתונות... בסעודות הערב שלנו התארחו אנשים כמו המו"לית של ה"וושינגטון פוסט" קתרין גרהם; העיתונאי והסופר, זוכה פרס פוליצר, דייוויד הלברשטם, שרב־המכר שלו "הטובים והמבריקים ביותר", על אנשי ממשל קנדי, היה עדיין שם דבר; והעורך המהולל של ה"סנדיי טיימס" וה"טיימס" הלונדוניים, הרולד אוונס, שהגיע באותה שנה (1984) לארה"ב, שנתיים אחרי התפטרותו שבאה בעקבות מכירת עיתוניו לרופרט מרדוק. הוא התפטר בגלל "חילוקי דעות על מדיניות" שנגעו לעצמאות העריכה, והרבה לדבר, אצלנו ובפורומים אחרים, על רמיסת חופש העיתונות ברגל גסה על־ידי אילי הון.
מצעד השמות הזה בא להמחיש עד כמה שנת הנימן מפגישה אותך עם האליטה של אמריקה, עד כמה היא משפיעה על האתיקה המקצועית שלך, ועד כמה היא מסחררת ומשכרת. התחושה היא שהכל בהישג ידך; רק הושט אותה ואתה נוגע בגדולה, ואולי אתה אפילו הופך לחלק ממנה, אם רק תאתר את רצונך ותחליט לממשו. צריך מאוד להיזהר מהנפילה הצפויה בסוף שנה כזו, כשהכנפיים של איקרוס נמסות ברדת השמש.
קרן נימן לעיתונות היא הדבר הכי קרוב לעיתונות שאוניברסיטת הרווארד מוכנה לחיות אתו. טבעי היה שבבית־הספר קנדי לממשל יוקם חוג תקשורת, אך לא כך קרה. אפילו קרן נימן כמעט שלא קמה. לושיוס נימן, שעל שמו היא נקראת, היה המייסד, העורך והבעלים החלקי של ה"מילווקי ג'ורנל".
נימן מת ב־1935 ואלמנתו, שנפטרה חודשים ספורים אחריו, הורישה בעזבונה כספים להקמת קרן מלגות לעיתונאים על שמו בהרווארד, "כדי לקדם ולהעלות את רמת העיתונות בארה"ב ולחנך אנשים הנחשבים כמוכשרים במיוחד בעיתונות". אך נשיא האוניברסיטה, ג'יימס קונאנט, לא היה בטוח שעל הרווארד להיות מעורבת בטיפוח העיתונות והעלאת רמתה. הוא נועץ בכמה מו"לים, עורכי עיתונים ופרופסורים ולבסוף דחה את הרעיון להקים בית־ספר לעיתונות, ובמקום זאת נאות לייסד את קרן נימן לעיתונות, שתאפשר לעיתונאים לקחת חופשה ללא תשלום מעיתוניהם כדי לבוא להרווארד "ולהשתתף בחיים האינטלקטואליים של האוניברסיטה". הקרן נוסדה ב־1937 וכבר באותה שנה התקבלו 309 בקשות למלגות, מהן נענו עשר. מאז השתתפו בתוכנית נימן יותר מאלף עיתונאים אמריקאים, ועיתונאים זרים מ־76 מדינות, ביניהן ישראל.
הנהלת הקרן דואגת לטפח את הקשר עם הבוגרים. היא פונה אליהם מדי שנה בבקשה להציע מועמדים לפרס העיתונות השנתי על שם לואי ליונס (מנהלה השני של הקרן); מדי עשור היא עורכת כנס בוגרים, ובשנים האחרונות אף פנתה לבוגרים בבקשת תרומות. באחרונה שופץ בית ליפמן ושטחו כמעט הוכפל, דבר המאפשר להנהלה להרחיב את פעילויות הקרן. זו אכן יזמה פרויקטים מעבר לתוכנית עמיתי הנימן, כמו "פרויקט כלב שמירה" (עיתונאות חוקרת), שלא מכבר נחנך לו גם אתר אינטרנט; "ועידת נימן לעיתונות נרטיבית", המתקיימת בקיימברידג' בכל סתיו מאז 2001 ומשתתפים בה מדי שנה יותר מאלף עיתונאים; "סמינר נימן של אמצע מרץ לעורכי טקסטים", המתקיים כל שנה במשך שלושה ימים ומהווה מסגרת מצומצמת ומרוכזת יותר להכשרת 35 עד 50 עורכי טקסטים.
רבים מהנימנז, כך נקראים עמיתי הקרן בהווה ובעבר, אינם רואים פעילויות אלה בעין יפה. לפי תפיסתם על הקרן להתמקד, כפי שנהגה מאז היווסדה לפני 68 שנה, בטיפול בעמיתים, ולא להתפזר על פני פרויקטים שאפתניים ורחבי היקף, שמותירים את תוכנית עמיתי הנימן בשוליים. הם קובלים על ה"הגדרה מחדש של השליחות הבסיסית של הקרן", כפי שנכתב באחד המאמרים. מורת הרוח עלתה על פני השטח בצורה נוקבת בכנס הבוגרים האחרון, שהתקיים בתחילת מאי 2005, בפגישת באי הכנס עם מנהל הקרן (מאז 2000), רוברט ג'יילס, לשעבר עורך ה"דטרויט ניוז". לכאורה אין לוותיקי הנימן מעמד בנוגע לפעילויותיה. אך כשהקרן מבקשת את תרומותיהם, היא פותחת בפניהם את הדלת גם להבעת דעה וביקורת. מה גם שמדובר בציבור עיתונאים בעל עמדות והשפעה באמריקה, היכול להפעיל את התקשורת כשהוא מוצא לנכון. מכך בוודאי אין הקרן יכולה להתעלם.
בתום הרצאתו של נשיא הרווארד, לורנס סאמרס, בכנס הנימן השנה, שאל אותו כתב ה"ניוזוויק" מדוע אין בהרווארד לימודי תקשורת. סאמרס השיב, כי לדעתו הדבר אינו נחוץ. עיתונאי, אמר, אינו זקוק להכשרה בלימודי תקשורת, אלא להשכלה כללית רחבה ולחשיבה שיטתית. את אלה הוא יכול לקנות במחלקות השונות של הרווארד. דומה שג'יילס בחר בדרך ההפוכה: לא זו בלבד שהוא מצמצם את הזמן העומד לרשות הנימנים כדי לשמוע קורסים באוניברסיטה, על־ידי הכנסת לימודי עיתונות (קורסים וסמינר) לתוכנית הנימן השנתית – אלא שבפרויקטים החדשים הכלליים שיזם, הוא הכניס למעשה את לימודי העיתונות להרווארד בדלת האחורית.
גם התוכנית של כנס הבוגרים השנה, שרבים קיוו כי תכלול הרצאות מרחיבות דעת מפי הכוכבים הגדולים של הרווארד, הצטמצמה לנושאי תקשורת משמימים כמו סמינר שכותרתו "לחשוב על עיתונות", ועוד סמינר שכותרתו "לחשוב על הקהילה", כלומר על עיתונות מקומית, וסמינר שנקרא, "לחשוב על העולם", שהיה יחסית מעניין בגלל שניים ממשתתפיו, הפרופסורים גרהם אליסון (מייסד בית־הספר קנדי לממשל ומומחה לטרור גרעיני) וסטיב וולט (דיקן בבית־הספר קנדי לממשל ומומחה ליחסים בינלאומיים).
פגישת הסיום עם ג'יילס ביום השלישי והאחרון של הכנס, בנוכחות כמאתיים עיתונאים, היתה טעונה. נשאלו שאלות על השיפוץ הקיצוני והנוצץ שעבר בית ליפמן ועל ההסבה שעוברות המטרות המקוריות של הקרן. אולם המתח באולם התפתח לסערת רוחות של ממש כשג'יילס נשאל על שמועה, כאילו קרן נימן עומדת לקבל משלחת של פקידים סינים בכירים, כדי להכשירם לטפל בתקשורת הבינלאומית שתגיע לבייג'ין לסיקור האולימפיאדה של 2008.
"זו לא שמועה. זו עובדה", השיב ג'יילס בחיוך שבע־רצון. הוא סיפר שקרן נימן הסכימה, לפי החלטתו, בשיתוף עם "מרכז פיירבנק לחקר מזרח אסיה" בהרווארד ועם "מרכז אסיה" בהרווארד, לתת חסות לתוכנית לימודית בת שמונה ימים, שתתקיים בקרן נימן בהשתתפות כארבעים פקידים בכירים מסין, שמיועדים לעבוד עם התקשורת הזרה באולימפיאדת 2008. במסגרת ההשתלמות ישמעו האורחים הרצאות מפי עיתונאים, אנשי אקדמיה ומומחים אחרים על ההיסטוריה, המסורת וערכי העיתונות החופשית בארה"ב, ויקבלו הסברים איך פועלת העיתונות המערבית ומה הסיפורים שעשויים לעניין אותה. ג'יילס ציין, שקרן נימן לא תקבל תשלום, פרט להחזר עלות הארוחות וזמן הצוות.
בזה אחר זה קמו עיתונאים ודיברו נגד הרעיון. עיקר הטיעונים היה, שלא מתפקידה של קרן נימן לסייע לממשלה זרה ולא דמוקרטית להכשיר פקידים לכל מטרה שהיא, ובוודאי לא להתמודדות עם העיתונות המערבית; ממשלת סין לא תשנה את יחסה לעיתונות ממילא; קרן נימן תסכן את שמה הטוב אם תיתן הכשר למדינה המדכאה את חופש העיתונות. שלושה בוגרי נימן סינים שאלו את ג'יילס אם אינו מבין שמדובר בניצול ציני של רצונו הטוב. ממשלת סין, אמרו, רק "רוצה לדעת איך לשקר לעיתונות" והפקידים הסינים ישתמשו בידע שירכשו כדי לעשות מניפולציה על העיתונות המערבית. ג'יילס לא השתכנע. "ייתכן שהתוכנית תיתן לכמה פקידים סינים קצת תנופה לקראת יותר פתיחות", אמר.
בשיחה פרטית לאחר מכן הוא הטעים, שלוותיקי הקרן אין כל מעמד בנושא. נדרשו לו ארבעה ימים, שבמהלכם היו פרסומים בעיתונות האמריקאית ועצומת מחאה שעליה חתמו מאה ותיקי נימן, כדי להודיע כי החליט לבטל את השתתפותה של קרן נימן בתוכנית. "היה הכרח לפעול כדי להגן על שמנו הטוב", הסביר. ג'יילס העריך, מן הסתם, שלא כדאי לו לסכן את כסאו בגלל כמה עשרות סינים.
דליה שחורי כותבת ב"הארץ"
הישראלים עמיתי קרן נימן
1977 צבי דור־נר, מנהל הפקה בטלוויזיה הציבורית בארה"ב, גר בבוסטון, בעבר בטלוויזיה הישראלית
1982 רם לוי, במאי סרטים
1984 דליה שחורי, "הארץ"
1986 מיכה בר־עם, כתב-צלם, סוכנות צילום "מגנום"
1990 יוסי מלמן, "הארץ"
1999 לילי גלילי, "הארץ"
2002 דוד ב' גרין, "ג'רוסלם ריפורט"
2003 רביב דרוקר, ערוץ 10
2006 ציפי ברנד, ערוץ 2
גיליון 58, ספטמבר 2005