רובי ויליאמס

קוראי העיתון הגרמני "תורינגר אלגמיינה" הופתעו לפני כמה חודשים למקרא עיתונם. בעוד הם מעלעלים בעמודי החדשות נגלה לעיניהם דף ריק שכותרתו: "כאן אמור היה להופיע ראיון עם שר הבינוי, אולם סמוך להורדת העיתון לדפוס, פסל השר לפרסום את עיקרי הדברים שאמר ולכן החלטנו לא לפרסמם כלל. עם הקוראים הסליחה".

זה אולי הביטוי החריף ביותר להסכם בלתי כתוב שמקיימת עשרות שנים העיתונות הכתובה בגרמניה, הקובע שכל ראיון עיתונאי עובר לפני פרסומו ביקורת מוקדמת ושכתוב אצל המרואיין. בסמכותו של המרואיין לפסול קטעים שלמים אם אינם מוצאים חן בעיניו, אפילו אם אמר אותם בצורה מפורשת ויש לכך תיעוד מוקלט. בהסכם זה מחויבים גם כל העיתונאים הזרים המדווחים מגרמניה.

לתופעה המוזרה הזו התוודעתי בביקורי האחרון בגרמניה כחלק ממשלחת עיתונאים ישראלית. בשיחותי עם עיתונאים גרמנים תהיתי כיצד הם מסכימים לגזירה הבלתי נסבלת הזו. הם, בתגובה, גלגלו עיניהם לשמים וטענו כי אין להם כל ברירה.

לדוגמה בחרו לתת את ה"פייננשל טיימס" בגרסתו הגרמנית. לפני שלוש שנים, כשיצא לאור לראשונה, התחייבו עורכיו כי לא ישכתבו את הראיונות, אולם במהרה הבינו כי בדרך זו הם ייאלצו לקרוא ראיונות עם בכירי המשק והכלכלה רק מעל דפי העיתונים המתחרים וכך, אחרי שנה וחצי, הם הצטרפו בעל כורחם להסכם. לא מדובר בחוק אלא בנוהג שהשתרש. התחרות הפרועה בין העיתונים בגרמניה מונעת בינתיים התאגדות מסודרת להתנערות מההסדר הכובל הזה.

חשוב להבין: לא מדובר רק בראיונות עם אנשי ציבור, אלא בכל ראיון, לרבות עם אנשי רוח, חינוך ותרבות. בשל כך בחר הזמר הפופולרי רובי ויליאמס לערוך דווקא בברלין את מסיבת-העיתונאים לרגל הוצאת האלבום האחרון שלו. כשנשאל מדוע הרחיק עד גרמניה, ענה: "רק כאן אני יכול להיות בטוח שרק מה שאני רוצה יתפרסם".

הכותב עורך את חדשות סוף השבוע בערוץ 2, וסטודנט לתואר ראשון בלימודים אמריקאיים באוניברסיטת בר-אילן

גיליון 47, נובמבר 2003