מלמעלה, בכיוון השעון: ראש עיריית בני-ברק, אלמונים, נשיא המדינה ומנהיג תנועת ש"ס, השבוע (צילום: פלאש 90)
החידה השבועית לילד
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מבשרת הבוקר כי בשבוע הבא תסיים ציפי לבני להרכיב את ממשלתה [שמעון שיפר ויובל קרני]. עד כאן הכל גם טוב וגם יפה וגם מעודד מאוד לקריאה. אחרי הכל, אף אחד לא מעוניין לחיות לאורך זמן במדינה שבה אין ממשלה מתפקדת. מעל הכותרת הראשית מופיעה כותרת גג המדווחת: "בכירים בקדימה: ממשלה – גם בלי ש"ס", כותרת שאפשר כמובן להתפלפל על המניעים לקיומה והאמת שמאחוריה, אבל לא בזה נעסוק הפעם אלא בכותרת שמופיעה מתחת לכותרת הראשית ("כותרת רצפה"?), הכוללת, באופן יוצא דופן, חידה. "מי הגדיר את ההסכם הקואליציוני 'הסכם בין לקוח לבית-בושת'?", נשאלים שם קוראי "ידיעות אחרונות", ומי מביניהם שרוצה לדעת את התשובה (רוני בר-און) מתבקש לדפדף לעמ' 5, כאילו היה ילד בן חמש המדפדף בשבועון "פילוני", ולא אזרח בגיר המבקש ללמוד על המתרחש בעולמו.
מדוע אי-אפשר היה פשוט לכתוב כי בר-און מגדיר באופן כזה את ההסכם? מדוע יש צורך לנסות לעורר את סקרנותם של הקוראים על-ידי יצירת תעלומת דמה שפתרונה ממילא מודפס עמודים מספר אל תוך העיתון? מפני שכך מכתיב ההיגיון של הפרומו, היגיון שב"ידיעות אחרונות" אימצו עד תומו. לפי היגיון זה, אין די בקידום מכירות אינטנסיבי של גליונות חג ימים רבים לפני יציאתם ובעקירת כל דיווח חדשותי מעמוד השער של העיתון והפיכתו לפסיפס של הפניות לעמודים הפנימיים. כלומר, אין די בהבטחות גלויות לנסים ונפלאות, יש צורך לשלב גם פיתויים של מסתורין. חידות שכאלה הן עניין שבשגרה במדורי הרכילות. המעבר שלהן מהרכילות לכותרת הראשית רק מדגיש את העובדה שגם בכל הקשור לענייני מדינה, הסיקור העיתונאי זהה לזה המאפיין את מדורי הרכילות – אישי לחלוטין, צהוב במידה מסנוורת, נטול בושה.
עצה מספר עשר – היה שנורר
מוסף החג של עיתון "מעריב", "מוספחג" שמו, מציע לקוראיו "99 עצות לשדרוג החיים ביום שאחרי". הכוונה ליום שאחרי החגים, אשר באים השבוע לסיומם, עם אפיסת כוחות כללית של כמה ממערכות העיתונים מרוב מוספים מיוחדים ומיזמים חד-פעמיים.
המיזם החד-פעמי האחרון של "מעריב" בגל הנוכחי [עורכים: עדי פולק, אסף שניידר, נעה ידלין ושרון נחמני] מחולק לנושאים שונים כגון כסף, גוף, משפחה, תרבות וכדומה, כאשר בכל נושא מוגשות לקורא תשע עצות שימושיות. העצה העשירית בכל תחום ותחום פתוחה לקוראים, תחת הכותרת "ועכשיו אתם". שם מוזמנים הקוראים לשלוח באמצעות SMS עצה משלהם למערכת העיתון, ואם העצה תהא מוצלחת דיה, אולי אף לזכות בפרס (תלושי קנייה, ימי פינוק, טיולי ג'יפים, ומנויים לעיתון "מעריב"). בתחתית כל סעיף עשירי שכזה מופיע הסמליל של "מעריב active". במלים אחרות, הסעיף העשירי הוא חלק מהתוכנית של העיתון להפעיל את קוראיו. מה המטרה בהפעלת הקוראים? אומרים שזה מה שהולך היום באינטרנט, ובכלל – אפשר להרוויח מזה גרוש או שניים.
בשום מקום לאורך מוסף החג, ובוודאי שלא לצד כל סעיף עשירי המזמין את הקוראים לשלוח לעיתון הודעות מהטלפון הנייד, אין הודעה המבהירה כי העלות למשלוח ה-SMS אינה העלות הרגילה. רק בעמ' 8 של קונטרס החדשות, צמוד למודעות האבל, מופיע פס אדום קטן שאינו קשור לא לידיעות שמעליו ולא לאלה שמתחתיו, ובו נכתב כך: "מעריב אקטיב; עלות שליחת sms מכל רשתות הסלולר: שקל אחד". המסקנה המתבקשת: את ימי הפינוק וטיולי הגי'פים יש להעניק למי שהציע ל"מעריב" לשלב את גימיק העצה העשירית בכל תחום.
הכותרת שהיתה יכולה להיות ראשית
ידיעה קטנטנה מופיעה הבוקר בתחתית עמ' 6 של עיתון "הארץ". כותרתה: "7 פצועים בתקריות בין יהודים וערבים" [יהונתן ליס]. מכותרת הידיעה לא ברורה זהות הפצועים באותן תקריות שהתרחשו בין יהודים לערבים, אך מהידיעה עצמה עולה כי כולם ערבים. על אירוע אחד מדווח כי חרדים רגמו נהג משאית לפינוי אשפה בירושלים, אך לא מוזכר כלל אם הנהג נסע באופן פראי ומסוכן במידה שמצדיקה רגימה באבנים. שישה ערבים אחרים נפצעו, כך מדווח, במהלך קטטה בינם ובין יהודים. מה עשו ערבים אלה? לפי הידיעה, "בילו במרכז העיר". המיקום והגודל של ידיעה זו שוליים ביותר, אולי מפני שמדובר ביהודים שתקפו ערבים על עצם ערביותם ולא להפך, ואולי מפני שב"הארץ" לא רצו להרתיח את דמה של האליטה הפלסטינית בישראל, הקוראת את העיתון באופן קבוע, מחשש שחבריה ייצאו למסע נקמה ביהודי ירושלים חמושים בגליונות העיתון.
בתחתית עמ' 6 של "ידיעות אחרונות" מוסיפים רוני שקד וירון דורון פרטים על תקיפת הערבים בבירה, בידיעה מעט גדולה יותר, המדווחת על מה שמוגדר כ"סדרה של התקפות על ערבים ברחבי ירושלים". השניים מקשרים בין רצף התקיפות בירושלים לעימותים בין יהודים לערבים שהתרחשו בעכו, ומדווחים כי נוסף לשבעת הנפגעים שעליהם דווח ב"הארץ", נפצע אתמול גם פלסטיני בן 25 שמכוניתו נרגמה באבנים על-ידי יהודים מרגע שזוהה כערבי.
פלסטיני זה, כמו גם יתר קורבנות האלימות המתוארים בידיעות הללו, אינו מזוהה בשמו, אפילו לא בשם פרטי (אתם מוזמנים לדמיין כי שמו "מוחמד"), אך סיפורו מובא בציטוט ישיר מפיו וממנו עולה כי בעודו נוסע למקום עבודתו, ניגש אליו עובר אורח וביקש טרמפ. לאחר שזה זיהה כי מדובר בנהג ערבי, הזעיק את חבריו היהודים שישבו בסוכה סמוכה, ואלה המטירו על מכוניתו "גשם של אבנים". לדברי הפלסטיני, הוא נמלט מהמקום וניגש להתלונן במשטרה, אך זו סירבה להתייחס לאירוע כאל אירוע לאומני, והנחתה אותו לפנות לחברת הביטוח כדי לקבל פיצוי על הנזקים שנגרמו לרכבו.
החלק המדהים ביותר בידיעה זו הוא התגובה של משטרת ירושלים לאירועים. זו מכחישה כל קשר בין האירועם הללו לעימותים בעכו, ומספקת את ההערכה כי "מדובר כנראה בצעירים חרדים משועממים מהחופשה שהחליטו להתפרק על-ידי תקיפת ערבים". גם אם מקבלים את ההנחה כי אירוע שבו יהודים תוקפים ערבים על עצם ערביותם הפך לשגרתי עד כי אין עניין להופכו לכותרת ראשית או אפילו מרכזית בעיתון יומי, מוזר שמתן לגיטימציה להתקפות שכאלה על-ידי רשויות אכיפת החוק מובא כך, כלשונו, כתגובה קצרה בסיומה של ידיעה, ולא ככותרת לידיעה בפני עצמה. אמנם המשטרה מקפידה לנהוג באופן שכזה בדרך כלל, אך לא מודה בכך בפה מלא.
ענייני תקשורת
גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי הסיבה שבעטיה נמנע "ידיעות אחרונות" מלפרסם תחקיר על הוצאה להורג של שבוי ערבי בידי חיילי צה"ל היא שבכירים במערכת הביטחון התריעו בפני העיתון כי הפרסום עשוי "להצית את המזרח התיכון".
מזל מועלם מדווחת ב"הארץ" כי בנימין נתניהו מינה יועץ מיוחד לתקשורת החרדית – דובר ש"ס לשעבר, איציק סודרי. מועלם מזכירה כי סודרי הוא קרוב משפחה של הרב עובדיה יוסף, וכי בערב חג הסוכות העניק נתניהו ראיון לשבועון החרדי "יום ליום", וזאת כחלק מנסיונו להתקרב לציבור החרדי.
במוסף "גלריה" של "הארץ" מתראיינת בתיה אפולו, בת זוגו לשעבר של דן בן אמוץ, לאחר שנים של שתיקה [תהל פרוש]. אפולו טוענת בראיון כי בן אמוץ צעק על אמנון דנקנר וביקש ממנו שלא יכתוב עליו ביוגרפיה. דנקנר מוסר בתגובה כי לא זכור לו אירוע כזה.
ב"גלובס" ממשיך יואב קרני ללוות בניתוחים שקולים את מסע הבחירות לנשיאות ארצות-הברית. הפעם הוא מתייחס ברשימתו ליחס התקשורת האמריקאית למי שמכונה "ג'ו השרברב", גיבור פתע של המפלגה הרפובליקאית, אדם מן השורה שמצא את עצמו באור הזרקורים. קרני לועג לנסיונות של סוכנות AP וה"ניו-יורק טיימס" לקעקע את אמינותו של ג'ו, וקובע כי "ההתקפה על ג'ו היתה כמעט רפלקס של פיקת הברך, וחיזקה את הרושם ששורה ארוכה מאוד של מוסדות עיתונאיים בארה"ב ויתרו זה כבר על כל מראית עין של אובייקטיביות".