לאילי הון בעלי קשרים בקרמלין חשוב להשתיק את העובדה שיש להם קשרים בקרמלין. במשך שנים נעזרו רבים מהם במיטב עורכי הדין כדי להמטיר תביעות דיבה על עיתונאים, בלוגרים, כלי תקשורת והוצאות ספרים שהעזו להפנות זרקור אל מקורות ההון שלהם. אבל לאחרונה מצאו פרקליטיהם נשק משפטי חדש נגד פרסום מידע מביך: תקנות הגנת המידע בבריטניה, שנועדו במקורן למנוע איסוף נתונים פרטיים על אזרחים.

אוליגרכים ובעלי הון אחרים החלו לשרבב נימוקי פרטיות לתביעות השתקה נגד עיתונאים עוד לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה. אבל עם הידוק הסנקציות בבריטניה נגד מיליארדרים המקורבים לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, החלה המגמה לעורר דאגה בפרלמנט.

בישיבה בוועדת החוץ של הפרלמנט הבריטי ב-15 במרץ העידה העיתונאית קתרין בלטון, בעבר שליחת "פייננשל טיימס" במוסקבה, על המתקפה המשפטית ששיגרו כמה מהאוליגרכים נגד ספרה "אנשי פוטין" (Putin's People). התחקיר המקיף, שהתפרסם בהוצאת "הארפר קולינס" בשנת 2020, ממפה את מעורבותם של אישים מהשלטון וממנגנוני הביטחון בהתפתחות הכלכלה הרוסית אחרי קריסת ברית המועצות. אחד מאלה הוא המיליארדר רומן אברמוביץ', עד לאחרונה בעלי מועדון הכדורגל "צ'לסי". בלטון טענה בספר, בין השאר, כי הוא קיבל גיבוי מגורמים בקג"ב.

תקנות GDPR מזוהות בעיקר עם המאבק באיסוף מידע על גולשים בידי ענקיות הטכנולוגיה, אבל בפועל הן כלליות בהרבה, ויכולות לחול במגוון מקרים שבהם אדם אוסף מידע על זולתו

אברמוביץ' תבע את בלטון ואת "הארפר קולינס" על שורה של קביעות שהיו לשיטתו בגדר הוצאת דיבה; אבל את הדרישה למחוק את הטענות על סיוע מהקג"ב, סיפרה בלטון בעדותה, עורכי דינו ביססו על הפרה של תקנות הגנת המידע. תקנות אלה, המכונות GDPR (ראשי תיבות של General Data Protection Regulation), מזוהות בעיקר עם ניסיונות האיחוד האירופי לרסן את המאמצים של ענקיות הטכנולוגיה לרכז נתונים על גולשים. בפועל ההוראות כלליות בהרבה, ויכולות לחול במגוון מקרים שבהם אדם אוסף מידע על זולתו, בפרט ממקורות לא-גלויים. אף שבריטניה התנתקה מהחקיקה האירופית ב-2021, היא אימצה חוקי הגנת מידע מקומיים הדומים בעיקרם לאלה של האיחוד.

במקרה של אברמוביץ' התרגיל הצליח. "הסכמנו להשמיט את הטענה כי התמודדנו אז עם חמש תביעות", אמרה בלטון. "המחיר היה גבוה מדי". הוויתור לא פגע לדבריה בנראטיב העיקרי של הספר, משום שהקביעות החשובות על אברמוביץ' - כגון החשיפה שהוא רכש את מועדון הכדורגל "צ'לסי" לבקשתו של פוטין - נשארו בהדפסות הבאות. אבל הניסיון לתקוף את התחקיר באמתלה של פגיעה בפרטיות לא היה מיוחד לאברמוביץ'. "בהליכים שמיכאיל פרידמן ופטר אבן ניהלו, הם השתמשו למעשה בתביעות GDPR כדי להלבין את המוניטין שלהם", אמרה בלטון. היא העלתה את ההשערה שהעדפת הקו הזה על פני תביעות דיבה קשורה בתקופת ההתיישנות הארוכה יותר שחלה על הפרות של תקנות הגנת המידע.

מטרילים רגולטורים

פרידמן ואבן, וכן המיליארדר המקורב לקרמלין גרמן חאן (כולם יהודים בעלי קשרים לישראל), נתלו בטענות דומות גם בהליכים שניהלו נגד חברת המודיעין העסקי "אורביס" של כריסטופר סטיל, מחבר "מסמכי סטיל" הידועים. סטיל, בעל חברה למודיעין עסקי, נשכר ללקט מידע מביך על דונלד טראמפ בימי המירוץ לנשיאות ארצות הברית - תחילה עבור אנשי המפלגה הרפובליקאית ואחר כך בשליחות המפלגה הדמוקרטית. לשם כך הוא נעזר באנשי קשר ברוסיה. פירות מאמציו, שהסעירו את התקשורת ב-2017 אבל התבררו בחלקם כחסרי בסיס, כללו את הטענה שהאוליגרכים המדוברים העבירו כספים לפוטין כשכיהן בתפקיד בכיר בעיריית סנט פטרבורג.

התביעה נגד סטיל, מסביר כתב הטכנולוגיה של "וושינגטון פוסט" ריד אלברגוטי, התבססה על הטענה כי "אורביס", בתהליך איסוף החומר, אחסנה מידע במחשביה ולכן כפופה להוראות החלות על גופים העוסקים באיסוף נתונים (data collectors). תקנות הגנת המידע מחייבות גוף כזה להבטיח שהנתונים שבידו מדויקים גם אם לא פרסם אותם ואף לא התכוון לפרסמם.

ולדימיר פוטין מדבר בטלפון, 2012 (צילום: ממשלת רוסיה)

ביולי 2020 קיבל בית המשפט בלונדון מקצת מהטענות שהעלו פרידמן ואבן נגד "אורביס", וחייב את החברה לפצות כל אחד מהם ב-23 אלף ליש"ט. הטענות של חאן נדחו. סטיל התלונן בראיון כי תקנות הגנת המידע הפכו ל"תחליף לחוק לשון הרע וכלי להשפעה מצננת על תחקירים".

הליכים דומים שימשו בעלי הון להרתיע לא רק תחקירנים ועיתונאים - שתקנות הגנת המידע דווקא מקנות להם הגנות מסוימות - אלא גם את הרשויות. "שמעתי על מקרים שבהם חוקר או רגולטור המליץ לא לפתוח חשבונות בנק למיליארדרים או לקלפטוקרטים כאלה ואחרים בגלל קשרים מושחתים", אמרה בלטון. "קם הקלפטוקרט ושולח תביעות לפי חוק הגנת המידע לכל הגופים הרגולטוריים כדי לאלץ אותם לחשוף את המקורות שלהם".

כמה מהמחוקקים הבריטים מתייחסים לשיטה כמניפולציה. חבר הפרלמנט ליאם ביירן (לייבור) טען כי "הדרך שבה אוליגרכים משתמשים בחוק להשתיק עיתונאים לא מתיישבת בשום אופן עם הכוונה המקורית של הפרלמנט", וקרא לכך "ניסיון לרצוח את האמת".

חבר הפרלמנט הבריטי ליאם ביירן: "הדרך שבה אוליגרכים משתמשים בחוק להשתיק עיתונאים לא מתיישבת בשום אופן עם הכוונה המקורית של הפרלמנט"

במקרה מסוים, איל הון עשיר הצליח לרתום את תקנות הגנת המידע נגד חברת פרלמנט. שרלוט לזלי, עד לאחרונה נציגה של השמרנים בווסטמינסטר, ערכה ב-2020 בדיקה על אחד התורמים הגדולים של המפלגה השמרנית - איש הטלקום מוחמד אמרסי - והעבירה את הממצאים למוסדות המפלגה. אמרסי, אזרח בריטי ששורשיו דווקא בהודו ובאיראן, ולא ברוסיה, היה מעורב לכאורה בעסקאות מושחתות שנחשפו ב"מסמכי פנדורה".

כשהמזכר של לזלי הגיע לידיו הוא פנה למשרד עורכי דין בריטי, שבתמורה למאות אלפי ליש"ט תבע אותה על איסוף המידע. בעקבות ההליכים, שטרם הסתיימו, נאלצה לזלי למסור לאמרסי את כל הנתונים שאספה עליו.

לוחמה משפטית

בריטניה היא מזמן זירה פופולרית לתביעות השתקה בשל חוקי לשון הרע המוטים לטובת התובעים, ובשל העלות האסטרונומית של שירותים משפטיים שמקשה על נתבעים. תובעים עשירים מעדיפים לא פעם להגיש בלונדון תביעות דיבה על פרסומים שנעשו בעיקרם במדינות אחרות. לפחות תובע אחד הרחיב את השיטה הזאת גם לטענות על פגיעה בפרטיות, כפי שמדווח ה"וושינגטון פוסט" בכתבה על השימוש ב-GDPR.

בנובמבר 2020 תבע איש העסקים וולטר סוריאנו שישה עיתונאים אמריקאים הקשורים באתר "פורנזיק ניוז" ובבלוג "תיקון עולם". התביעה באה אחרי שרשרת של לפחות עשר תביעות, שתיים מהן נגד אתר "העין השביעית". אלא שהפעם, מלבד טענות להוצאת דיבה, האשים סוריאנו - העוסק, למרבה האירוניה, בשירותי מודיעין פרטי - שכל השישה הפרו את תקנות GDPR בפרסמם מידע פרטי עליו. הוא ביקש מבית המשפט בלונדון לפסוק לו פיצוי בסכום לא מוגדר, להורות למחוק את הפרסומים עליו ולאסור על הנתבעים לפרסם בעתיד ידיעות בעניינו.

נגד בעל הבלוג "תיקון עולם", ריצ'רד סילברסטיין, כבר ניהל סוריאנו תביעה בישראל, אבל לא נחל הצלחה. סוריאנו הסביר בעבר כי נמנע מלתבוע את "פורנזיק ניוז" בארצות הברית משום שבקליפורניה, שבה פועל האתר, קיימת חקיקה להגבלת תביעות השתקה (SLAPP).

וולטר סוריאנו, קיצוני משמאל (צילום מסך)

התביעה נגד "פורנזיק ניוז" עדיין לא התבררה, ועורכת דינו של סקוט סטדמן, מייסד "פורנזיק ניוז", אמרה ל"פוסט" שפסיקה לפי דיני הפרטיות הבריטיים לא תתיישב עם הזכות לחופש ביטוי בחוק האמריקאי, ולכן אי-אפשר יהיה לאכוף אותה בארצות הברית. סטדמן העיד בשבוע שעבר בפני "ועדת הלסינקי" של הקונגרס, בישיבה שכותרתה "התמודדות עם אוליגרכים, משתפי פעולה ולוחמה משפטית".

מן הצד השני, עורך-דינו של סוריאנו בארה"ב, אנדרו ברטלר, אמר ל"פוסט" כי כבר החל לפעול על מנת שפסק הדין העתידי, בהנחה שייטה לטובת לקוחו, ייאכף בארה"ב. עורך-דינו של סוריאנו בבריטניה, שלמה רכטשאפן, אמר כי התביעה אינה בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט וכי היא הוגשה בכוונה כנה לנקות את שמו של מרשו.

סוריאנו, ישראלי החי בבריטניה, הגיש, כאמור, בשנים האחרונות לפחות עשר תביעות נגד עיתונאים וכלי תקשורת במטרה למנוע סיקור שלו, שש מהן בישראל וארבע מחוצה לה. שתיים מהתביעות, שמתנהלות בימים אלה בבתי משפט בישראל, מופנות נגד אתר "העין השביעית" וכמה מאנשיו. השנייה מביניהן נסמכת בין השאר על טענות לפגיעה בפרטיות.

בעוד שהאשמת עיתונאים ותחקירנים בהפרת הפרטיות של אנשי עסקים נפלה על אוזניים כרויות בקרב השופטים בלונדון, לא ברור אם טענות דומות יתקבלו בישראל. דיני הפרטיות בישראל שונים מאלה שבבריטניה. פרופ' מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב, המתמחה בדיני פרטיות, מסביר שהחקיקה האירופית והבריטית מטילה חובות ואיסורים על כל מי שמחזיק מידע מזהה על אדם אחר. החקיקה בישראל, לעומת זאת, מתמקדת בהסדרה של מאגרי מידע.