השיח הישראלי בשאלת הפליטים מאוקראינה השתקף היטב בדיון לפני שבועיים (11.3) ב"אולפן שישי" בחדשות 12. על הפרק עמדה המדיניות קפוצת-היד של שרת הפנים איילת שקד כלפי הבאים. הכתבת דפנה ליאל הסבירה את שיקולי השרה, שהציעה להתפשר על משהו שכינתה "המתווה הנושם", אבל ציינה שקליטת פליטים היא גם אינטרס ישראלי, שהרי "מדינה לעולם לא יכולה לדעת מתי היא תזדקק לעולם ולא ההפך".
עמית סגל התנגד. "צריך מאוד להיזהר בדיון הקריטי הזה", הוא הזהיר, "שהוא יתנהל תחת הרושם של תמונות, כשאנחנו יודעים כמה הטלוויזיה היא המדיום של התמונה". הדיון, לדבריו, הוא לא על התמונות הקשות של האנשים המגיעים לנתב"ג, אלא "על השאלה אם אנחנו מוותרים על הערך של מדינה יהודית בשביל הפליטים מאוקראינה". תמונות מרגשות, הוא הזכיר, הקשו עלינו בשעתו לגרש את "הסודנים": "הפרזנטור של המאבק הוא תמיד ילדים בני 8 שמדברים עברית".
"התפקיד שלנו הוא להביא את התמונות!" ענתה לו בצדק מיכל פעילן. "נסעתי לגבול במטרה להראות לאנשים מה קורה כדי שאולי כאן, בבית החם והנוח שלנו, תישבר טיפה האדישות". גם לאנושיות וחמלה יש מקום, היא טענה, "לא הכל זו שאלה של דת. לא הכל זה פוליטיקה".
בועז ביסמוט טען שכל צד צודק לשיטתו: פעילן מדברת בשם הרגש וסגל בשם השכל, או בלשונו של ביסמוט, "אמוציו" מול "רציו". דנה וייס התקוממה על ההבחנה. הבחירה לסייע לפליטים לא מבוססת על "אמוציו", היא ענתה לו. יש לה רציונל - רציונל ערכי.
אבל מה רע בעצם בקבלת החלטות על פי הרגש? שקד, בסירובה להפגין רגשות, מצטיירת בנסיבות הנוכחיות כ"נסיכת הקרח" של הממשלה, דווקא בזמן שדרוש לנו כל כך חום אנושי. אכפתיות וחמלה חיוניים למקבלי ההחלטות לא פחות מרציונליות וידע. אפילו כשהשרה נסוגה במידת-מה ממדיניותה הסרבנית, הרושם שעלה מן המסך הוא שלשקד לא היתה מלכתחילה שום כוונה להכניס לישראל פליט אחד שאינו יהודי.
למחרת השידור כתבה העיתונאית העצמאית אור-לי ברלב תשובה נכוחה ל"כל האיילת שקדים והעמית סגלים", שמתייחסים לפליטים כאיום על אופיה היהודי של ישראל. התפיסה שלפיה הציווי "ואהבת לרעך כמוך" חל רק על יהודים, היא כתבה, אינו יהדות אלא עיוות של מושג היהדות. "אתם הפכתם לאיום האמיתי על האופי היהודי של ישראל".
"לא לגלות רוחב לב ולהכניס פליטים מאוקראינה זה סוג של רשעות", ניסח זאת ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון בראיון לדמוקרטTV. שקד, לדבריו, שכחה לא רק את ההיסטוריה, אלא גם את העובדה שמדינת ישראל צריכה לחיות גם בעתיד בין אומות העולם.
סיפורים אוקראיניים
השיח בחברה הישראלית נאטם לעתים קרובות בפני הרגשות. והתקשורת עצמה מסייעת לכך כשהיא מקמצת בתמונות וסיפורים אשר, כמו שציינה פעילן, עלולים לעורר בנו את הרגש. בסיקור האינטנסיבי של המלחמה באוקראינה צפים אינספור סיפורים מרגשים המדברים נגד המדיניות של שקד. אבל בעוד שבחו"ל הם מקבלים חשיפה גדולה, רק מיעוטם מתפרסם בישראל, ללא השפעה על סדר היום.
דוגמה לכך היא פרשה שכתבתי עליה בתחילת החודש (4.3) באתר החדשות "פתח תקווה עכשיו", שבה חולצו מאוקראינה נכדות למשפחה של חסידי אומות עולם. בישראל הסיפור הוצג בתכנית הבוקר של ערוץ 13, אבל התגלגל בעולם עד ל"וושינגטון פוסט" ול-CNN וצפוי להתפרסם בעוד במות מרכזיות בחו"ל.
בספטמבר 1942 מצאה את עצמה פניה בס, בת 20, משוטטת לבד ביערות פולין באזור הנמצא היום בתחומי אוקראינה, אחרי שאיבדה את כל משפחתה. היא הגיעה לכפר של נוצרים בפטיסטים ושם קיבלה מקלט בבית משפחת קלוטה, שסיכנה את עצמה ואימצה אותה כבת. הוריה של בס, שתי אחיותיה וארבעת אחיה נספו כולם בשואה, וקבורים בקבר אחים ברפלובקה עם עוד כ-2,500 בני הכפר.
לימים קיבלו בני הזוג קלוטה ושתי בנותיהם, אנה ומריה, הכרה כחסידי אומות העולם על פעילותם להצלת יהודים בשואה. עם פרוץ המלחמה באוקראינה פעלה נכדתה של פניה, שרון בס, לחלץ מהמדינה את אלונה ולסיה, שתי נכדותיה של מריה. למרות הקשיים שהערימה עליהם מדינת ישראל הצליחו שרון, אימה אירית בס וחברות המשפחה מור דקל וגל קפלן הראל, להתגבר על הסבך הביורוקרטי ולהביא ארצה את אלונה ולסיה.
חרף הסוף הטוב, סיפורן של משפחות בס וקלוטה מדגיש היטב את כפיות הטובה שמגלה המדינה כלפי חסידי אומות העולם. אך בה-בעת הוא סיפור מרגש על ערבות הדדית חוצת גבולות בין דורות ובין משפחות; על נכדה שהגשימה את צוואתה הרוחנית של סבתה זכרה לברכה לדאוג לדורות הבאים של המשפחה שהצילה אותה מציפורני הנאצים.
התשובה לאטימות
לאחר ששוחחתי עם שרון הגעתי למסקנה שלמרות הסבל שגורמת המלחמה לחפים מפשע, הכאב גדול ביותר בשבילי, כאזרח ישראל, כרוך בהתנהלות האטומה כאן בבית, בפנים ולא בחוץ, בעניינים שנמצאים באחריות שרת הפנים.
אכן, האוכלוסייה שמתדפקת על דלתנו אינה הומוגנית. יש בה חסידי אומות עולם, יש בה אנשים שזקוקים להצלה, ויש בה גם אוליגרכים שיוכלו לממן לעצמם קליטה במדינה אחרת. את הפליטים שנזקקים לנו עלינו לקלוט כאילו הם עצמנו ובשרנו. שקד וחבריה בסיעת ימינה פועלים לכאורה לחיזוק המדינה היהודית, אלא שהחיזוק הזה בא על חשבון הערכים היהודיים והחובה המוסרית להפיק לקחים מההיסטוריה שלנו כיהודים.
התשובה לשקד ולסגל היא שיהדות היא גם עזרה לגר ולנכרי. יהדות היא רוחב לב כלפי פליטים, יהודים ושאינם יהודים, ולא מכסות ופנקסנות – וקל וחומר בחסידי אומות עולם, שיש לנו חוב מוסרי עמוק כלפיהם.
ולתקשורת יש לומר: הסיפור הוא באמת בתמונות, וטוב שיתנהל תחת הרושם של התמונות. בקבלת ההחלטות בסוגיית הפליטים עלינו להקשיב גם לרגשות ולערכים.