דסק חדשות, מקום לחוץ כמעט בכל שעה משעות היום, השעון מתקדם במהירות לשעת הדדליין, העורך יושב בכיסא האסטרטגי שלו שמשקיף על כל הנעשה בדסק. כל שאר העובדים - מפיקים, עורכי משנה, מגישים, ראש הדסק, מזכירות המערכת - יושבים במקומותיהם ועובדים לקראת המהדורה, לפי ליינאפ.

ואז, משום מקום, נשמעת צעקה של אחד מנושאי התפקיד הבכיר לעבר אחד מנושאי או נושאות תפקיד זוטר. צעקה שהתוכן שלה הוא בדרך כלל: למה משהו לא הגיע בזמן, למה לא השגנו את המרואיין המבוקש, למה הכתבה עוד לא מוכנה, או למה למתחרים יש משהו ולנו אין. ככה, לעיני כל, בטון נוזף.

זוהי מציאות כמעט יום-יומית ברוב חדרי החדשות - בעיקר אלה של העיתונות המשודרת (רדיו ויותר טלוויזיה).

הזוטר מתכווץ במקום, שאר הנוכחים קוברים את הראש במסכי המחשב שלפניהם, איש אינו מעיר, אף אחד לא עונה למי שצעק, לא מעיר. כולם מחכים שזה יעבור וממשיכים הלאה.

כשזה קורה יום-יום, כשזה לא משהו נקודתי שיצא משליטה אלא התנהגות שגרתית, שחוזרת על עצמה, שאין לה באמת קשר לא ללחץ הזמן ולא לתחרות - אז יש להתנהגות הזאת שם והגדרה: התעמרות.

עבודה בכלי תקשורת ממוסד היא עבודה באקלים של טאלנטים ופשוטי עם, כוכבים וידוענים מול אנונימיים. ענף שיש בו הרבה הילה, לצד שעות אפורות וקשות

"אתה כל היום סופג עלבונות, אבל זה תמיד לא מפורש. אין אף פעם ביקורת עניינית. מייבשים אותך. ממדרים אותך. לא מתייחסים לחומרים שלך. מתעלמים. ואז אומרים לך שאתה לא עובד מספיק. וכל הזמן הזה אתה קורע את התחת. ויש את המקורבים למנהלים, ובהם לא נוגעים. מי שלא מקורב, יודע שהוא כזה. נאלצתי לחכות שבועות כדי שהמנהל יסכים שאופיע על המסך בגלל שלא באתי לו בטוב איזה בוקר. אתה מגיש טקסטים שכתבת והוא יגיד לך שהפרצוף שלך מבריח גולשים".

"המקום כולו מרושת במצלמות. חלקן מכוונות למקומות שבהם אנשים יושבים. את מסתובבת בתחושה שיש מעליך חרב. אם העזת לעמוד על הזכויות שלך, את מסומנת וימצאו דרך להתנקם בך. לא יפטרו אותך. כאן לא מפטרים. מאמללים אותך עד שתלכי. ואני יכולה למצוא את עצמי בלי עבודה. הפחד לדבר הוא עצום".

הציטוטים האלה הם שתי דוגמאות מתוך שורה של תחקירים שחשפו תרבות של התעמרות בעובדים בכמה גופי תקשורת.

העבודה העיתונאית היא מעיקרה עבודה תחת לחץ ובמסגרת זמן מוגדרת וקשוחה. בעבודה העיתונאית מעורב הרבה מאוד אגו. עבודה בכלי תקשורת ממוסד היא עבודה באקלים של טאלנטים ופשוטי עם, אדונים ופועלים, של כוכבים וידוענים מול אנונימיים. זו עבודה בענף שיש בו הרבה הילה, לצד שעות אפורות וקשות. זו עבודה בלי שבתות וחגים, עם שעות עבודה גמישות שיכולות להתארך מאוד-מאוד.

באחד התחקירים היותר משמעותיים חשפה תמר קפלנסקי במוסף "גלריה" של "הארץ" תרבות ארגונית של התעמרות בעבודה בתאגיד השידור הישראלי "כאן". בעקבות התחקיר, שפורסם באוגוסט בשני חלקים, הקימה מועצת התאגיד ועדה ציבורית בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס איילה פרוקצ'יה, שנועדה לבחון את יחסי העבודה בגוף השידור הציבורי.

הוועדה קיימה 22 ישיבות ושמעה 153 דוברים - רובם עובדים בהווה או עובדים לשעבר בתאגיד. הרוב המכריע של העדים בפני הוועדה ביקשו לשמור את שמם חסוי. פחדו.

קריאת דו"ח הוועדה גורמת לאי נוחות מתמשכת. עובדים היו חשופים לתרבות שאיפשרה להתעמר בהם, להתעלל, להקטין, להשפיל ולהפעיל נגדם כוח בלי שום הצדקה, באופן סדרתי. בימים אלה מתנהל במועצת התאגיד דיון שבמסגרתו זומן מנכ"ל התאגיד, אלדד קובלנץ, לשימוע.

בהמשך פורסם תחקיר מקיף של אבנר הופשטיין באתר "זמן ישראל", שבו נחשפו טענות להתנהגות מתעמרת של עורכת "גלריה שישי" של "הארץ", ליסה פרץ. בעקבות התחקיר התקיים תהליך בעיתון "הארץ" עצמו ובסופו נפרדה פרץ מהעיתון.

אלה נתונים מבהילים. מבהילים משום שמקום עבודה לא אמור לדחוק את העובדים לפינה שבה ירגישו מאויימים, מפוחדים ומבוהלים. זה כמובן לא מייצר עובדים טובים יותר

בספר החוקים של ישראל לא קיים חוק למניעת התעמרות בעבודה. המשפטנית ד"ר אורית קמיר ניסחה הצעת חוק, אך זו עדיין לא עברה בכנסת. בהצעת החוק מוגדרת ההתעמרות כהתנהגות חוזרת ונשנית באירועים שונים, וככזו שיש בה כדי ליצור סביבה עוינת במסגרת העבודה. השפלה, צעקות, קללות, האשמות שווא, אלה רק חלק מההתנהגויות הכלולות בהגדרות התעמרות בעבודה בהצעת החוק.

הפסיכולוג התעסוקתי איתן מאירי, מחבר הספר "התעמרות בעבודה", טוען שעד לאחרונה לתופעה הזאת לא היה שם, הוא מכנה אותה "המגיפה השקטה".

אחד מכל שלושה עובדות ועובדים עובר התעמרות בעבודה. זו הסטטיסטיקה בישראל, וכך גם בעולם. בחלק משמעותי ממקרי ההתעמרות בעבודה יש עדים לתופעה, בדיוק כפי שתואר בפתיח לרשימה הזו. אלה ברוב המקרים שותקים, לא מתערבים, לא עומדים לצידו של העובד או העובדת המושפלים. מחצית ממי שעברו התעמרות מפוטרים או מתפטרים מהארגון שבו חוו את ההתעמרות.

אלה נתונים מבהילים. מבהילים משום שמקום עבודה לא אמור לדחוק את העובדים לפינה שבה ירגישו מאויימים, מפוחדים ומבוהלים. זה כמובן לא מייצר עובדים טובים יותר, ויותר מכך, בספרו מצביע מאירי על כך שבשל תופעת ההתעמרות יותר משני מיליון ימי עבודה יורדים לטמיון בכל שנה וגורמים לנזק כלכלי של 17 מיליארד שקלים.

גופי התקשורת אינם מקום עבודה בטוח יותר מאחרים, ולעיתים נדמה שבדיוק להיפך. היקום תעסוקתי של עולם התקשורת שבו התחרות, ההישגיות, לחץ הזמן בשל דדליין, מאבקי אגו, מעמדות (טאלנטים מול פלבאים) - כמעט מזמינים התעמרות כעניין שבשגרה. ולכן דווקא במקומות האלה, המועדים להתעמרויות מעצם המבנה התעסוקתי והארגוני שלהם, צריך לשים לב שתופעות כאלה לא יהפכו לתרבות.

החוק למניעת הטרדה מינית, שנכנס לספר החוקים ב-1997, הביא איתו מחוייבויות שחלות על המעסיקים. בין השאר מחייב החוק כל מעסיק של גוף שבו יש לפחות 25 עובדות ועובדים למנות אדם שיהיה אחראי.ת למניעת הטרדה מינית. החוק גם קובע מנגנונים שנועדו לטפל בתופעות ובמקרים של הטרדות מיניות. בהיעדר חוק האוסר התעמרות בעבודה, גם לא קיימים מנגנונים להילחם בתופעה ולטפל במקרים שבהם היא מתקיימת.

בישיבה של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת שדנה בדוח פרוקצ'יה על תאגיד השידור, טען מנכ"ל התאגיד קובלנץ שהוא דורש מהעובדים שלו הישגיות ודורש מהם לעמוד בתחרות מול גופי שידור אחרים. אבל חייבים להבין, אין שום קשר בין הישגיות, תחרות ואפילו ביקורת עניינית - לבין התעמרות. אלה שני שדות שונים.

בעקבות סדרת התחקירים על התאגיד הקים ארגון העיתונאים והעיתונאיות קבוצת עבודה לניסוח תקנון אתי למניעה וטיפול בתופעות של התעמרות בגופי תקשורת. תקנון כזה קיים בגופים דומים בעולם דוגמתה-BBC הבריטי ו-CBS האמריקאי.

הפיכת הקוד האתי לחלק מההסכם הקיבוצי היא אחת המטרות של ארגון העיתונאים והעיתונאיות. ככל שגופי תקשורת יאמצו את התקנון ויהפכו אותו למסמך פעיל, כך יוכלו לא רק למנוע את התופעה הפסולה הזאת, אלא גם להיות חלוצים בעולם העבודה בכלל

בקבוצת העבודה היו חברים ד"ר אורית קמיר, איתן מאירי, עו"ד ד"ר מורן סבוראי, זיו ברקוביץ רכזת האיגוד המקצועי של התאגיד, וכותבת רשימה זו, כאחראית על חופש העיתונות בארגון.

בדו"ח על תאגיד השידור המליצה ועדת פרוקצ'יה שתקנון אתי בנושא התעמרות בעבודה יהיה חלק מההסכם הקיבוצי, וכך יהפוך למסמך מחייב גם עבור המעסיק וגם עבור העובדים בדרגות השונות. בפתיח לתקנון, כתובים, בין השאר, הדברים האלה:

"העבודה העיתונאית היא עבודת צוות, הנסמכת על יושרה, אמינות ואמון. היא מחייבת חופש וביטחון אישיים-מקצועיים. כאשר עיתונאי או עיתונאית מפוחדים, מאוימים, מבודדים, מרגישים שסמכויותיהם ותפקידיהם הוצרו, ו/או מרגישים שליטה בלתי סבירה של המעסיק – שיקול  דעתם המקצועי והמחויבות לצו מצפונם המקצועי עלולים להיפגע. החשש מהתעמרות עלול לגרום לעיתונאי או עיתונאית להימנע מביצוע פעולה הדרושה לשם עשייה מיטבית של מלאכתם העיתונאית. סכנה זו לחופש העיתונות מחייבת מאבק בלתי מתפשר בהתעמרות בכלי התקשורת".

ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל מקיים ביום חמישי (24.3) כנס ראשון מסוגו בנושא התעמרות בעבודה בכלי התקשורת. ניתן להאזין גם לארבעת פרקי הפודקאסט "לא לציטוט" שעוסקים בתופעת ההתעמרות.

הפיכת הקוד האתי לחלק מההסכם הקיבוצי היא אחת המטרות של ארגון העיתונאים והעיתונאיות. ככל שגופי תקשורת יאמצו את התקנון ויהפכו אותו למסמך פעיל, כך יוכלו לא רק למנוע את התופעה הפסולה הזאת, אלא גם להיות חלוצים בעולם העבודה בכלל. הפיכת הקוד האתי לחלק מהמנגנון הארגוני תאפשר להסתכל לתופעה בעיניים ולטפל בה באופן היעיל ביותר, כדי להפסיק שרשראות של התעללות בעובדות ובעובדים.

ענת סרגוסטי היא אחראית חופש עיתונות בארגון העיתונאים

• להרשמה לכנס התעמרות בעבודה בענף התקשורת של ארגון העיתונאים והעיתונאיות