ב-1 במאי 1993, חודשיים לאחר שמונה לראש דסק החדשות של "הארץ", העיר צלצול הטלפון את דייוויד לנדאו. על הקו היתה מזכירת המערכת. היא שאלה את לנדאו מדוע ידיעה מדינית חשובה מופיעה פעמיים בעמוד הראשון של העיתון. זיעה קרה שטפה את פניו של לנדאו, על-פי עדותו שפורסמה לימים במגזין "העין השביעית" במדור "איפה טעינו" (גיליון 27, יולי 2000). הוא היה משוכנע שהג'וב החדש שקיבל ב"הארץ", לאחר שנים לא מעטות של קריירה מקצועית עשירה ב"ג'רוסלם פוסט", מגיע בחטף לסיומו.
לנדאו ניסה לשחזר את הלילה הקודם במערכת "הארץ" כדי להבין את מקור התקלה – והגיע להארה שידיעה מעודכנת שהעביר ב-1.30 אחר חצות הכתב המדיני, עקיבא אלדר, לא החליפה, כדרוש, את הידיעה המקורית, שהודפסה במהדורה הראשונה של העיתון, אלא, בגלל טעות של הגרפיקאי המעמד, באה במקומה של ידיעה אחרת.
"אנחנו על דבר כזה לא מפטרים בן אדם", הרגיע העורך הראשי, חנוך מרמרי, את לנדאו הנכלם בשיחת טלפון שניהל אתו לאחר מכן, אבל לנדאו חש אחראי לכשל המהדהד: בהיותו ראש דסק החדשות היה הוא הממונה על הבטחת תקינות הגיליון שיצא תחת ידו באותו לילה. בעולם הנורמות המוסריות והמקצועיות שהנחו אותו, ואת מערכת "הארץ", מעידתו חשפה אותו לעונש המרבי – התפטרות או פיטורים. הסלחנות שגילה מרמרי כלפי לנדאו הצילה את הקריירה שלו וברבות הימים אף התמנה לעורך הראשי של "הארץ".
לא כל תקלה או שגגה עיתונאית מחייבת בהכרח תגובה קיצונית הולמת אבל סדרת התחקירים של "כלכליסט" על השימוש השיטתי שעושה המשטרה בתוכנות רוגלה נגד אזרחים במגמה לדוג מהטלפונים שלהם מידע מסגיר, היא מסוג הפרסומים המצדיקים פיטורים, אם אכן יתברר, כפי שמסתמן והולך, שאין בהם אמת.
שער "כלכליסט" עם הפרסום הראשון על פרשת "NSO בשירות המשטרה", 18.1.2022
הדיווחים של תומר גנון היו מרעישים. הם התיימרו להציף התנהלות אפלה מצד המשטרה הנוגעת לכל אזרח ומשנה את תודעת הציבור. הם הציגו מציאות בלתי ידועה עד אז שטלטלה את מוסדות השלטון ושנגעה לתפקודן של הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת. הם פורסמו על-ידי העיתון בטפטופים, במשך ימים ושבועות, גררו דיון ציבורי נסער והובילו את המדינה לסף של הקמת ועדת חקירה ממלכתית. חברה מתוקנת אינה רשאית לעבור לסדר היום על מהומה תקשורתית וציבורית בסדר גודל כזה, אם מתברר שמקורה במידע מוטעה או בהתנהלות עיתונאית לא מקצועית דיה.
בן בראדלי, העורך הנערץ של ה"וושינגטון פוסט", הציע להתפטר כאשר התברר שכתבת העיתון, ג'נט קוק, בדתה את "עולמו של ג'ימי", סיפורו הנוגע ללב של ילד אמריקאי שחור שהיה מכור לסמים מגיל 8 ונזנח למעשה על-ידי רשויות הרווחה – סיפור שזיכה את הכתבת ואת העיתון בפוליצר. בראדלי חש אחריות מיניסטריאלית לפאשלה אך נמנע מלממש את הצעתו בגלל הפצרות המו"ל, דונלד גרהאם.
דן ראתר, מגיש החדשות המרכזי של רשת CBS, התפטר לאחר שהתברר כי תחקיר שהגיש בתוכנית "60 דקות", שעל-פיו הנשיא בוש הבן התחמק משירות צבאי בוייטנאם תודות לקשרי משפחתו, לא היה מבוסס. עורכי ה"ניו-יורק טיימס", האוול ריינס וג'רלד בויד, התפטרו לאחר שהתגלה שהכתב-העולה של העיתון, ג'ייסון בלייר, פרסם במשך ארבע שנים כתבות מפוברקות או מועתקות מעיתונאים אחרים.
שער "כלכליסט" הנוקב בשמות אנשים שרוגלת NSO הותקנה כביכול בטלפונים שלהם על-ידי המשטרה, 7.2.2022
סקירתו של יפתח בריל באתר זה ביום שישי על ברווזים עיתונאים שפורסמו בתקשורת הישראלית מלמדת שתרבות הנשיאה באחריות על כשלים או מעשי הונאה מכוונים, כמעט ואינה מוכרת כאן. בעידן הפייק-ניוז בתקשורת הממוסדת והכזב המוצהר ברשתות החברתיות, יישמע אנכרוניסטי או הזוי להעלות את הדרישה להתפטרות או לפיטורי כתב או עורך בגין פרסום נרחב של מידע שעיקרו אינו אמת. חרף זאת, עיתונאות נורמטיבית אינה רשאית להיכנע לאופנות השעה ולהרגלים מגונים ומתפקידה להציג רף התנהלות ראוי.
במקרה הנדון, "כלכליסט", על שרשרת הפיקוד שלו, ממשיך להתנהל ככלי תקשורת המשוכנע בצדקת מהלכיו. על-פי גרסתו, עיקר ממצאיו של תומר גנון הוכח כנכון (קיומה של תוכנת רוגלה בשירות המשטרה והסתמכותה על חוק מיושן, בלתי רלבנטי, בפניותיה לבית המשפט בבקשה להאזנות סתר). באשר לשאר מרכיביו של התחקיר, ממליצים ב"כלכליסט" להמתין לתוצאות הסופיות של בדיקת צוות עמית מררי ומבטיחים עם זאת, לבדוק את עצמם ולשתף את קוראיהם בממצאיהם. העמדה הזו אינה משכנעת דייה משום שהיא מתעלמת מהפער העצום בין הרושם שיצרו פרסומי התחקיר לבין התוצאה כפי שהיא עולה ממסקנות הביניים של צוות מררי.
צריך לאחל לתומר גנון ולעורכיו שאכן יצליחו להוכיח את גרסתם המקורית, שאם לא כן, יהיה מקום לתבוע מהם להסיק את המסקנות האישיות המכאיבות המתחייבות מהתנהלותם. עיתונאות, כמו שיפוט, היא עיסוק שבו החתירה לאמת היא צו קדוש. לא נכון לוותר על המחויבות לעקרון הזה גם בעידן המתעתע הנוכחי שבו התחרות העזה והלחץ להביא סקופים מטריפים את דעתם של עיתונאים ומנהלי תקשורת ודוחפת אותם להרשים בכל מחיר, גם באמצעות הפצת כזבים, את לקוחותיהם ואת מתחריהם.