את פירוש הביטוי השדוף "שטוף זימה" למדתי על בשרי בוקר אחד במאי 1993. צלצול הטלפון כבר בישר רעות, כי בשורות טובות אין מודיעים לראש דסק לילה של עיתון בתשע בבוקר. נותנים לו לישון עוד קצת.

"חנוך שואל למה מופיעה אותה ידיעה פעמיים בעמוד הראשון". מזכירת מערכת "הארץ" השתדלה להישמע עניינית וסימפטית. מן הסתם העריכה שזו תהיה ממילא שיחתה האחרונה עם ראש הדסק החדש, שרק לפני חודשיים הצטרף לעיתון.

השתוממתי על המהירות שבה הזיעה נאגרה והחלה נוטפת על הסדין, בלי כל מאמץ פיזי מצדי. כל מאמצי התרכזו בניסיון להעלות את תמונת העמוד הראשון של אמש בעיני רוחי. "רק בהוצאה השנייה", הציעה המזכירה בעדינות רמז כדי לסייע לי. "ההוצאה הראשונה נראית בסדר".

מוזר. מה כבר שיניתי בהוצאה השנייה לעומת הראשונה? בסך-הכל איזה עדכון קטן בידיעה המדינית של עקיבא אלדר, שאותה שיבצתי כ"כתף" לידיעה הראשית. "כן, אבל הידיעה של אלדר מופיעה פעמיים, אחת מתחת לשנייה".

"או מיי גוד". באחת התחוורו לי מימדי מעידתי בכל עוצמתם המכלימה. הגרפיקאי-המעמד (אז עוד עימדנו ידנית את עמודי העיתון, על-ידי הדבקת פיסות נייר כרומו על לוחות פלסטיק) החליף את הידיעה הלא נכונה. במקום להוציא מהעמוד את ידיעתו המקורית של אלדר, שהופיעה בהוצאה הראשונה, ולהכניס במקומה את הידיעה המעודכנת – הוא הוציא ידיעה אחרת, והכניס את אלדר במקום אותה ידיעה בהוצאה השנייה.

אלדר, אם כן, מתפרסם פעמיים. פעם מעל הקפל ופעם מתחת. בסך-הכל 24 אינצ'ים יקרים של עמוד השער – ספקולציות ופרשנויות סבוכות סביב תהליך השלום המקרטע. העדכון, שאלדר דרש בלהט להכניסו, "ידבר" לכל היותר לכתריסר קוראים: שישה שרים ופקידים העוסקים במלאכת המו"מ, ועוד כחצי תריסר כתבים מהברנז'ה, שיבחינו שיש כאן סקופ קטן חבוי בין השיטין, ויחרקו שן.

אך מי כמוני, ששימשתי בעצמי 14 שנה ככתב מדיני (ב"ג'רוזלם פוסט"), יבין את המתיקות העילאית שברגעי הניצחון הקטנים והאזוטריים האלה. אלדר לא היה צריך להסביר או לשכנע הרבה. בחפץ לב עיכבתי צוות של משכתבים ומעמדים כדי למלא אחר מבוקשו.

ועכשיו אשלם בראשי. הרי ראש הדסק חייב לאשר כל עמוד לפני שיגורו לדפוס. האחריות, וגם האשם, רובצים על כתפיו בלבד.

"אנחנו על דבר כזה לא מפטרים בן-אדם". חנוך מרמרי, לקוני בטלפון, הוריד אותי חי מעמוד התלייה. לא ידעתי את נפשי. העורך הראשי ראה, כנראה, בנסיוני הכפייתי, ב-1:30 אחר חצות, להוסיף עוד ליטוש אחרון, מיותר, לידיעה המדינית, נסיבה מקלה.

שבע שנים לאחר המעשה, אני מחפש נואשות אך לא מצליח לזכור או לאתר בגוף הידיעה אותו ליטוש שכמעט הפילני.

תמיד מדכא להיווכח כיצד הופך עניין, שבעבר נראה חשוב ואף מכריע, לזניח ונשכח. אבל בפשפשי היום בגיליון המצהיב, נעכרת עלי רוחי ממחשבה אחרת: הרי אותה הידיעה של עקיבא אלדר יכולה להופיע בעיתוננו גם היום. כמעט לא צריך לשנות בה כלום. אפילו לא ללטש.

"האמריקאים לוחצים להצהרה ישראלית-פלסטינית מדוללת", הודיעה הכותרת (בשתי הגרסאות). ובפנים הידיעה: "הכוונה היא להימנע מאזכור כלשהו של נקודות מחלוקת, שכרגע אינן נראות בנות-גישור, כגון שאלת ירושלים...". בקיצור, פחות או יותר מה שמכנים היום הסכם מסגרת. כאילו כלום לא קרה בינתיים – לא אוסלו ולא קהיר ולא כינון הרשות הפלסטינית ולא ה-4 בנובמבר ולא שארם ולא טאבה.

"אם לא תושג הסכמה בין הצדדים שתאפשר הצהרה משותפת", כתב אלדר אז – או שמא היום? – "מפציר הממשל האמריקאי בשני הצדדים לצאת בהצהרה משותפת המגדירה את תחומי ההסכמה ואת תחומי המחלוקת שביניהם".

הצמרמורת שעוברת בי למקרא הידיעה המוכפלת גם היא מוכפלת – על כי הידיעה הופיעה פעמיים באותו עמוד שער, ועל כי היא הופיעה, בנוסח זה או אחר, עוד עשרות ומאות פעמים מאז, וממשיכה להופיע עד היום, ועוד לא רואים את סוף הסיפור.

דוד לנדאו הוא חבר הנהלת מערכת "הארץ"

גיליון 27, יולי 2000