יש זמזום חלש, נעים, באולמות הרחבים והמוארים של ה"ניו-יורק טיימס" ברחוב 43 מערב במנהטן. המהומה הצבעונית של כיכר הטיימס הסמוכה נבלמת בחלונות הענקיים. כתבים ועורכים מדברים בקולות חרישיים הגוברים רק בקושי על תקתוק המקלדות. אורח מזדמן חש שכל אחד מהם מודע היטב לזכות המיוחדת שהוענקה לו לשאת את המורשת המפוארת של "הגברת האפורה" (בת 152), העיתון הנחשב לטוב ביותר בעולם.
שוו בנפשכם את ההלם והחלחלה שנפלו כטומהוק על התמונה השלווה והבוטחת הזו כש-1,200 חברי המערכת למדו שאחד מהם, אחד משלנו! אחד ג’ייסון בלייר, עיתונאי צעיר בן 27, מעל באמונם של עורכיו ועמיתיו במשך חודשים, ואולי שנים העתיק כתבות והמציא ציטטות ודיווח "מהשטח" כשהיה למעשה בביתו עבר על רוב העבירות החקוקות בתקנוני האתיקה דרדר את ה"טיימס" לשפל חסר תקדים בתולדותיו (כפי שנכתב ב"טיימס" עצמו).
בשבטים קדומים היו קורעים את לבו של הבוגד מחזהו. ב"טיימס" התגייסו שבעה עיתונאים לתחקיר ענק, חסר פשרות, שסרק כל מלה שהדפיס. הם חשפו את השקרים והזיופים ופרסמו את ממצאיהם בלי כחל ושרק. הם מירקו את עוונם בהתלהבות דתית כמעט, במעין הלקאה עצמית, כמו שיעים ביום עאשורא. זו היתה ההתנצלות הגדולה ביותר בדברי ימי העיתונות. עורך בעיתון צנוע, בקצה האחר של העולם, איננו יכול אלא להשתאות. אם זה קרה ב"ניו-יורק טיימס", זה יכול לקרות בכל עיתון. אבל איך זה יכול היה לקרות?
בניין ה"ניו-יורק טיימס" (צילום: רויטרס)
התשובה מורכבת ופשוטה גם יחד. בלייר הסתיר את נכליו בכישרון גדול. הזריזות והקסם וכושר האלתור שבזכותם השיג סקופים סייעו לו כשהתחיל לזייף. העורכים שלו, רובם ליברלים לבנים, לא הזדרזו להסיק מסקנות כשהטירון השחור צבר מספר חריג של תיקוני טעויות, עוד לפני שנכנס לסחרור של שקרים. הם הבחינו באמביציה ולא בחוסר המעצורים. אולי לא היה להם נעים לדרוס שחור צעיר ומבריק. ולמרבה ההפתעה, הקורבנות לא התלוננו על שמעולם לא פגשו את הכתב ששם בפיהם ציטוטים כה מרשימים עד שהפרשה התפוצצה כתוספתן מודלק.
אך הכישלון נעוץ עמוק יותר בקרביים של ה"טיימס". היתה "קונספציה". כל מחדל והקונספציה שלו. ב"טיימס", מהמו"ל ארתור אוקס סלצברגר ג’וניור ועד הסטודנט שמחלק בהכנעה את הדואר הפנימי וחולם להיות עיתונאי, איש לא העלה בדעתו שמישהו יעז לחלל את הקודש בלב המקדש. איש לא העלה בדעתו לבדוק אם העיתונאי שנשלח לסן-אנטוניו, טקסס, אכן היה שם. כי האפשרות שעיתונאי של ה"טיימס" ישקר היתה מנוגדת לשכל הישר, למסורת, לתרבות. אוקסימורון. טעויות בתום לב? יתוקנו ברוחב לב גם אם איש לא התלונן. ציטוט שהוצא מהקשרו חס וחלילה? יובא במלואו למחרת. אבל איך להתמודד עם שקרים ופלגיאטים של נוכל סדרתי? לסיוט מחריד כזה איש לא נערך. גם משטרת ניו-יורק לא נערכה להפלת התאומים.
לזכותו של העורך, האוול ריינס, אפשר לומר שהוא התעשת במהירות. ריינס, דרומי ססגוני שנודע בכובעיו הרחבים, סופר מחונן ובוס תובעני, נכנס לתפקידו ימים אחדים לפני 11 בספטמבר. בשנת כהונתו הראשונה השיג לעיתונו 7 מ-14 פרסי פוליצר, בעיקר בזכות הסיקור האגרסיבי של מתקפת הטרור על ארצות-הברית. עתה איימה מפלתו של כתב צעיר אחד להחריב את המוניטין של העיתון. ריינס, בסגנון זכר-אלפא המאפיין אותו, לא השאיר את המגרש לאויביו המתפוצצים משמחה לאיד.
עורך אחר אולי היה מנסה להצניע את הפדיחה ולצמצם נזקים ככל האפשר. ריינס הציב את הפרשה בראש סדר היום של ה"טיימס" והחליט שהעיתון ידווח על הפרשה המביכה טוב מכל מתחריו. ואכן, מי שצלח את הררי המלים, מצא בהם שפע של ביקורת עצמית ומסקנות עגומות על העיתון ועורכיו. העורך עצמו לא הסתתר מאחורי המזכירות שלו וחשף את עצמו לשאלות קשות של מראיינים בכלי התקשורת החוגגים. הוא גם כינס את העיתונאים והעורכים של העיתון באולם בית-קולנוע סמוך למערכת, בידיעה ברורה שכינוס מעין זה מזמין הלקאה פומבית לעורך עצמו. ואכן, הדי הביקורת על ריינס זלגו מהכינוס לכל עבר.
מה היה כותב ה"טיימס" אילו נחשף מחדל בסדר-גודל כזה בפנטגון? האם לא היה תובע להסיק מסקנות לא רק כלפי האיש שסרח, אלא גם כלפי הממונים עליו שהיתה להם אחריות כלשהי לסירחון? ב"טיימס" ומחוצה לו האשימו את ריינס שהוא טייח את חלקו של עורך המשנה של העיתון, ג’רלד בויד, שחור, או אפריקאי-אמריקאי, בלשון התקינות הפוליטית, שפרס את חסותו על בלייר וקידם אותו. בויד נחשב עורך אפור שלא הטביע חותם משלו מאז מינה אותו ריינס לתפקידו. עתה כרך בלייר את גורלם של העורך ועורך המשנה בטבעת אחת.
בן ברדלי, העורך המיתולוגי של ה"וושינגטון פוסט", שניצח על העיתון בפרשת ווטרגייט, התלונן פעם שלא מפסיקים לרדוף אותו על פשלה אחת בימי כהונתו. ג’נט קוק, כתבת צעירה ושחורה, הביאה לעיתון ב-1980 סקופ אדיר על ילד בן שמונה שהתמכר להירואין בשכונות העוני של וושינגטון. היא זכתה בפוליצר ואז התברר שילד-ההירואין לא היה ולא נברא. אפשר לנחש שגם ריינס יישאל שוב ושוב עד סוף ימיו על ג’ייסון בלייר. זה גורלו של עורך - להיות תלוי באחרון הכתבים שלו. כשאחרון הכתבים נופל, העורך מתנדנד על החבל.
עוד הוא מתנדנד, צצו ברחבי המערכת מרירות ותסכול שהודחקו כששלטונו של העורך נראה בלתי מעורער. לפתע התברר שריינס הצליח לקומם עליו עיתונאים ועורכים חשובים. הם העזו לומר בגלוי מה שלחשו עד כה בחדרי חדרים: שהוא תוקפני, ללא הבלמים הראויים, ושיצר קליקה של נאמנים וניכר רבים אחרים. הם השתמשו בבלייר כלהביור נגד העורך שרדה בהם. וכשהקולות האלה הגיעו לאוזניו של מו"ל ה"טיימס", הפכה פרשת בלייר לפרשת ריינס.
קשה לדעת אם סלצברגר הציע לריינס להתפטר או שריינס עצמו בחר בגורלו. אין בנמצא ספר הדרכה ליחסים בין מו"ל לעורך. לעתים קרובות הם סמויים מהעין, גם מעיניהם של האנשים המקיפים אותם. בעת משבר די ברמז דק, די בשתיקה, כדי לערער את האמון והאינטימיות החיוניים לניווט בסערה. כמה מעורכי ה"טיימס" כתבו אחרי פרישתם את זכרונותיהם. אפשר לנחש שריינס ימסור את גרסתו בבוא היום. בינתיים, אנחת הרווחה בקומה השלישית של ה"טיימס" הדהדה בכל העיר וריינס הפך להערת שוליים בתולדות העיתון.
ה"ניו-יורק טיימס" יתאושש מהמכה שניחתה עליו אבל מה יגידו אזובי הקיר? התגובה הרפלקסיבית היא סקירה חשדנית של הכתבים בחדרי המערכת. מי המנוול שיפיל אותנו בפח, שואלים בוודאי עורכים כאן ושם ובכל מקום. מה לעשות כשהם מביאים סקופים נפלאים או ציטוטים משובחים? לבדוק אותם בפוליגרף? לשלוח חוקרים פרטיים לעקוב אחרי תנועותיהם "בשטח"?
עורכים הם לפי טבעם טיפוסים מפקפקים. אין סיבה להפוך ספקנות בריאה לפראנויה. בכל ענף יש נוכלים והם נושרים ממנו כך או אחרת. הלקח מפרשת ג’ייסון בלייר הוא שהעולם לא מושלם ואפילו העיתון הטוב ביותר בעולם לא מושלם. בקצב הנוכחי יחדור שקרן פתולוגי בשיעור קומתו של בלייר לשורות ה"ניו-יורק טיימס" בעוד 152 שנה. אפשר לחיות עם זה.
יואל אסתרון הוא עורך המשנה של "הארץ"
גיליון 45, יולי 2003