זהו הקומוניקט המתאים ביותר לשיגור בשבת אחר הצהריים, לקראת מהדורת יום ראשון, זמן שבו המערכות עובדות במשמרת מצומצמת, וכל מי שמספק כותרת ומאפשר בעזרת כמה צילומי ארכיון להגדיל נפח מתקבל בברכה.
"תעלו מהר את אוּמן, א"ב יהושע, קפלינסקי. אם אין, תביאו דב נבון, יעל אבקסיס, אורלי וילנאי, או מי שתמצאו", רצה ההוראה במערכות העיתונים.
זהו הקומוניקט שמתאים במיוחד לאמצע אוגוסט. ליום הכי נמוך בשנה, היום שבו נפתח, על-פי המסורת, פרויקט "לקראת הלימודים", הפרויקט לעיתונאים עייפים. הקומוניקט כמובן לא הגיע לידי, אבל קל מאוד לנחש מה כתוב בו. בדיוק מה שכתוב בכל שורת הידיעות הזהות בנושא, שנפרשות לרוחב כל העיתונות הכתובה והמשודרת.
"תוכנית חדשה של שר החינוך תשלב אישים מעולם התרבות, העסקים והאקדמיה שיתנדבו בבתי-הספר. כך למשל יקבלו התלמידים שיעור מדב נבון", כותב nrg הבוקר. וואו. אני רואה בדמיוני את דב נבון מקריא שמות ואחר-כך מספר על החמישייה, ובינתיים המורה למתימטיקה מתנמנם לו בחדר המורים.
"מעריב" מציג פרשנות אידיאליסטית לקומוניקט, מלווה בתצלומי א"ב יהושע, אילנה דיין ואריק זאבי: "לכולנו יש דעה על מצב החינוך בישראל, עכשיו משרד החינוך מזמין את הציבור לעשות משהו בעניין".
"ידיעות אחרונות" משועשע. "בוחן פתע עם יאיר לפיד? חזרה למבחן עם יעל אבקסיס? הכירו את המורים החדשים". העיתון הרכיב בכפולת האמצע קולאז' של 13 ידוענים וידועי שם, ומאחוריהם לוח, כתובת גיר "בוקר טוב המורה" (ואפילו טיסני נייר). "בתחילת שנת הלימודים הקרובה יזכו תלמידי תיכון ברחבי הארץ לקבל שיעורים ממורים יוצאי דופן [...] כולם להוציא דפים ולבקש חתימות".
"ישראל היום" יצירתי: "סלב לכל כיתה" (מלווה בתצלומי ישראל אומן, אילנה דיין ודב נבון), אבל גם נותן כבוד לשר: "שחקנית, עיתונאי ומדען נכנסים לשיעור, יוזמה חדשה של שר החינוך".
"הארץ" מדווח כי "בתחילת השנה יעבירו מאה אנשי ציבור שיעורי העשרה בתיכונים" (תצלומים: יהושע, אומן, קפלינסקי). דיווח ענייני, כפי שאמור להיות, אבל לא פרשני וביקורתי כמצופה. אור קשתי, הכתב לענייני חינוך, מסתפק בציון דברי גורמים "האומרים כי במקום לדאוג שהממשלה תגדיל את מספר שעות הלימוד, מבקשים עכשיו עזרה מהציבור". וגם "האחריות על שיעורי העשרה או עזרה לימודית צריכה להיות של המדינה. זה לא תקין שמתנדבים, שלחלקם אין הכשרה בך, יעסקו בתחומים האלה".
וכיוון שאף אחד מהמדווחים אינו מוטרד בשאלות קטנוניות, הרי כמה.
1. איך בדיוק עושים את זה?
בשנה הקרובה ילמדו בחטיבות העליונות של בתי-הספר התיכוניים כ-650 אלף תלמידים. המספר מוצג על-פי הערכתי הגסה ולאור נתוני השנה שהסתיימה. את הסטטיסטיקות החדשות ישחררו בוודאי ממש בערב ה-1 בספטמבר.
כמה מכל התלמידים הללו יזכו לראות את אחד ממאה המרצים הידוענים? אם זה יהיה בשיעור אינטימי אחד, מול כיתת 40 תלמידים, לוח וגיר, יידרשו 16,250 ידוענים לשם כך – ולא מאה כמובטח. אפילו אם נגייס את פיני בלילי, מורן אייזנשטיין ונטע-לי זלצרמן (מה שלום האופנובנק?), עדיין יהיה מחסור חמור בידוענים כדי להגיע לכל תלמיד. האם משרד החינוך יהיה מוכן לשקול ייבוא ידוענים מחו"ל?
ואם יינתן לשיעור של 100 הידוענים מעמד מיוחד, על הפודיום באודיטוריום גדול מול 15 כיתות המונות 600 תלמידים, עדיין יוכלו להקשיב להרצאה אחת פחות מעשירית מתלמידי החטיבות העליונות. מי שמכיר את לפיד מהפלזמה יראה אותו מוקרן על מסך הברקו. האפשרות היחידה היא לזמן 20 קבוצות של 32,500 תלמידים לאצטדיון רמת-גן, כדי שישמעו חמישה מרצים במכה אחת: אומן, קפלינסקי, אברמוביץ, אבקסיס ונבון – ואת החמישיות הבאות לקבוצות שאחריהן.
2. למה ידוענים?
כי הם מצליחים, מוערכים, נערצים, כי צברו נסיון חיים וידע מקצועי. כי התלמידים זקוקים לדמויות המעוררות השראה. הידוענות מקלה על המפגש. הדמויות מוכרות, היחס אליהן חיובי ויש נכונות להקשיב להן. עד שזכה בפרס נובל, איש לא הכיר את פרופ' ישראל אומן למעט אנשי חוגו המקצועי. האם היו התלמידים קשובים אליו, בזכות אישיותו וחוכמתו, לולא הפרס והפרסום שבעקבותיו?
אם התשובה היא "כן", למה לא לפנות לפרופסור מבטיח, בן 38 נניח, עדיין לא מוכר, אחד שעובד על פריצת הדרך הגדולה הבאה?
כנראה שהתשובה, לדעת שר החינוך, היא פשוטה ומרה. "לא". מפני שהתלמידים לא יתעניינו בו. מפני שהעיתונים לא יתעניינו בו. מפני שהוא אורח לרגע, כי אין לו סמכות ומעמד. כי אינו יכול לדרוש דרישות. כי נמאס לתלמידים ממרצים שמכריחים אותם לשמוע.
כלומר, השר מעדיף דמויות המוכרות היטב מן התקשורת ונהנות מהד רחב לפועלן. בראיונות, בכתבות, במופעים ובתוצרת. במקום לחנך, השר מבקש להרעיף תהילה. הנה אנשים שעשו את זה, ממש כמו ברשימת מאה המשפיעים. תקשיבו, תעריצו ותלמדו מהם איך עושים את זה.
לו הייתי שמיניסט שזוכה לשמוע את הרצאתו של הידוען מרשימת המאה והיתה ניתנת הזדמנות לשאול שאלות, הייתי מצביע ושואל: מיהו האורח הנכבד והידוע שהגיע בזמנך לבית-הספר שלך בניסיון להשפיע עליך, והאם הצליח בכך?
אני מניח שכמה מהמרצים יפשפשו בזכרונם ויעלו את דמותו של מורה דגול, מטורלל וגאון, אכזר ומבריק, קטלני ומתלהב, שגרם להם להניע את מסלול חייהם בכיוון מסוים. אני לא יכול להעלות בדעתי מישהו שייזכר בידוען שבא לכיתה למפגש קצרצר כדי לעשות זאת, אלא אם בא כמגייס בשם ארגון. אבל אז היה זה בוודאי שליח סודי ועלום.
3. במי זה עלול לפגוע?
כפי שקורה בשליפות, איש לא בודק מה הן תופעות הלוואי של השימוש ביוזמה החדשה. נניח שכיתה בת מזל תגריל שיעור יפהפה מפי מאיר שלו, יאיר לפיד או יוכי ברנדס (שמשום מה לא הופיעה ברשימה) על היבט מעניין, חתרני אולי, מעורר השראה, של פרשייה תנ"כית. האם זה באמת יזניק את התלמידים קדימה, או שזה רק יחשוף את מצבה העלוב של תוכנית הלימודים בתנ"ך ואת מצוקתם של המורים התקניים לתנ"ך, שמתקשים לעורר בתלמידיהם את האהבה למקצוע?
הידוען יירד לרגע מן המכונה השמימית, ייכנס לכיתה וייתן הרצאה חד-פעמית, לא לפני שיצטלם עם תלמידיו ויחתום להם על הקדשה. עם לכתו, יישארו התלמידים עם המורה הקבוע. התובעני, הדורש. ואולי הוא גם המורה המשעמם, השחוק, שהברק בעיניו כבה בתוך מערכת שאינה נותנת לו גיבוי והערכה.
4. למה אתה נרגן, תן הזדמנות
אני לא מאמין בפרויקטים הריקים, שהדבר הראשון המנוסח בהם היא ההודעה לעיתונות. לא מאמין בעיתון המתפייט והמדפיס לא חשוב מה. לא מאמין בפרויקטים שכולם מרוצים מהם מדי. הידוענים זוכים למקדמה על חשבון תרומתם העתידית לקהילה. העיתון מקבל חומר קל ונימוח. השר מקבל עיתונות טובה בנוסח הפולישוקי. התלמידים מקבלים שעת כיף ושוכחים לרגע שהם תקועים עם תוכניות לימודים איומות, מורים מעוכים ושיעורים דפוקים.
אני לא מאמין שהידוענים יבואו ובארבעים דקות ישנו את תפיסת עולמם של התלמידים. בעצם בואם ילמדו את התלמידים משהו שהם דווקא יודעים מצוין: להעריץ את המפורסם, המצליח. לרצות להיות כמוהו, במובן השטחי. כלומר, לחקות את המפורסם והמצליח. בלי להבין מאין זה צמח ובאיזה קושי ומחיר זה כרוך.
אני לא מאמין שידוענים יבואו. די לעיין בטורו של יאיר לפיד כדי להבין זאת. לפיד סיפר ב"ידיעות" לפני כחצי שנה שבבואו להרצות בבה"ד 1, התברר לו שהוא המרצה השמיני או התשיעי לקורס הנוכחי וכי לפניו כל המרצים האזרחים היו רבנים. כך הוא מתאר זאת:
"אל תטעה", אמר לי אל"מ חליוה [מפקד הבה"ד], "זה לא מה שרצינו, אבל עם הרבנים זה הכי פשוט. הם תמיד שמחים לבוא לכאן. אתה מצלצל, והם רק שואלים מתי נוח לנו ומיד מגיעים".
"איך זה קשור לנוחות?", אמרתי, "מה עם א"ב יהושע? עם דנקנר? עם קובי אוז ושלמה ארצי וירון לונדון ורוני סומק? מה עם כל אנשי התקשורת, האמנים, הסופרים, המשוררים, למה אתם לא מזמינים אותם?".
"אנחנו מזמינים אותם כל הזמן", הם ענו, כמעט בעלבון, "אין שבוע שאנחנו לא מצלצלים ומבקשים שהם יגיעו".
"נו?", אמרתי, "אז איפה הבעיה?".
"אין לי מושג", אמר סא"ל אבי, "אתה הראשון שהסכים לבוא".
מה שלפיד כותב היא אמת ידועה. אבל שום ידוען, ובכלל זה ידוען תקשורת, לא עושה משהו בעניין. עכשיו תארו לעצמכם פרויקט: הרמטכ"ל מכריז על פרויקט. קורא לו, נניח, "מתנדבים לחינוך הקצונה החדשה", ומתקשר ישירות לכל ידועני התקשורת לקבל את הסכמתם להשתתף בו. כולם היו מסכימים לבוא (והתקשורת היתה מסכימה לפרסם זאת).
מסכימים לבוא, אבל כמה באים? זאת השאלה.
5. מה התקשורת צריכה לעשות?
להיאבק נגד שימוש בידוענים לקידום החינוך.
אלא שחלק מהתקשורת, ידיו כבולות מראש. דיין, לפיד, פלוצקר, ברקאי, וייס, אברמוביץ, אוחובסקי, הם כבר שם. רשימה מכובדת ביותר. אחד מן המגויסים ששמו מפאר את הרשימה סיפר לי שאכן קיבל לא מזמן פנייה כללית להשתתף בפרויקט ונתן תשובה כללית חיובית, מצא עצמו הבוקר מרוח בעיתונות עוד לפני שאפילו נשאל באיזה תחום הוא מוכן להרצות.
ייתכן שהמאבק הקטן הזה כבר הוכרע, שהרי אי-אפשר לגייס ידוענים כדי להיאבק בידוענות. אבל אנשי תקשורת לא היו צריכים לתת לו יד. רק כך אפשר לראותו בעין צלולה וביקורתית.
זה לא אומר שאל לו לאיש תקשורת להופיע בבתי-ספר. להפך, מי שיעשה זאת, יבורך. אבל בנסיבות שבהן הוא זה שקובע את תנאי המפגש.
העיתונות היא זו שצריכה להרים את הכפפה. אם השר הוציא הודעה על פרויקט יומרני, צריך לקחת אותה ברצינות. לעקוב אחרי האופן שבו הפרויקט מיושם ולבחון את תוצאותיו. העיתונות נדרשת כבר עכשיו להתארגן לכיסוי פרויקט הידוענים ולניתוח תוצאותיו. יהיה עליה לפנות זמן לסיכום שנת כהונתו הראשונה של שר החינוך החדש לא בחום יולי-אוגוסט, ולא בשולי עמודי הפלילים, אלא במהלך השנה, ובגדול.
6. מהן האלטרנטיבות?
אין חיים קלים. בניית מעמד המורה היא תהליך ארוך ומייסר. שר חינוך רציני צריך לבנות מחדש את המורה כמורה דרך. זה קשה, זה אפור, אבל אין קיצורי דרך. להביא ידוענים ומצליחנים זה נחמד, אבל זה בדיוק מה שעושה התקשורת בכל יום, והרבה יותר טוב.
אני לא מקל ראש בהתנדבות. יש בה ערך רב לצד מערכת הוראה מבוססת, אבל לא כתחליף לה.
מוכרות לי חברות הייטק שדורשות מעובדיהן לייעד כמה שעות בחודש לטובת הקהילה. כמה מאלה מלמדים כבר שנים את מקצועם בהתנדבות ובצנעה בתיכונים שונים.
יהיה מעניין לקלוט מחדש פנסיונרים, מתנדבים בעלי ידע או בוגרים החוזרים אל בית-ספרם כמורים, לצד עיסוקם העיקרי ולאורך זמן.
אילו היו מאה הידוענים מובילי דעת הקהל מתחייבים לשיעור בשבוע במשך שנת לימודים, היה בכך כדי לחולל תנועה רחבה של מעורבות מובילים חברתיים בתוכניות הלימודים. היה יפה אילו היו נמצאים מתנדבים לכך – ויפה עוד יותר לדווח על כך בדיעבד, בתום שנת הניסיון הראשונה.
"ידיעות אחרונות" מדווח היום שגדעון סער עומד להמשיך במנהגו ללמד אחת לשבוע שיעור אזרחות באחד מבתי-הספר בארץ. הוא, אם כך, הראשון שצריך לנזוף בעצמו על הפרויקט הריק שנקרא על שמו.