שמש זורחת בשמים אפורים
ההבדלים בין עיתונות איכותית לעיתונות ההמונים הולכים ומיטשטשים. בעמ' 5 של "הארץ" מופיעה הבוקר ידיעה תחת הכותרת הבאה: "הארון הורד לקבר, ומשב רוח הפיל את תמונת הילדה". מה הקשר בין רצף המלים הזה לבין כותרת של ידיעה חדשותית? מדוע מיודעים במשפט זה הארון והילדה, כאילו הם חברים ותיקים של קורא הידיעה? ומי היא בכלל אותה ילדה שעליה מדווח? כותרת הגג מגלה את הרקע – "רוז הובאה למנוחות בצרפת".
התופעה שעליה עמדנו כאן בעבר – דחיקת המידע העובדתי לכותרת הגג והתמקדות הכותרת עצמה במידע הרגשי – נודדת הבוקר מהטבלואידים לעיתון "הארץ". לפי עורכי עמ' 5 בקונטרס החדשות, הפרט החשוב בטקס הקבורה של רוז פיזם, שסבה ואמה הואשמו אתמול ברציחתה, היה הפלת תמונתה על-ידי גורמי שמים במהלך טקס הקבורה. אגב, גם כותרת המשנה אינה בדיוק מופת של איפוק עיתונאי – פיזם מוצגת בשמה הפרטי בלבד, בהתאם לתפיסת "היא היתה הילדה של כולנו", שזכתה בשבועות האחרונים לתומכים רבים ומגוונים בתקשורת הישראלית.
על טקס ההלוויה מדווח ל"הארץ" כריסטוף דאנסט מפריז, והוא עושה זאת תוך שימת דגשים דרמטיים שונים. הוא בוחר לפתוח את הידיעה בעובדה היבשה הבאה: "אורכו של הארון הלבן לא עלה על מטר ועשרים", אך מובן כי עובדה זו כלל אינה יבשה, ועל אף הניסוח הלקוני היא נועדה בראש וראשונה להעלות לחלוחית בעיני הקורא. בהמשך מספר דאנסט לקוראים כי "הטקס התחיל בדיוק בשעה שנקבעה, תחת שמש זורחת ושמים כחולים".
ליאור זילברשטיין, שליחת "ידיעות אחרונות" להלוויה, מדווחת אף היא מפריז, ומביאה פרטים נוספים על הטקס בכפולה המרכזית של העיתון, המוקדשת כל כולה לפרשה רציחתה וקבורתה של הילדה. אגב, פיזם נקברה קבורה נוצרית קתולית, עובדה שאינה מובלטת כלל בשני הדיווחים הללו.
הכותרת שנבחרה לעטר את כפולת העמודים המרכזית של העיתון מעמידה את רוז פיזם ("הילדה של כולנו") במעמד שווה לזה של ראש הממשלה הנרצח יצחק רבין ("הסבא של כולנו") – "שלום, רוז". "שלוש פעמים העיפה הרוח הקרירה את התמונה הממוסגרת של רוז הקטנה, שניצבה על כן עשוי עץ מול הקבר הטרי", כותבת זילברשטיין, ומציינת כי "בפעם השלישית התנפצה הזגוגית ורסיסיה התפזרו על אדמת בית-הקברות הנוצרי".
להבדיל מההבחנה המטיאורולוגית של דאנסט, אליבא דזילברשטיין צבע השמים בעת ההלוויה כלל לא היה כחול. "השמים האפורים סיפקו את התפאורה ההולמת להלוויה המאופקת", היא כותבת. איך נדע מי צודק? נפתח את "ישראל היום", שם כותב על הטקס מפריז מישל זלוטובסקי, ובתוך כך מדווח כי "עונת הסתיו כבר כאן באופן רשמי". זלוטובסקי מציין גם כי "המשטרה מנעה כניסת עיתונאים" לטקס ההלוויה של פיזם, פרט שלא מופיע כלל בדיווח ב"הארץ", ומוזכר רק במרומז בדיווח ב"ידיעות אחרונות".
תן חיוך, הכול לטובה
אם יש סיבה אחת שבעטיה קשה לשים לב שהעיתונות האיכותית הולכת ונעשית דומה לעיתונות ההמונים, הרי היא שעיתונות ההמונים הולכת ומידרדרת, ומותירה בינה לבין זו האיכותית פער כמותי משמעותי, גם אם אינו פער עקרוני.
הסיקור של הלוויית פיזם מעיד על כך כמובן, אבל גם כל עמוד אחר ב"ידיעות אחרונות" זועק את טבלואידיותו אל עבר הקורא, לבל יפספס. כך, למשל, ידיעה על פלסטינית שהתיזה חומצה לעבר חייל צה"ל מקבלת את הכותרת "להציל את העין של לוחם גולני".
או, באופן מופגן אף יותר, הכותרת הראשית של העיתון הבוקר, המתייחסת לפיגוע הדריסה שאירע אמש בירושלים – "המחבל חייך ודרס". מה זאת אומרת "חייך"? בפסקה השלישית של הידיעה [ירון דורון, דני אדינו אבבה, צבי זינגר, רוני שקד וניסן שטראוכלר] מופיע הציטוט הבא: "'הוא חייך, הסתכל עלינו, נתן גז – ואחר-כך אני כבר לא זוכרת מה היה', סיפרה אמש חיילת שנפצעה קל".
פרט מידע שמופיע בציטוט של חיילת אלמונית מוצא את דרכו למרכז הכותרת הראשית. מדוע? אולי כדי להדגיש את מידת הרשע של אויבינו צמאי הדם. אולי מפני שבעיני עורכי "ידיעות אחרונות" העבודה העיתונאית אינה כוללת מתן תשובות רק לשאלות "מה", "מי", "מתי", "איך" ו"מדוע", אלא גם לשאלה "באיזו ארשת פנים".
בטור פרשנות ב"ידיעות אחרונות" מציע אלכס פישמן להגיב בחומרה ובאופן קולקטיבי לכל פיגוע כזה. אף שצה"ל כבר התייאש מהריסת בתי מחבלים לאחר שהגיע למסקנה כי הענישה אינה אפקטיבית, פישמן טרם אמר נואש. הוא מסכם את מאמרו במשפטים הבאים: "הריסת בתי רוצחים וענישת משפחותיהם היא עניין אכזרי, לא אנושי. אבל יש למישהו פתרון יותר טוב כדי לעצור את הגל הזה? שנחכה, אולי, לשלום?".
גם לאיציק סבן, כתב הפלילים של "ישראל היום", פתרון למצב. סבן מציע לשלוח מסתערבים של מג"ב למזרח ירושלים כדי "לשלוף את כל מי שעדיין מתכנן להרוג בנו". לדבריו, "אולי כשהפלסטינים במזרח העיר יחיו כל העת בתחושת נרדפות הם יעזבו אותנו לנפשנו".
איך לדחוף עוד פרסומות לעיתונים?
לקראת בוא החגים ומסעי הקניות המתלווים אליהם, ניכרת גאות במספר המודעות בעיתונים. התופעה מביאה לא רק לעלייה במספר עמודי העיתונים היומיים, אלא גם לפריחה בשוק המוספים הפרסומיים הנלווים.
הבוקר צורף לעיתון "הארץ" גיליון מס' 4 של "מגזין הרכב" "Highway"; ל"ידיעות אחרונות" צורף גיליון מס' 2 של המוסף "Smarter" – "מוסף שעושה שכל"; ול"מעריב" צורפו לא פחות מארבעה מוספים פרסומיים: גיליון מס' 17 של "קטנטנים" – "מגזין מיוחד להורים"; גיליון מס' 4 של "מנצחים את הסרטן"; גיליון מס' 136 של "בתים וגן"; וגיליון (לא ממוספר) של "תזונה נכונה". בסך-הכל 268 עמודים של פרסומות ותוכן פרסומי.
הרמה של כל המוספים הללו ירודה, אם כי לא אחידה. "מגזין הרכב" שמצורף הבוקר ל"הארץ", שרובו נכתב על-ידי העורך, רז כהן, דומה יותר מכל למוצר עיתונאי של ממש, ומספק לקורא מידע (מוטה?) על תחום הרכב, לצד מגוון פרסומות למכוניות ושעונים. במוסף "בתים וגן" הוותיק [עורך: אייל ברטונוב] ניתן למצוא כתבות של יוסי חרסונסקי, בין היתר על תערוכת "ריהוטים" ("הנחשבת לגודלה והמקיפה בישראל בתחום הריהוט והעיצוב"!), כמו גם מדור אישי של השמאי לוי יצחק ומדור קבוע של התאחדות הקבלנים.
סיבת קיומו הרשמית של ה"מוסף שעושה שכל" העונה לשם "Smarter" פחות ברורה [עורכת: תמי וינצברג]. הוא, ככל הנראה, מוסף של טיפים והמלצות. עובדה היא כי כל הפניה על השער מתחילה במלה "איך" – "איך לעצב חדר כושר ביתי"; "איך להתאפר עם משקפיים", וגם, סוף-סוף, "איך לגדל ילדים".
עוד מובטח על השער כי בעמ' 8 יכתוב דורי בן-זאב על הנושא "איך הפכו הדגים לסמל תרבות". במה שנראה כמדור אישי בשם "יחיד בדורי" כותב בן-זאב רצף של משפטים סתומים, חסרי משמעות. זה נפתח כך: "מכירים את הסיפור על הדייג, שזרק שעון למים, וכל הדגים שבאו לראות מה השעה הפכו לחריימה? אז זה עוד כלום. אומרים שלפני ראש השנה הקרפיונים שוחים כבר עם הגזר על הגב. וסוכר בפה. נו, דגים... לא חשוב מה תגיד להם ועליהם – שותקים. בדיחות קרש ההצלה האלה העלו על פני המים כמה מסקנות: 1. סלמון לא צומח על העצים. 2. מושט לא גדל בסופר. 3. דגים הם אולי לא סמל מין, אבל הם סמל תרבות".
הטקסט הזה, שכולו אומר חלטורה, ממשיך בסגנון דומה על פני עוד כמה עשרות מלים עד שהוא נעצר בתחתית העמוד בשאלה ללא תשובה (ועם מעט מאוד שאלה): "יש הרבה דגים בים, אבל אם לא תיכנס למים העמוקים, איך תגיע לחוף מבטחים?".
ענייני תקשורת
אמיר טייג מדווח בהרחבה ב"כלכליסט" על הקשיים העומדים בפני עסקת רכישת מניות הוט על-ידי חברת נטוויז'ן. הממונה על ההגבלים העסקיים מסרה כי היא רואה בעסקה הסדר כובל המגביל את התחרות, וזאת משום שהעסקה היתה ככל הנראה מקנה לנטוויז'ן, מקבוצת IDB, זכות למנות דירקטור בהוט, מה שהיה חושף אותה למידע עסקי של החברה. הידיעה הזו תופסת עמוד שלם בעיתון "כלכליסט", והיא מלווה בשלושה תצלומים של אישים הנוגעים בדבר. אף אחד מהתצלומים אינו של נוחי דנקנר, בעל השליטה ב-IDB. למעשה, שמו של דנקנר כלל אינו מופיע בידיעה.
בעמוד הדעות של "ישראל היום" מתפרסם הבוקר קטע מספרו של ירון זליכה, "הגווארדיה השחורה", בתור מאמר אורח. זליכה כותב בקטע זה על הביקורת שספג בזמנו ב"ידיעות אחרונות" מכמה עיתונאים בכירים, ביניהם נחום ברנע, אמנון דנקנר ואמנון אברמוביץ'. זליכה מתאר את תחושותיו כקורבן התקפותיהם, ומציין, להבדיל, שורה של עיתונאים שיצאו להגנתו. בסיום הטקסט כותב זליכה: "גם העיתון החדש 'ישראל היום' שם לו למטרה להילחם בשחיתות השלטונית".