עיתונות היא כלי רב עוצמה, ולאנשים שמאיישים את עולם העיתונות יש עוצמה. העובדות האלה מובילות בין השאר לכך שאנחנו לא שומעים כמעט על משפט המו"לים; לרוב העיתונאים החזקים אין עניין שנבין יתר על המידה את מבנה הכוח שנקרא עיתונות.
בהכללה, כדי להחזיק בעוצמה לאורך זמן צריך לדעת להתנהל עם כוח - ובכלל זה לשמור על קשרים עם אנשים חזקים, להשתמש בתבונה בעוצמה, להסוות אותה כשצריך ולחשוף אותה כדי להעביר מסר מאיים. סוג של פוליטיקאי, וליתר דיוק: חיה פוליטית. זו אינה קביעה שלילית בהכרח, אך היא בהחלט מזמינה התבוננות ביקורתית על העיתונאי באשר הוא עיתונאי.
אם העיתונאי מחזיק מעמד יותר משנה-שנתיים בגוף תקשורתי ממוסד וגדול, נגיד, ויש לו פוזיציה וחשיפה, נאמר, הרי שהוא יודע ומצליח להתנהל בעולם הפוליטי. יודע לעשות פוליטיקה ועושה אותה. עיתונאי ששורד כשלושים שנה בערוץ 12 על גלגוליו השונים, כמו אילנה דיין למשל, הוא בהכרח שחקן פוליטי מיומן, שיודע להצטייר כאמיץ, משמעותי וכדומה, גם כשהוא חלק ממבנה הכוח בחברה.
לכן, העיסוק של העיתונות בעצמה הוא עיסוק של בעל עוצמה - ביצרני עוצמה. בהתאם, כאשר עיתונאים כותבים על "מעשי עיתונאים", למשל על טור כזה או אחר של קולגה, מה שאנחנו מקבלים הוא אנשים פוליטיים שכותבים על כוח ואתיקה, וחושפים - בכוונה או לא - לא רק את עמדתם המוסרית אלא גם משהו מיחסי הכוח בעולם הזה שנקרא עיתונות. משהו על עצמם, משהו על מושא כתיבתם. לפעמים צריך לשים לב לכותב, לפעמים למושא הכתיבה, ולהביא בחשבון שלא את כל הרקע אנחנו יודעים או מבינים, כי הכוח תמיד מסתיר את עצמו, את מלוא כוונותיו ומטרותיו.
יצחק לאור (צילום מסך)
את המחשבות האלה אני לא מעלה אפרופו העדות של ניר חפץ, שהוא "כבר-לא-עיתונאי" שמגלה לנו במשפט המו"לים עוד ועוד על העיתונות ועל עיתונאים. מה שדרבן אותי לכתוב כאן במישרין על כוח ועיתונות - ועל הכוח שנגלה בכתיבה של העיתונות על עצמה - הוא טור של קרולינה לנדסמן במדור הדעות של "הארץ" (17.12), שבו היא מבקרת את חיים לוינסון.
לוינסון הוא עיתונאי בולט בעיתון בו לנדסמן כותבת, מגיש ברדיו (עם ירון דקל, אבל לא רק), ואורח קבוע בתכניות טלוויזיה. לוינסון פרסם לפני כמה ימים טור הנושא את הכותרת "אם יצחק לאור זה שמאל, אז שמאל זו לא השקפת עולם". ולאור - אם לא הספיקה בובת הבבושקה הזאת - הוא בעצמו עיתונאי לשעבר ב"הארץ".
מה פתאום לוינסון כותב עכשיו על לאור? לוינסון מסביר לנו כי קרא בספר השירים הראשון של מרווה זוהר את השורות "הסתבר לי, אנסים גם כותבים שירה / אפילו זוכים בפרסים על שירה", ולא יכול היה שלא לחשוב על לאור. לפי לוינסון, התנהגותו האיומה של לאור התאפשרה בזכות אטימותם של מי שהגנו עליו, אבל אלה לא היו רק בכירים ב"הארץ", אלא "השמאל האליטיסטי, הפריבילגי האשכנזי והלבן".
כשקוראים את הטור, החיבור שלוינסון עושה בין ספר השירה של זוהר, לאור ו"השמאל האליטיסטי" הוא כל כך מלאכותי - שהפרובוקציה בוקעת לו בגסות מבין התפרים. אבל לנדסמן מתמקדת בבעיה אחרת. לדידה, הבחירה של לוינסון למתוח ביקורת נוקבת על לאור היא "פעולה מוגת לב". היום, היא מסבירה, "לאור הוא הצד החלש: הוא בויש פומבית, נמצא אשם ציבורית במשפט שדה - לא בבית משפט - ונגזר עליו לאבד את מעמדו ואת מטה לחמו. כן, החזק יכול להפוך לחלש. וכשהוא הופך לחלש הוא ראוי להגנה".
לנדסמן מוסיפה ואומרת: "ההיגיון הזה הוא שעומד בבסיס ההגנה על שבויים, אסירים ואפילו טרוריסטים מנוטרלים, רחמנא ליצלן. לא שאני משווה חלילה". לנדסמן בהחלט משווה, ומשווה בצדק. אבל מן ההשוואה המרומזת לאסיר או לטרוריסט כפות צריכה לעלות מסקנה קצת אחרת, קצת יותר קרובה לטענה המקורית של לוינסון. סביב השבוי חסר הישע אין שום מעגל כוח, סביב לאור יש גם יש.
חיים לוינסון (צילום: פלאש 90)
לנדסמן מחמיצה כשהיא מציגה את לאור כקורבן מוחלט וכאדם שעומד בפני עצמו. לא זו בלבד שהיא מגמדת את חומרת המעשים של לאור, ולא זו בלבד שהיא מדברת על "משפט שדה", כאילו היה לאור קדוש מעונה, אלא היא טועה ביחסה לעוצמה. כי אף על פי שהביקורת של לוינסון פחדנית, אין הצדקה להציג את לאור כאילו פעל לבד, ואין הצדקה לראות בחולשה הפרטית שלו את השיקול היחיד בבואנו לכתוב עליו. לאור עשה מה שעשה כי הסביבה אפשרה לו לעשות זאת, וגם על כך דיבר לוינסון. לבקר היום את לאור זה גם לבקר את הסביבה שניזונה ממנו. על כך, לאו דווקא על לאור עצמו, צריך לדבר, ולכך לנדסמן בכלל לא מתייחסת.
בגלל חטאיו ובגלל תנועה נחושה שלא להרשות להטרדות מיניות ולהתנהגויות נלוזות להיות נורמה, לאור מבודד ומוחרם במעגלים רבים. אולם עדיין, גם כיום, לאור הוא חלק ממעגל תרבותי הסובב אותו, נהנה מהקרבה אליו ומההון התדמיתי שנצבר בזכותה. אי אפשר להתייחס ללאור בלי להתייחס למעגלים שתמכו בחזק טרם היה חלש, ואולי הם עדיין חזקים. אי אפשר לנתק את הכוח מסביבתו; את בעל העוצמה מהאינטרסים שלו ומהאנשים שמתחזקים אותו. ולוינסון, כשהוא כותב על לאור, קולע כשהוא מתייחס לא רק ללאור האיש בהווה אלא גם ללאור המשורר, הסופר ואיש השמאל.
אף כי לוינסון הוא סיפור אחר לגמרי מלאור, גם כאן לנדסמן להבנתי מחמיצה משהו חשוב. אבל לפני שאמשיך, אבהיר: לוינסון ולאור הם סיפורים שונים לגמרי. למיטב ידיעתי, לא דבק בלוינסון רבב. הוא כותב בפתיחות על משקלו, הוא מצחיק, הוא שנון. חרדי לשעבר, עובדה שכבר מעוררת סימפטיה אצל חילונים רבים. עד לא מכבר הוא היה עיתונאי חשוב, מהחשובים ביותר אפילו.
אבל לוינסון, כך נראה, משתנה. הוא נהיה מעין טאלנט, לא במובן החיובי. לוינסון של ימינו נמצא בהרבה מקומות שיש בהם הרבה כוח. הוא עובד עם לא מעט אנשי תקשורת בעייתיים מאוד, כמו ירון דקל, כאמור, שתרם לקלקול של גל"צ. לוינסון גם שיבח את דודי אמסלם, כאילו שמדובר בפוליטיקאי לגיטימי לגמרי; ולוינסון גם הגן על ליסה פרץ, שהייתה מעסיקה איומה ב"הארץ". ליתר דיוק, לוינסון מצא לנכון לכתוב ביקורת על מי שחשף את מעלליה של פרץ, אבנר הופשטיין, ללא ספק אחד מעשרת העיתונאים הכי טובים, נבונים, אמיצים ומשפיעים שפועלים בשדה התקשורתי בעשור האחרון (שפוטר בידי ירון דקל וקיבל פיצויים מגל"צ).
כלומר, מעבר לחיבורים הבעייתיים שלוינסון הולך וצובר, הוא נהיה מעין "הילד הרע" של הברנז'ה. עדיין לא כמו בני ציפר חלילה, אבל זה שאומר בקול דעות שחלק מהברנז'ה עדיין חושבת, אבל כבר לא נעים להגיד בפומבי, או זה שמתחנף לחלק אחר של הברנז'ה כשהוא מלקה את "השמאל" בצורה שטחית, כמקובל במחוזותינו.
אז לוינסון ראוי לנזיפה, וליותר מנזיפה. הוא כושל בעיתוי שבו הוא תוקף אנשים, כמו במקרה של לאור, ולפעמים הוא כושל בקרבנות הכתיבה שלו, כמו במקרה של הופשטיין. הוא גם כושל בכך שבבחירות שלו בשוק העבודה הוא תורם לקלקול המתמשך בתקשורת. והוא נראה יותר ויותר כמי שמכור לפרובוקציות בכתיבתו ולתשומת הלב הציבורית המסוימת שהן מעוררות - בשביל הברנז'ה, הלייקים והאגו.
אז טוב שלנדסמן מגנה את לוינסון, אבל כשם שלנדסמן טעתה בהצגתו של לאור כחלש ותו לא, כך היא טועה בהצגת ללוינסון כפחדן ותו לא. והבסיס לטעות הוא אותו בסיס: התייחסות חלקית לממשק עיתונות-עוצמה. לנדסמן מתעלמת לחלוטין מרשת הקשרים של לוינסון ומהאינטרסים שלו, שבלעדיהם כנראה לא ניתן להבין את ההבלים שהוא כותב בתדירות הולכת וגוברת, ואת החטאים שהוא חוטא למקצוע העיתונות. כלומר, לנדסמן נוגעת בסוגיה החשובה של כוח ועוצמה, ומציגה את הטיעון החשוב והנכון שעיתונאי צריך לבקר חזקים; אבל הטיפול שלה בכוח חסר. חלקי.
לנדסמן היא אחת הפובליציסטיות המבריקות שכותבות כיום, והקושי שלה מובן. תמיד קשה לכתוב על עוצמה, ולנדסמן כתבה כאן על שני מקרים שהם לא "שחור לבן" קלאסי. כי עיתונות היא עוצמה, ועיתונאים הם שחקנים פוליטיים שמשתמשים בעוצמה ללא הרף, ולרוב הם עושים זאת בצורות מתוחכמות וחמקמקות.
בסופו של דבר, כשעולה בידינו - המבקרים את עבודת העיתונות - לזהות עיתונאי סוטה מן השורה, או כותב שטויות, או חכם על חלשים, אסור לעצור בביקורת האישית עליו: צריך להתייחס לסביבה של העיתונאי, לחברים שלו בברנז'ה, למקורות שלו. למטרות שלו. הפרטים הם משהו שצריך ללמוד, ובדרך כלל הם לא ידועים לנו. אבל ישנם דברים גלויים, וישנם חיבורים שלא קשה לעשות, כמו לוינסון ודקל; או שצריך לנסות לעשות, כמו הזיקה בין לוינסון ללאור.
זה חלק מתפקידו של העיתונאי הטוב והאמיץ. וגם אם לנדסמן טעתה הפעם והחמיצה בטור האחרון, אני משוכנע שהיא עיתונאית כזאת.