משהו רע מאוד עובר בימים אלה על העיתונות האמריקאית, ובייחוד על הטלוויזיה שלה, שגם בימים טובים יותר לא ידועה כסמל לאיכות תרבותית מהסוג האירופי הישן. הסיסמה הידועה של ה"ניו-יורק טיימס", "כל החדשות הראויות לדפוס", יצאה מזמן לפנסיה, והיום שולטת בכיפה הסיסמה של רשת החדשות של "פוקס", המשודרת, אגב, כתשדיר פרסומת ברשת סי.אן.אן. המתחרה: "שלושה רבעים מהאמריקאים חושבים שהתקשורת מסלפת. לכן אנחנו מוסרים לך את העובדות כמות שהן. אתה תשפוט". סיסמה מופרכת לחלוטין, כידוע, אבל לכך עוד נשוב.
פרשת מוניקה, או זיפֶּר-גייט כפי שהיא נקראת כאן, שוברת כל מוסכמה אפשרית ומאלצת גם את התקשורת לבחון את עצמה. אבל לה אין זמן לזה. היא עסוקה בדיווחים אינסופיים ובייחוד בפרשנויות ובהתנצחויות. לא פחות מארבע רשתות חיות לא רע מהסיפור הזה כבר תשעה חודשים: סי.אן.אן, סי.אן.בי.סי, אם.אס.אן.בי.סי ו"פוקס". הוסף לכך את הערוצים המדווחים ישירות מבית הנבחרים ומפורומים ציבוריים אחרים, וכמובן את אינספור הערוצים האזוריים, המקומיים והלאומיים האחרים המקדישים לכך שעות ארוכות כדי שלא להישאר מחוץ למשחק, ואין לך מנוס מהסיפור. גם אם אתה רחוק מרחק שש שעות טיסה ושלוש שעות הפרש זמן מוושינגטון, ואינך מכיר את כל הפנדיטים ואת כל הטריקים ואת כל הסיפורים מאחורי הקלעים, אלא כל מה שעומד לפניך הוא מה שמתפרסם ברבים ביותר משבעים ערוצי טלוויזיה וכמה וכמה עיתונים, רובם ככולם גרועים להחריד, ורק אחד או שניים טובים -- את ה"ניו-יורק טיימס" כבר הזכרנו? -- זה מספיק ודי.
זה בלתי נמנע. אף אחד לא יכול לעמוד בפני שילוב של סקס, שקרים ווידיאוטייפים, בתוספת אודיאוטייפים ושמלה. ואם בשבועות הראשונים נהגו העיתונאים להתפתל בכיסא ולדבר בלשון רמזים וסמלים, ולהיאנח, כמה לא נעים להם לדבר על זה ולהתעסק בזה, עכשיו אף אחד כבר לא מתבייש. רוכסנים ויחסי מין לסוגיהם מופיעים לפרטי פרטים בחדשות, יותר מכל סכסוך בבוסניה או במזרח התיכון, ויותר מעודף של שבעים מיליארד דולר בתקציב, בפעם הראשונה אחרי שלושים שנה. אף חבר קונגרס וסנטור בעבר, בהווה ובעתיד לא מוותר על הזדמנות להביע את דעתו, ואף אחד לא נדחה על הסף, משום שצריך להזין מערכות חדשות 24 שעות ביממה, וצריך לרענן את הפרצופים, גם אם הדברים נשמעים כמו תקליט שבור.
התנהגות התקשורת מזכירה לא מעט רעיה נבגדת, אולי משום שהרעיה הנבגדת מסרבת לשחק את התפקיד. הטון אחיד כמעט -- התפלצות מהתנהגותו המחפירה של הנשיא ודרישה חד-משמעית למצות איתו את הדין עד הסוף המר. אבל רצוי שהסוף המר הזה יהיה כמה שיותר רחוק, כי אחרת כל הלארי קינגים, החראלדו ריבראים והכריס מתיוסים עלולים למצוא עצמם חסרי עבודה, או שייאלצו להתאמץ כדי לערוך משדר בנושאים אחרים. שלא לדבר על כותבי הבדיחות של ג'יי לנו, דייוויד לטרמן וחבריהם, שמעולם לא היו ימיהם ולילותיהם טובים וקלים יותר.
הצרה היא, שזה בכלל לא מצחיק. משום שאחרי שהשתתקה מקהלת הזעזוע וספיקת הכפיים מהתנהגותו המגונה והמשוקצת של הנשיא, שהקיפה את הקשת הפוליטית מקיר לקיר, כולל ידידיו הקרובים ביותר של קלינטון, התברר, כי מאחורי כל זה באמת מסתתרת מלחמת בחירות פשוטה בין הרפובליקאים לדמוקרטים, ומעל לכך -- מלחמת תרבות, שאלמלא היתה מסוכנת ורצינית כל-כך, היתה יכולה לשעשע. כל מה שעבר על החברה האמריקאית מאז שנות השישים עומד עתה למבחן, ולא ברור מה יהיו תוצאותיו. עקרונות של חירות הפרט, חופש מיני וכיוצא באלה נדחקים הצדה לטובת דיבורים על חטא וטוהר, אמת ושקר במונחים תנ"כיים כמעט. אפילו קלינטון עצמו נדרש להלכות החרטה והכפרה ביהדות, ערב יום הכיפורים.
כשהדברים יוצאים מפיו של הכומר ג'רי פולוול, או מפיו של ביל בנט, אין בכך כל חדש. את פולוול לא צריך להציג בארץ. בנט היה שר החינוך בממשל רייגן והפך למעין נביא חדש של הימין. לפני כמה שבועות פרסם ספר, שבו הוא מקונן על "מותו של הזעם הקדוש", כלומר על העם האמריקאי שאיבד את המצפון המוסרי שלו ושום דבר כבר לא מרגיז אותו. אפילו לא העובדה, שהנשיא שלו עשה מה שעשה בחדר הסגלגל עם מתמחה, ואחר-כך הוא עוד מעז להסתיר ולהכחיש ולשקר, שומו שמים! בנט, אחיו של פרקליטו של קלינטון, בוב, מבלה את כל ימיו באולפני הטלוויזיה, ותוך כדי התקפות בוטות ביותר על הנשיא, מפרסם גם את ספרו.
וכולם מדברים בשם "העמאמריקאי", משהו בנוסח "עמישראל". כולם יודעים טוב יותר מה הדבר הזה רוצה ומה הוא חושב, ומה יהיה על "ילדינו הרכים". אבל מה לעשות, שהעמאמריקאי כנראה מתוחכם יותר ובוגר יותר מהמנהיגים שלו, ובייחוד מהתקשורת שלו? הוא קלט את הסיפור, הבין במה מדובר, ורוצה להמשיך הלאה. הוא לא רוצה לדעת יותר, לא רוצה לשמוע יותר, לא רוצה שיחליפו לו את הנשיא בגלל סקס, ולא קונה את זה שלא מדובר בסקס, אלא במתן עדות שקר בשבועה לפני חבר מושבעים, פשע שאין לו כפרה. והילדים הרכים? הם למדו מהר מאוד מושגים חדשים על החיים, ואם הוריהם -- גם הליברלים והמתקדמים שבהם -- כועסים על שהם צריכים ללמוד את עובדות החיים בחדשות בטלוויזיה, ולא דרך התלחשויות בין חברים, הם עצמם יודעים את מקומם. בן של חברים, בן תשע, ביקש מאביו שיסגור את הרדיו בעת שידור העדות הידועה של קלינטון מול חבר המושבעים. "אני צעיר מדי לשמוע חדשות," הוא אמר, והמשיך בעיסוקיו.
אבל לא התקשורת תוותר. היא הרי יודעת טוב יותר מה העמאמריקאי צריך לרצות, והיא לא תוותר לו על זכותה וחובתה לספק לו את מה שהוא לא רוצה. היא מביאה את דו"ח סטאר, חדשה היסטורית לכל דבר, מפרשנת אותו מלפנים ומאחור, והעמאמריקאי ממשיך לתמוך בנשיא. היא מביאה לו את העדות עצמה, ואחרי שספינאי הבית הלבן מזהירים ימים על ימים מפני מחזה נורא, שבו נראה את הנשיא מאבד את עשתונותיו, מסתבר שזה לא היה כל-כך נורא, והעמאמריקאי ממשיך לתמוך בקלינטון. היא מביאה לו עוד ועוד עדויות, ובכל זאת שום דבר לא משנה את סקרי דעת הקהל. וזה גם נותן שפע של נושאים לדיון, איך ייתכן שהעמאמריקאי לא רוצה לדעת? והאם זה טוב, או רע?
כשאומר את הדברים בן ברדלי, העורך האגדי של ה"וושינגטון פוסט" בתקופת ווטרגייט, שחוזרת שוב ושוב לכותרות, הם ראויים להקשבה. הוא מזכיר שגם בתקופת הפרשה ההיא, הציבור הרחב לא רצה לדעת, ואלמלא התעקשותה של העיתונות היה הסיפור מת, וניקסון היה זוכה להשלים את כל תקופת כהונתו בבית הלבן. אבל ככל שאפשר להבחין בים הפרשנויות, מעטים חולקים על כך שאין הרי ווטרגייט כהרי זיפר-גייט, משום שאין להשוות בין נשיא, שניצל את כל אמצעי השלטון שבידיו כדי להילחם ביריבים פוליטיים תוך כדי עבירה על החוק ולאחר מכן חיפה על כך, לבין נשיא שקיים יחסי מין במשרדו ולאחר מכן ניסה להסתיר זאת מעוזריו ומהציבור הרחב. ביל סניידר, הפרשן הפוליטי של סי.אן.אן, סיכם באמירה של מארקס, על מה שבפעם הראשונה הוא היסטוריה, ובפעם השנייה -- פארסה. ושאל סניידר, איך יקראו לסרט הבא, "כל נשי הנשיא"?
בכלל, מי שמזפזפ ומעלעל בעיתונות כאן מתרשם, שהיא עברה דרך ארוכה מאז הגרון העמוק, וגם בוב וודוורד, שהפך לסגן עורך של ה"וושינגטון פוסט", התבגר ומבלה את ימיו בפרשנויות בטלוויזיה. הוא מצטרף לצבא גדול של עיתונאים מהעיתונות הכתובה, שנדרשים עכשיו להסתפר, להתלבש כמו שצריך ואפילו להרכיב עדשות מגע, וללמוד איך לשבת על קצה הז'קט כך שהוא יימתח היטב על הגב. הם הגוף הבולט ביותר של הפרשנים, אולי משום שגם עורכי המשדרים בטלוויזיה יודעים, שלעיתונות הכתובה יש מקדם אמינות גבוה יותר בקהל.
העיתונאים האלה מביאים את הסיפורים שהם מפרסמים בעיתונים שלהם, ובכך מפרסמים את עצמם ואת עיתונם וחוסכים למערכות החדשות בטלוויזיה הרבה משאבים ומאמץ להגיע לסיפורים בעצמם, והצופה יוצא נשכר. הם גם מצליחים לשמור עדיין לפחות על מראית עין של דיווח ענייני ונטול פניות. לעומתם יש עוד סוג של פרשנים, מומחים בתחומים שונים, החל בהיסטוריה של הנשיאות וכלה בשפת הגוף.
וכמובן, הפרשנים המשפטיים. כאן השמים -- או התהום -- הם הגבול. קחו למשל את מרשה קלארק, התובעת שהוציאה לעצמה מוניטין בכך שהצליחה להפסיד במשפט או.ג'יי. סימפסון. מאז ההפסד הצורב ההוא, היא עושה חיל. אחרי מתיחת פנים והחלקת השיער, יש לה עכשיו תוכנית משלה, שבה היא נותנת ביטוי לדעותיה ומראיינת את מי שמחזקים אותן. ערב הקרנת טקס ההשפלה המביך שעבר קלינטון בעדותו לפני חבר המושבעים, היא אמרה: "מחר נראה את החומר המקורי, ואז סוף-סוף -- finally -- תתחיל דעת הקהל להשתנות, והציבור יתחיל לפנות עורף לנשיא". היא הקדימה ואמרה שהיא, כמובן, הצביעה פעמיים בעד קלינטון, והיא ליברלית ידועה, אבל הפעם הוא עבר את הגבול, ואותה זה מוציא מהכלים. הצרה היא, שהיא אומרת את הדברים בתפקידה כמנחת טלוויזיה ברשת סי.אן.בי.סי, והצופה כבר אינו מבחין בין הפרקליטה הסלבריטאית לבין כל עיתונאי-מגיש מן השורה, שחלים עליו כללים מסוימים. משום שאין יותר כללים. אגב, גם ליריבה המר ממשפט סימפסון, ג'וני קוקרן, יש היום תוכנית טלוויזיה משלו, והוא נמנה דווקא עם תומכי הנשיא.
את המצב המעציב הזה מגלם יותר מכל מגיש אחד, שבארץ אינו ידוע כל-כך משום שערוץ אן.בי.סי הוסר מהאוויר, ושום חיה בג'ונגל של "נשיונל ג'יאוגרפיק" לא יכולה לתפוס את מקומו. כריס מתיוס, בן 52, קתולי מפילדלפיה (כפי שהוא עצמו טורח להציג את עצמו), ששירת בחיל השלום כדי לחמוק משירות בווייטנם. בעבר נמנה עם כותבי המאמרים של הנשיא קארטר והיה עוזרו של יושב-ראש בית-הנבחרים, טיפ אוניל. עכשיו יש לו טור ב"סן-פרנסיסקו אקזמינר", לא מעיתוני השורה הראשונה, ותוכנית יומית בסי.אן.בי.סי. שמה של התוכנית, "Hardball", לקוח מעולם הבייסבול, ותרגומו הוא משהו בנוסח "לשחק אותה קשוח", אך לא נעלמת מהכותרת הזאת גם הרמיזה האנטומית. בראיון מדהים למדי שהעניק ל"ניו-יורק טיימס", תיאר את המצב השורר כיום בוושינגטון כאחת התוצאות האומללות של סוף המלחמה הקרה. היום אין יותר טובים ורעים, אין יותר "אנחנו" ו"הם", ולכן איבדנו את זהותנו, הוא אומר. היום יש רק לחם, שעשועים, בורסה, תעסוקה מלאה, וחסרה מלחמת הגלדיאטורים הטובה ההיא. בין השעשועים הוא מזכיר את סימפסון, את הנסיכה דיאנה, ועכשיו כבר חודשים הוא לא מרפה ממוניקה. יום-יום. והוא יודע מה הוא עושה. אם חסרה לו מלחמת גלדיאטורים, הוא מספק אותה במסע-צלב מתמשך נגד הנשיא. הוא חוזר וקורא לו שקרן, בן-בליעל ושאר כינויים שנשמעים טוב יותר בראשי-תיבות באנגלית. מי שמוזמן להתארח בתוכנית שלו לא יכול להרשות לעצמו לסרב, גם אם הוא יודע שלא יזכה להוציא הגה. בייחוד אם הוא מעז לתמוך בקלינטון.
דוגמה לשאלה של כריס מתיוס: "מה דעתך על ההגדרה המפותלת, חסרת השחר והמגוחכת של קלינטון על הריקוד הארוטי המשונה ההוא, שעל-פיו היא עשתה לו מה שעשתה, והוא לא קיים איתה יחסים? מה אתה אומר על הטענה השקרית, המופרכת והמצחיקה הזאת?". מה באמת אפשר כבר לומר? להט הדיבור של מתיוס והצעקות על מרואייניו הופכים את הצפייה בו לחוויה בלתי נעימה אך מרתקת. לפני חצי שנה נמשכה התוכנית שלו חצי שעה, בשעה דחוקה. עכשיו היא הוארכה לשעה, ומוקרנת כמה וכמה פעמים ביום ברשת סי.אן.בי.סי המכובדת. מעניין אין זה מתיישב עם הצהרות הקהל, שהוא לא רוצה לדעת יותר על הפרשה.
לעומתו הראלדו ריברה, שהתפרסם בעבר כמנחה תוכניות וידויים אישיים ארוטיים מהסוג המביך ביותר, ועלה לכותרות כאשר אחד המרואיינים שלו כמעט רצח אותו בשידור חי, עבר למחלקת האקטואליה, ומנחה שתי תוכניות יומיות. הזיהוי של ריברה עם סיפורים אישיים מרטיטים והרפרוף המוכר שלו מעל ומתחת לחגורה, עכשיו במסגרת של חדשות נורמטיביות, מטשטש את הגבולות. כך, למשל, ערב אחד נקלעו המשתתפים לכמעט חילופי מהלומות, ורק העובדה שהם ישבו בערים רחוקות מנעה מהם לחבוט זה בזה. היתה לכך גם נקודה יהודית-ישראלית. אחד המשתתפים, שדולאי ידוע של הרפובליקאים, תקף בחריפות את הפרופסור למשפטים אלן דרשוויץ, המאשים את הימין ב"מקארתיזם מיני". השדולאי טען כי דרשוויץ הוא שקרן מתועב, וכי הוא מוציא שם רע לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד שבה הוא מלמד. עד כדי כך, שאפילו ג'ונתן פולארד לא רצה שהוא ייצג אותו. דרשוויץ ניסה להכחיש, אך לשווא. בחילופי הצעקות האלה ישב חראלדו וחייך. מלחמת גלדיאטורים או לא.
טשטוש התחומים הזה שבין החדשות לתיאטרון ולתוכניות הווידויים בטלוויזיה מגיע גם לבית-המשפט, כאשר הנשיא קלינטון עצמו מודה שבעדותו לפני חבר המושבעים הוא ידע כל הזמן, שבמוקדם או במאוחר העדות הזאת תפורסם ברבים, בטלוויזיה, והוא כיוון את כל התשובות והלא-תשובות לקהל הרחב, ולא למושבעים שלפניו.
כל הסקנדל הזה בא בתקופה רעה במיוחד לרשתות הגדולות. סי.בי.אס, אן.בי.סי ואיי.בי.סי חדלו להשתתף במשחק. אחוזי הצפייה בכל הרשתות הגדולות גם יחד יורדים בעשרות אחוזים לטובת הערוצים המשדרים חדשות כל היממה. לפעמים נדמה שהן ויתרו כבר מזמן על התחרות, פרט לאלה שהצטרפו אליה, דוגמת אן.בי.סי שהקצתה ערוץ שלם לחדשות, ויכולה לפנות את הערוץ המקורי ל-"ER" ולשאר הדברים שמכניסים כסף טוב. ובאמת, מי כבר זוכר מתי משודרת מהדורת אחר הצהריים, ומי צריך לחכות ולקבל את הסיכום המעובד, התמציתי, הטלגרפי, כשיש לו הכל לפניו בזמן אמת, או לאחר החלטה של הקונגרס? אלא שבזמן אמת, כידוע, אין מקום לעריכה, אין מקום לשיקול דעת, אין זמן למחשבה ולבדיקה ולבדיקה-חוזרת. הכל פרוש לפניך, עם כל השקרים והמניפולציות, ומי יודע להבדיל בין עובדות לפרשנות ולדעה פרטית?
רשתות החדשות-מסביב-לשעון הן שקובעות את הטון, ברוח הסיסמה המניפולטיבית של "פוקס", על הרצון למסור את כל העובדות לקהל ולהניח לו לשפוט. הרי לא ייתכן שהם לא יודעים שם, שבעצם ההחלטה לעסוק במוניקה באופן אקסקלוסיבי וכפייתי, תוך התעלמות מכל שאר הנושאים שעל הפרק, יש משום בחירה והתערבות בעיצוב דעת הקהל.
אך היא בשלה. ראויה לציון במיוחד תגובתם של הנשים ושל השחורים לפרשה. אולי הם יודעים, שבמלחמת התרבות הזאת שניטשת מסביב, הם הראשונים שייפגעו, יהא גורלו האישי של ביל קלינטון אשר יהיה. כי כאשר לא מדברים על ענייני רווחה וחינוך ובריאות, אלא על סקס וטוהר מידות, והופכים אותם לחזות הכל, הנשים והשחורים עתידים לחזור שנים רבות לאחור. אך זה נושא לדיון נפרד.
גם הדיווח על הדיווח על הדיווח הזה אינו נקי מדעה קדומה או מעמדה אידיאולוגית, ואין לו שורה תחתונה, משום שזו עדיין רחוקה. אבל כפי שאמר ג'ו קליין מה"ניו-יורק מגזין", מחבר הספר "צבעי השלטון", שנוגע בפרשה: "הסיפור כולו היה מת, אלמלא התקשורת והתחרות בתוכה. לגוף מתון ואחראי אין סיכוי. הסיכוי היחיד נגד סי.אן.אן ואם.אס.אן.בי.סי הוא בכך שהצופים יכבו את המכשיר, או שיהיה משבר לאומי אמיתי. ואנחנו נישאר אם השאלה, איזה אדם שפוי ירצה להצטרף בעתיד לממשל, ואיזה פרצוף יהיה לנשיא הבא שלנו? האם כל יתרונו יהיה בכך, שהוא לא ניהל פרשיית אהבים מחוץ לנישואין? העלינו את סף ההימור, וזה מסוכן נורא".
כרמית גיא, סטנפורד
גיליון 17, נובמבר 1998