חודש יולי הוא החודש "החם" של פאריז: הצרפתים יוצאים לרחובות לערוך את הקניות האחרונות לפני הוואקנס של אוגוסט, והעיר מלאה בתיירים. בתי הקפה, השדרות והככרות הומים אדם. בשלהי יולי 95' החל בפאריס גל הטרור של הקבוצות האיסלאמיות שהכריזו ג'יהאד על צרפת עקב תמיכתה במשטר הצבאי באלג'יריה. הפיגוע ההמוני הראשון אירע ב- 25 ביולי בתחנת המטרו של סן-מישל, בלב איזור התיירות של פאריז. הפיצוץ רב העוצמה, בחמש אחר הצהריים, גרם למותם של שבעה אנשים ולפציעתם של יותר מ-100. בפתח תחנת המטרו הוקם בית-חולים שדה, ואנשי החילוץ החישו אליו את הנפגעים שהוצאו מתחת לפני האדמה.
לכלי התקשורת ניתנה גישה חופשית לאירוע. הצלמים סבבו בין השוטרים והכבאים, והתמונות הועברו בשידור חי ברשתות טלוויזיה גדולות. אולם מי שצפה באירוע הזה מעל המרקע, לא ראה חתיכות בשר, ידיים כרותות או אברים שפוכים. העורכים בניידות השידור הקפידו שלא להעביר תמונות של חלקי גוף אינטימיים, או זעקות כאב של פצועים המתפתלים מייסורים.
גם למחרת, בעיתונים, לא נראו אברים חשופים או פצועים שותתי דם על אלונקות. העיתונים הסתפקו בתצלומים כלליים של זירת הפיגוע, של כוחות החילוץ ושל ההרס. התמונות הללו היו חזקות מספיק כדי להמחיש באופן ברור ביותר מה אירע במקום. עיון בצילומים מסן-מישל ובתמונות שפורסמו לאחר הפיגועים הנוספים שזיעזעו את פאריז בחודשים שלאחר מכן מבהיר היטב את הגישה של התקשורת הצרפתית בסיקור פיגועים ואסונות המוניים.
לגישה הזו - האחראית והמאופקת - היה יוצא מן הכלל אחד, שהעיד היטב על הכלל. "פארי מאץ'", השבועון הנפוץ ביותר בצרפת, בחר לפרסם לאחר הפיגוע בסן-מישל תמונות "קשות". התמונה שעוררה דיון ציבורי סוער היתה צילום מקרוב מאוד של פצועה ששמלתה הופשלה לחלוטין. איש לא האשים את "פארי מאץ'" הסנסציוני במתן פירסום חינם לטרוריסטים, אלא בפגיעה גסה בפרטיות ובכבוד האדם. אין צורך לצלם אגן ירכיים חשוף, אמרו אז עיתונאים, שרים ומומחי תקשורת, כדי להמחיש לקוראים את הזוועה, ויש לזכור תמיד שלאותה גופה מרוסקת יש שם ויש קרובי משפחה. זו, בסיכום נמרץ היתה השורה התחתונה של המאמרים והראיונות שעסקו בתפקיד כלי התקשורת בעת הפיגועים: הקורבנות הם קודם כל בני אדם עם זכות לפרטיות ואינטימיות. ואת הזכות הזו כלי התקשורת חייבים לכבד. העובדה שאדם כלשהו נפצע בפיגוע המוני אינה הופכת את גופו לנחלת הכלל.
בצרפת קיימת מערכת חוקים נוקשה להגנת הפרטיות, ואותה אשה שתצלומה פורסם ב"פארי מאץ'", הגישה תביעה נגד העיתון וזכתה בסכום ניכר. איש לא השתכנע מטיעוני העיתון בדבר חופש הביטוי. לרגליה השרופות של תושבת פאריס, נקבע אז, אין דבר וחצי דבר עם חופש הביטוי והעיתונות. החופש הזה, כידוע, אינו בלתי מוגבל, ויש לו סייגים ברורים. אולם מעבר לחוקי הפרטיות ולשון הרע, אין קוד או מערכת תקנות המנחים את כלי התקשורת במצבים עדינים כאלה. הגישה הכללית, שזוכה לתמיכה ציבורית ברורה ולהסכמה מוחלטת של העיתונאים עצמם, היא שמוטב להימנע מלהגביל את פעולת כלי התקשורת בחוקים, ולהניח למערכות להציב לעצמן מגבלות פנימיות של איפוק ואחריות: להימנע מדיווחים היסטריים, להמנע מעידוד פאניקה על-ידי כותרות מטילות אימה, וכאמור - להימנע מלגרום לציבור להקיא.
עיתונאים צרפתים שעמם שוחחתי על נושא זה העלו מיד את ההשוואה בין סיקור הפיגועים בצרפת לבין אופן הפעולה של כלי התקשורת בישראל בעקבות ההתקפות האחרונות. "בצרפת לא נראה בטלוויזיה אנשים המלקטים חתיכות בשר בשקיות", אומר ז'אן קיקזולה, איש הארגון "כתבים ללא גבולות", העוקב במסגרת תפקידו אחר כלי תקשורת רבים ברחבי העולם. "יש לי הרבה ביקורת על כלי התקשורת בצרפת, אבל בתחום הזה יש אצלנו מסורת עיתונאית חזקה. אני לא חושב שמישהו בישראל היה מתרגש מתמונות כמו שפרסם פארי מאץ', אבל אצלנו זה בלתי נסבל". עם זאת, הוא מציין כי היחס המאופק של כלי התקשורת בצרפת נובע במידה רבה מן העובדה שמדובר בפיגוע או אסון שאירע בצרפת. ואכן, הטלוויזיה הצרפתית לא היססה לשדר לפני זמן מה תמונות של גופות מפויחות מהאסון שאירע בדיסקוטק במאנילה, או תמונות מזעזעות מתאונת דרכים המונית בספרד.
את כלי התקשורת הצרפתיים מדריך, כך מסתבר, גם השיקול שלא להעניק סיקור לפיגועים שישחק לידיהם של ארגוני הטרור. אולם גם השיקול הזה הוא שיקול פנימי של המערכות עצמן, ואינו נובע מהנחיות המונחתות מגבוה. למרות הגישה המאופקת בעליל של התקשורת הצרפתית, נשמעה בכל זאת במהלך גל הטרור ביקורת של המערכת השלטונית, ובראשה שר הפנים ז'אן-לואי דברה, על מה שנראה בעיניה כסיקור מוגזם המשרת את הטרוריסטים. העיתונאים דוחים כמובן את הטענות הללו, ואומרים כי השוואה קצרה עם מה שמתחולל בישראל ממחישה את ההבדל. "כלי התקשורת שלנו היו יכולים כמובן לתת את החומר באופן הרבה יותר שותת דם, והם נהגו אחרת" אומר קיקזולה. "אני סבור שעל כך הם ראויים לשבח, ולו מן הטעם של כבוד לקורבנות. אילו היו משדרים אצלנו תמונות כפי ששודרו בישראל, היתה פורצת שערורייה גדולה. התקשורת שלכם חושפנית ונועזת, אבל בעניין זה אתם נותנים דוגמא שלילית מאוד".
גל הטרור של הקבוצות האלג'יריות בצרפת היה שלוחה של המערכה העקובה מדם שמנהלים הארגונים האיסלאמיים באלג'יריה עצמה. אולם שם נוהגת גישה שונה לחלוטין. השלטונות האלג'יריים הם המעודדים את כלי התקשורת לחטט עד כמה שאפשר בזוועה, מתוך כוונה פוליטית ברורה: להציג את נבלותם וזדוניותם של ארגוני הטרור. הטלוויזיה האלג'ירית הממלכתית משדרת דקות ארוכות של צילומים איומים מזירת הפיגועים: רגל כרותה, פנים שרופות וכו'. לפני זמן מה שיספו הטרוריסטים את גרונה של נערה צעירה שיצאה מבית הספר. הטלוויזיה הראתה במשך דקות ארוכות את גופתה ואת בני המשפחה שזעקו ובכו. האפקט על האוכלוסייה ברור, הזוועה מומחשת היטב, אולם עקב ההגזמה, הציבור מתייחס לכך כאל מניפולציה.
עיתונאים אלג'ירים טוענים כי סיקור היתר של הפיגועים, המוכתב בידי הממשלה, מחטיא את מטרתו. "כשמראים בניין הרוס בעקבות פיצוץ מכונית תופת, זה מספיק. אין צורך להראות את הגופות שהושחתו. זו זוועה נטו שמעוררת בחילה, אבל זה לא מוסיף שום דבר. המפלצתיות של הפיגועים ברורה היטב ואין צורך להיכנס לתוך המעיים של הקורבנות", אומר עיתונאי אלג'ירי. השלטונות סבורים אחרת, והעורכים ממלאים את ההוראות בקפדנות ושוטפים את המסך בדם.
ניצן הורוביץ הוא שליח "הארץ" בצרפת
גיליון 2, מרץ 1996