מעולם לא הסכמתי יותר עם מר יוסי אריה, מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה. ואל יקל הדבר בעיניכם. המכון של אריה, גלגולו המכובס של "מכון הנפט" המיתולוגי, הוא לא בדיוק מכון במובנו האקדמי, אלא מעין לובי של חברות הדלקים הפוסיליים המקומיות שגם מממנות אותו. לא פעם התנצחתי עם טורי הדעה של אריה, שהציגו נתונים מוטים ומטעים על התעשייה הפוסילית בישראל לצד תחזיות אימים וגם איומים.
אבל במאמר החדש שפרסם אריה ב"הארץ" (9.11) על ועידת האקלים בגלזגו והמהלכים הבינלאומיים להתמודד עם משבר האקלים, אני מסכים כמעט עם כל התשתית העובדתית שמתארת כיצד הגענו עד הלום. וזה לא מעט.
"נדמה של'הבטחות' הוועידה אין שום אחיזה במציאות, והיא תירשם כעוד פסטיבל מנהיגים בספרי ההיסטוריה. אם לשפוט לפי ההיסטוריה והתחזיות — גם פסטיבל גלזגו נכשל", כותב אריה. ואני אוסיף ואומר שהכישלון היה ידוע מראש.
אריה מזהה עוד כשל מהותי: "הבעיה המרכזית של הוועידות הללו היא ההתכחשות לעובדה שהמערב לא מוכן לוותר על רמת החיים לה הסתגל ועל הצריכה הגבוהה". גם אני כתבתי לא פעם שבהתחשב בצורך לשנות הרגלי חיים, ולא רק לקבוע יעדים ולהקציב תקציבים, המציאות לא מעודדת. אמנם, ההתעוררות וההתפכחות של צעירים בישראל ובעולם נותנת פתח לתקווה.
לבסוף, אריה טוען שבענייני אקלים ממשלת ישראל רק מדברת ולא עושה הרבה. לדבריו, בתוכנית מאה הצעדים שפרסמה הממשלה להתמודדות עם משבר האקלים "אין שום מסר לעתיד, אלא ניסיון להסיט ממנה את האש והביקורת על חוסר המעש בתחום". אני חותם כמעט על כל מילה.
מבעד לערפל המילים
עד כאן הכל טוב (נו, לא ממש) ויפה. אבל חכו לפני שאתם מתלהבים מהסכמי השלום ביני לבין אריה, וביני לבין החברות העסקיות שהוא מייצג - "תעשיית הדלקים ומפעלי התעשייה הכבדה" בלשונו של אריה, אותה תעשייה שהמדינה לדבריו רוצה לסגור, כלומר תשלובת בזן במפרץ חיפה. כי על פרק הפתרונות במאמר אין בינינו כלל הסכמות, ואפשר אפילו לומר שפעורה בינינו תהום.
מהדורת החדשות של כאן 11 נפתחת בדיווח על שיאנית הזיהום בז"ן שבשליטת עידן עופר, 20.10.21 (צילום מסך)
לא מדובר רק בטיעונים השחוקים של משמרי התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה, שאריה עומד בראשם, על היעדר חלופות לענף המזהם, על פיטורים צפויים של אלפי עובדים ועל סכנה ביטחונית וכלכלית. מדובר גם בפתרונות שאריה מציע כדי "לשמור על הסביבה וגם על רמת החיים של המערב", לאמור: "פיתוח מהיר של טכנולוגיות אנרגיה לא מזהמות", ו"מחקר ופיתוח טכנולוגיות מתקדמות לטיפול במפגעי האקלים".
אנרגיה לא מזהמת וטיפול במפגעי אקלים אולי נשמעים פתרונות מבטיחים, אבל אלה אמירות מעורפלות ודלות תוכן, וחמור מזה: אם נחבר את הגלוי והסמוי בטור של אריה, נמצא שהוא ממליץ על המשך התבססות על דלקים מאובנים.
תירוצים להמשך השריפה
אילו "טכנולוגיות אנרגיה לא מזהמות" אריה מציע לפתח? בין השאר הוא קורא להקצות כסף לפיתוח מימן, מילת הבאז החדשה של החברות המזהמות בישראל ומרכיב מפתח באסטרטגיה החדשה של בזן. לא במקרה אריה אינו מפרט איזו טכנולוגיית מימן הוא מבקש לקדם. מימן אפשר להפיק בכמה דרכים: מימן אפור, המופק מדלק או מגז טבעי כמו שמציעים בבזן; מימן כחול, שפליטות גזי החממה מהאנרגיה הדרושה להפקתו ייתפסו וייקבעו, בטכנולוגיה שעדיין נמצאת בחיתוליה; או מימן ירוק, שמופק באמצעות פירוק מים באמצעות אנרגיות מתחדשות. אריה גם לא מתייחס למזהמי האוויר שייפלטו בשרשרת האספקה של הדלקים הפוסיליים שעליהם יתבסס ייצור המימן הזה.
עידן עופר, בעל השליטה בבז"ן (צילום: משה שי)
אפרופו אנרגיות מתחדשות: כשאריה מדבר על אנרגיה - מטעם מכון שבשמו נמצאת המילה אנרגיה אבל לא חברות בו חברות אנרגיה מתחדשת - הוא לא מציין כחלופה אנרגיה סולארית עם אגירה. אנרגיה כזו היא בלי ספק אנרגיה לא מזהמת, שהשימוש בה מונע גם פליטת גזי חממה וגם פליטת מזהמי האוויר.
ולמה מכוון הביטוי "טכנולוגיות מתקדמות לטיפול במפגעי האקלים"? גם זו נותרת חידה, אבל נדמה לי שאריה מעוניין להמשיך לשרוף דלקים פוסיליים ומזהמים, ורק להוסיף לתהליך טכנולוגיות לתפיסה של פליטות הפחמן, שאת פיתוחן הוא קורא לקדם ולתקצב.
במילים פשוטות, מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה יוסי אריה, שחוזה כישלון מקומי ובינלאומי בהתמודדות עם משבר האקלים, מציע להמשיך בינתיים במדיניות של עסקים כרגיל. אחרינו המבול.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)