לפני ימים אחדים הלך לעולמו השופט אליהו מצא, מ"מ נשיאת בית המשפט העליון. בהיותו שופט מחוזי לפני עשרות שנים, מצא שם קץ לסיפור קפקאי שאירע לי ככתב המשפט של "הארץ", סיפור שראשיתו בחדר החקירות של המשטרה והמשכו בבית משפט השלום בתל אביב.

החוויה הקפקאית שחוויתי נראית הזויה לא רק ממרחק השנים. כך היא נראתה לי כבר ברגע לידתה, באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת.

בספטמבר 1984 התקשר אליי קצין משטרה זוטר ודרש ממני להתייצב בתחנת המשטרה הסמוכה לבית "הארץ". רק בחדר החקירות התברר לי מה "פשעי": הרגזתי את גילדת עורכי הדין. הצלחתי להציץ מאחורי הפרגוד של בית הדין המשמעתי של הלשכה, שדיוניו התנהלו בדלתיים סגורות, ופרסמתי ב"הארץ" את דבר הרשעתם של שני עורכי דין – לרבות שמותיהם. הלשכה, בתגובה, הגישה נגדי תלונה במשטרה.

"תגיד תודה, היה צריך לעצור אותך"

בחדר החקירות טען נגדי הקצין כי ביצעתי עבירה של "הפרת הוראה חוקית", שהעונש המרבי עליה הוא שנת מאסר. הוא הבהיר לי בדרכי נועם כי שמורה לי זכות השתיקה. ללא היסוס, בגלל תחושת החפות, החלטתי שלא לשמור על זכות השתיקה. הדגשתי בתגובתי לתלונה כי לא עברתי עבירה כלשהי. הוספתי כי איסור הפרסום מתייחס לסייגים הקבועים בחוק כמו למשל פגיעה בביטחון המדינה ועניינם של קטינים.

מחדר החקירות ביקש ממני הקצין להיכנס לחדר סמוך, לחדרו של חוקר בדרגת סמל. הסמל הקשוח לקח ממני טביעות אצבע. כאשר שאלתיו בתמימות "האם גם בעבירה קלה כזו יש חובה לקחת ממני טביעות אצבע?" הוא השיב לי בנימה תקיפה: "תגיד תודה, היה צריך לעצור אותך". ראוי להודות כי פחדתי ממנו. ולכן, נזהרתי שלא לשאול שאלות נוספות מהחשש שאיש המשטרה עוד עלול לכלוא אותי בתא המעצר שבמקום.

נקפו כמה חודשים מאז החקירה ובעיני רוחי נדמה לי שהתיק נסגר. ואולם, כעבור כיותר משנה נדהמתי לגלות שהתלונה המופרכת הפכה לכתב אישום. משפטי התנהל באולמה של השופטת אסתר קובו. ציפיתי מהשופטת שכבר בישיבה הראשונה, בגלל אופיו המופרך של כתב האישום, תציע לנציגת התביעה המשטרתית לבטלו.

ואולם המשפט נמשך ונמשך, והתקיימו בו לא פחות משבע ישיבות שעסקו, מטבע הדברים, בשאלות משפטיות. סנגורי המנוסה והידען המופלג, עו"ד שלמה ליבליך ז"ל, הפך כל אבן וטען את כל טענות ההגנה האפשריות. בשלהי 1988, לתדהמתי, החליטה השופטת להרשיע אותי.

מצא הציע קנס של שקל. דחינו בתוקף

התאכזבתי עמוקות לא רק מהתוצאה האומללה והמקוממת של הכרעת הדין אלא גם מדרך ההנמקה - במיוחד כאשר מדובר בתיק תקדימי שהובא לפתחו של בית המשפט. בנימוקי ההרשעה כתבה השופטת קובו כי "אין פגם בסמכותם של בתי הדין בכשרותם לקבוע ולהחליט בעניינים העומדים לפניהם כולל הוראות בדבר פרסום או פרסום פסק דינם". עוד כתבה השופטת כי "מעיתונאי הבא לפרסם ידיעות שונות נדרשת רמת זהירות ובדיקה של תוכן הידיעות לפרטיהן והכרת החוק לעניין הפרסומים".

לא התביישתי בהרשעתי. נהפוך הוא: טרחתי לפרסם את דבר הרשעתי בעיתון בגלל חשיבות העניין. העונש שנגזר עליי: קנס של 500 שקלים והתחייבות להימנע מעבירה זו - וההתחייבות היתה בסך 3,000 שקלים לשנתיים.

אליהו מצא, שופט בית המשפט העליון, 21.11.2011 (צילום: מרים אלסטר)

הגשתי ערעור למחוזי. הערעור נידון בפני השופטים איתמר פלפל, אברהם פריש ואליהו מצא. בעקבות השאלות הנוקבות ששאלו שופטי הערעור, כבר בישיבה הראשונה, הועלתה הצעה: שאסכים להרשעה ובית המשפט, לאור הערות השופטים, יקנוס אותי בשקל אחד בלבד. סנגורי ואני דחינו את ההצעה בתוקף, וביקשנו לקבל פסק דין מנומק.

שבע שנים לאחר פתיחת החקירה המשטרתית הגיע הזיכוי המיוחל במחוזי. חוות הדעת העיקרית של פסק הדין נכתבה על ידי השופט מצא שקבע, בין היתר, כי באף אחד משני פסקי הדין לא נכלל צו איסור פרסום, ודי בנימוק זה כדי לקבל את הערעור. בהמשך חוות דעתו ציין השופט מצא נימוק שצריך להיות ברור גם להדיוט הקורא את פסק הדין: לדעת השופט, יש לפקפק אם לכללי לשכת עורכי הדין "יש תוחלת מחייבת למי שאיננו צד להליך (המערער צ"ה) שאין לו גם נגיעה עקיפה להליך זה והוא אינו עורך דין (המערער צ"ה)".

אי-אפשר, ולו תודעתית, שלא לקשור בין פסק הדין במשפטי לבין השינוי הדרמטי והחיובי שחל בחוק לשכת עורכי הדין לפני 11 שנה: בתיקון נקבע כי הדיונים המשמעתיים בבית הדין של הלשכה יהיו פומביים ובדלתיים פתוחות, למעט במקרים חריגים. בתוצאה הסופית המרוויח הגדול של פתיחת הדלתיים הסגורות הוא הציבור הרחב.

צבי הראל שימש כתב משפט ב"הארץ" במשך 25 שנים וב"ישראל היום" במשך 12 שנים