ביולי 1991 הגיש שר השיכון אריאל שרון תביעת דיבה נגד העיתונאי עוזי בנזימן ונגד עיתונו, "הארץ", על שפירסמו מאמר שבו נאמר כי מנחם בגין, מי שהיה ראש הממשלה בעת מלחמת לבנון הראשונה (יוני 1982), "יודע ששר הביטחון באותה תקופה, שרון, רימה אותו". הרמייה שיוחסה לשרון בתקשורת נסבה על היקף המלחמה: בעוד שמבצע "שלום הגליל", השם הרשמי שהעניקה הממשלה למלחמה, הוצג כמהלך מוגבל – הרחקת ריכוזי אש"ף 40 ק"מ מגבול ישראל-לבנון – תיכנן שרון מלכתחילה להניע את כוחות צה"ל אל עבר ביירות. בכך הוליך שולל את הציבור, הכנסת והממשלה. בנזימן טען בטורו השבועי ב"הארץ" כי גם בגין נפל קורבן להונאה של שרון וכי הבין זאת בדיעבד. שרון טען בתביעתו כי זו קביעה משמיצה שמוציאה את דיבתו רעה.

סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט משה טלגם, דחה את תביעתו של שרון ופסק כי עומדות לבנזימן כל ההגנות הקבועות בחוק: הוא הוכיח כי אמת דיבר, כי דבריו נכתבו בתום לב וכי הם בגדר הבעת דעה. את בנזימן ו"הארץ" ייצג עו"ד מיבי מוזר ואת שרון עו"ד דב וייסגלס. שרון ערער על הפסיקה, והערעור נדון במאי 2001 בבית המשפט העליון בהרכב שבראשו ישב השופט אליהו מצא. לרגל פטירתו של השופט מצא אנחנו מביאים להלן את הדפים האחרונים בספרו של בנזימן "אמת דיברתי", המתארים את האופן שבו ניהל השופט מצא את הליך הערעור.

*  *  *

כאשר התבשרנו על מועד הדיון בערעור, הופתענו מהרכב השופטים שנקבע לכך: אליהו מצא, יעקב טירקל ואליעזר ריבלין; עד אז ידענו כי ההרכב כולל את המשנה לנשיא בית-המשפט העליון, שלמה לוין, ועמיתיו תיאודור אור ואליהו מצא. אליהם מוענו הבקשות והתצהירים של הצדדים. בעיני רוחי ראיתי את שלושת השופטים טורחים, ימים ארוכים לפני הישיבה הפומבית הראשונה, בלימוד חומר הראיות ובקריאת הפרוטוקולים של המשפט, ותהיתי כיצד ההרכב החדש ישתלט על החומר בזמן קצר.

השופט מצא, שישב בראש ההרכב, התגלה כאיש נעים הליכות ורך דיבור. הוא פתח בהצעה לוויינרוט ולווייסגלס למשוך את הערעור והסביר כי בית-המשפט העליון יכול להחליט על דחייתו ולו מהטעם של תום לב מבלי להיכנס לשאלה העובדתית. וייסגלס השיב כי אם אצהיר, עכשיו, בבית-המשפט, שכתבתי את דעתי בלבד ולא עובדה מוצקה, הם ימשכו את הערעור. וייסגלס הזכיר כי בינתיים נבחר שרון לראש הממשלה ובכך אמר הציבור את דברו. אך כדי שלא תישאר בשולי ספרי ההיסטוריה הערה הנובעת מפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, מתנהל הערעור. מוזר השיב: "שימשכו את הערעור ויצהירו מה שברצונם; אנחנו לא מתכוונים להתעלם מפסק-הדין שקבע שדיברנו אמת". מצא הציע להכריז על הפסקה שבה יעשו הצדדים ניסיון לנסח הצהרות מוסכמות.

באחת הפינות באכסדרה הרחבה המוליכה לאולמות בית-המשפט העליון ישבו מוזר ועוזרו מוטי גולדשטיין עם פרקליטיו של שרון ובחנו הצעות לסיכום מוסכם של ההליך. אני, ואחדים מבני משפחתי שליוו אותי, ניצבנו במרחק, ממתינים לראות מה יוציאו מתחת ידיהם. לא היה עליהם להמציא את הגלגל: טיוטות של הצעות פשרה הרי הוחלפו בין הצדדים בעבר. מוזר ניגש מדי פעם אלינו עם הניסוחים המוצעים כדי לשמוע את תגובתי; הוא היה עקבי. גם במעמד זה גילה נטייה להגיע לניסוח מוסכם, אך אני סירבתי. היה רגע שבו כמעט והתרציתי, אבל חגית, יותם ויובל עצרו בעדי. לתקשורת חזרתי ואמרתי שאיני מוכן לעשות עסקאות עם שרון.

עו"ד דב וייסגלס (מימין) וראש הממשלה אריאל שרון, בכנס ועידת הנשיאים במלון המלך דוד בירושלים, 20.2.2005 (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

כשחזרנו לאולם והודענו על כישלון הניסיון להגיע לפשרה, שב השופט מצא והבהיר לווייסגלס כי הוא יכול למשוך את הערעור בלי תיאום איתנו. הוא הזהיר אותו מפני מצב שבית-המשפט העליון יכתוב פסק-דין שלא ימצא חן בעיניהם, אם כי הקפיד לומר שגם אנחנו חשופים להימור דומה. עוד העיר מצא לווייסגלס הערה שהחמיאה לי: "יש לך עסק עם עיתון ועם עיתונאי שיש להם עקרונות. הם אינם רוצים לקבל את הצעתך". לבסוף הוחלט לקבל בהסכמה את תצהיר הייג ואת תצהיר ציפורי, לתת אורכה של חודשיים להגשת נימוקים המסבירים את משמעותם, ולהמתין לפסק-הדין.

*

היה ברשותנו תצהיר נוסף, של הקצין הבכיר שהתקשר אלי לאחר פסק-הדין של טלגם וסיפק לדעתי ראיה ניצחת לכאורה למעמד שבו נהג שרון שלא ביושר עם בגין.

אלוף משנה (מיל.) אילן ויכסלבאום היה במלחמת לבנון קצין המודיעין של הגיס שבפיקודו של יאנוש בן-גל, וזה היה סיפורו: באחד מלילות המלחמה הראשונים (קרוב לוודאי ב-7 ביוני 1982), סמוך לחצות, נוכח כיצד שרון מורה ליאנוש בן-גל לתקוף את מערכי הדיוויזיה הסורית הראשונה. עוד הם מחליפים דברים, התקבלה שיחת טלפון מראש הממשלה, וויכסלבאום שמע את שרון אומר לבגין כי מחר יעלו כוחותינו בגב ההר ויתנהלו בזהירות כדי שלא ליצור התנגשות בצבא הסורי; רק אם יתערב הכוח הסורי ויתקוף את כוחותינו, יפעל צה"ל נגד הסורים.

מוזר החתים את ויכסלבאום על תצהיר שבו הוא מוסר את העדות הזו רק לאחר שנועד עמו מספר פעמים, חקר אותו חקירת שתי וערב והשתכנע כי גירסתו מוצקה. ויכסלבאום גם מעיד בתצהירו כי בחלק מהתקופה שבין 1993 ל-1996 שהה בחו"ל ובחלקה נאבק במחלת הסרטן ולכן לא נתן את דעתו למשפט שהתנהל בין שרון ל"הארץ". רק כששמע את תגובת שרון לפסק-הדין של טלגם, התקשר אלי סויפר לי על הדברים שלהם היה עד.

נאמן לשיטתו, שעלינו להימנע ככל האפשר מהליכים של החזרת המשפט לשלב של חקירת עדים, העדיף מוזר לנצור את תצהירו של ויכסלבאום ולא ליזום את הגשתו. קיבלתי את דעתו למרות שלפי מיטב שיפוטי סיפק התצהיר עדות חד-משמעית על מעמד שבו סובב שרון את בגין בכחש. ייחסתי לתצהיר ערך נוסף. בעיני, היה בו מעין סילוק חוב של ויכסלבאום לסיפור תולדות מלחמת לבנון: האיש, שנאבק במשך שנים במחלה קשה, מבקש לתעד את האמת שבלבבו. התצהיר נותר בתיקינו עד לבירור בבית-המשפט העליון. הוא נותר שם גם לאחר שאושרה הגשת תצהירי הייג וציפורי משום שהם הוגשו בהסכמת שני הצדדים, בעוד שלהגשת תצהירו של ויכסלבאום התנגדו פרקליטיו של שרון. בעת הניסיון שעשינו להגיש גם את תצהירו של ויכסלבאום, העיר השופט מצא כי אין בו הוכחה לעניין האמת.

*

עוזי בנזימן

עוזי בנזימן

שמונה חודשים לאחר מכן, ביום שני, 18 בפברואר 2002, שבנו והתכנסנו באולם מס' 3 של בית-המשפט העליון. היה יום שמש נעים. לרגע הסחתי את דעתי ממצוקות המדינה ומצרותי האישיות (שבועיים לפני כן תם חודש האבל על מות אבי) והמתנתי בדריכות לפסק-הדין. לא היה דמיון בין המתח שליווה אותי לקראת פסק-הדין של טלגם לבין מצב-רוחי לקראת ההכרעה בבית-המשפט העליון: הנחתי שהערעור יידחה. לקחתי בחשבון גם ששלושת השופטים יימנעו מלחזור על מסקנת טלגם שאמת דיברתי ויסתפקו בקביעה שעומדת לי הגנת תום הלב. האולם היה ריק כמעט מסקרנים, לבד מהכתבים לענייני משפט. השופט מצא אמר משפט קצר: "החלטנו לדחות את הערעור מהטעם של תום לב. פסק-הדין המפורט נמצא במזכירות".

מחוץ לאולם הציגו וייסגלס וויינרוט לעיתונאים את ההכרעה כהישג: מבוקשם היה לבטל את הקביעות העובדתיות של בית-המשפט המחוזי. מוזר ואני הסברנו כי הערעור נדחה, היינו – הייתה הצדקה למסקנתי ששרון רימה את בגין, וכי הערכאה העליונה לא התערבה בממצאיו של השופט טלגם אלא בחרה להתעלם מהם. הודעתי כי אוסיף לכתוב את דעתי ששרון רימה את בגין במלחמת לבנון. פסק-הדין והתגובות עליו העסיקו את הרדיו והטלוויזיה שעות ספורות. לקראת ערב היה פיגוע בכביש ירושלים-מעלה אדומים וכעבור שעתיים פיגוע נוסף, על הכביש המוביל לגוש קטיף. ארבעה ישראלים נהרגו וחמישה נפצעו. מדינת ישראל הייתה מוטרדת מבעיות אחרות, כבדות לאין ערוך.

*

פסק-הדין של השופט מצא, שאליו הצטרפו השופטים טירקל וריבלין, הוא מסמך משפטי ענייני הבוחן את תחולתה של הגנת תום הלב על המקרה הנידון. מצא סקר את השתלשלות הדיון המשפטי, ניתח את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ואישר את קביעתו שהוכחתי תום לב במסקנה שאליה הגעתי. הוא מציין כמחדל של וייסגלס את הימנעותו מלחקור אותי על התצהיר שהגשתי ובו פירטתי את ההליכים העיתונאיים שנקטתי לפני שכתבתי את הקטע נשוא התביעה. מצא כותב שהוא בוחר להתעלם מקביעתו של טלגם כי הוכחתי אמת בפרסום ואינו פוסק אם היא מקובלת עליו או לא, באופן חלקי או מלא. שלושת השופטים מעירים, בנימה שונה של ביקורת, שהיה על טלגם להימנע מלעסוק בכך משום שדי היה בכך שהשתכנע כי הקטע הנידון – שבו כתבתי כי בגין ידע בדיעבד ששרון רימה אותו – הוא בגדר הבעת דעה פובליציסטית שנכתבה בתום לב. מצא דוחה את טענת פרקליטי המערער כי בית-המשפט המחוזי נכשל ב"כשל השחזור" וב"כשל היומרה ההיסטורית", ומביע דעתו כי ספק אם טענה זו היתה ראויה להישמע, משום שהם אלה שבחרו להביא לבית-המשפט את ההכרעה בסוגיה העובדתית השנויה במחלוקת. "מה להם כי ילינו", כותב השופט בעניין זה.

*

לעיתונאים אמרתי כי אני מקבל את פסק-הדין בהכנעה. לאחר מכן, משקראתי את ההנמקות בעיון, הרהרתי ביני לבין עצמי כי רתיעתו של בית-המשפט העליון מלפסוק בסוגיה העובדתית – מאכזבת. סוף סוף היה זה שרון שבחר להביא את המחלוקת להכרעת בית-המשפט; מדוע, אם כן, אין השופטים נענים לאתגר? וכי אין זה לחם חוקו של בית-המשפט לפסוק בשאלות עובדתיות שנויות במחלוקת?

הנחתי, עם זאת, שהיותו של שרון ראש הממשלה בעת מתן פסק-הדין היא נתון שהשופטים לא יכלו להתעלם ממנו. כבר בעת הדיון בערעור הזכיר השופט מצא את העובדה הזו וגם בפסק-הדין ציין כי משנבחר שרון לראשות הממשלה, סבר בית-המשפט כי "יהיה זה מן המידה להציע לצדדים לשקול הסכמה להסדר אשר תייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית".

הערכתי כי החלטתם של שלושת השופטים להימנע מהכרעה במחלוקת העובדתית הושפעה גם מהעובדה ששרון כיהן בראשות הממשלה. איני אומר בכך, חלילה, שמעמדו הרם היטה את הדין אלא שאני מניח שבית-המשפט שקל גם את המשמעות הציבורית והבינלאומית של ההכרעה העובדתית שאותה התבקש לקבל, ולכן נמנע ממנה. התנחמתי בכך שפסק-הדין יהווה תקדים בהרחבת הגנת תום הלב, העומדת לעיתונאי מול אנשי ציבור, וכתוצאה מכך יימנע, אולי, שימוש נמהר בנשק תביעות הדיבה.

תם ערעור אזרחי 323/98. לאחר קרוב ל-11 שנים יכולתי להניח מאחורי את פרשת תביעת הדיבה שהגיש אריאל שרון נגדי ונגד הארץ ולהתפנות להשלים את כתיבת הספר הזה.​