"אני לא ידעתי שאני כזאת מפלצת. מה שחסר פה זה עמוד תלייה והוצאה להורג", אומר מנכ"ל רשות השידור באחד הרגעים הדרמטיים של "המדריך למהפכה", סרטם של דורון צברי ואורי ענבר על הריקבון בגוף השידורים הציבורי המנוח.

המנכ"ל, אורי פורת, פולט את מילות הסיום האלה בישיבה של מליאת רשות השידור שבה חברי הגוף המפקח מטיחים בו שהוא כשל בתפקידו ושעליו להתפטר. מאז עברו כבר למעלה מעשרים שנה. אנחנו יודעים שכך בדיוק קרה כי למרות הסיאוב העמוק ברשות השידור – הדיון שקיים הגוף המפקח היה פתוח לציבור וצולם על-ידי יוצרי הסרט.

פורת התפטר מעט לאחר מכן, אבל הסיאוב המשיך לחלחל. בפעם הבאה שיוצרי "המדריך למהפכה" הגיעו לישיבת הגוף המפקח הם נהדפו בכוח – אבל חמקו מהמאבטחים, נכנסו פנימה והתעקשו שיש להם זכות להשתתף בישיבה. למרות הכאוס והאלימות, גם במקרה הזה ניצחה השקיפות, והיוצרים זכו להשמיע קול וגם לתעד את הישיבה. אפילו ברשות השידור הרקובה היה ברור שישיבה של הגוף המפקח היא פורום שלציבור יש זכות לדעת מה קורה בו.

שנים אחר-כך, המהפכה הושלמה. רשות השידור נשלחה להמתת חסד. הגוף שהחליף אותה, תאגיד השידור הציבורי, נבנה באופן שנועד למנוע את הפוליטיזציה, הבזבוזים והתוכן הירוד שנעשו מזוהים עם הרשות הישנה. כתבה שמתפרסמת במקביל לטור זה מצביעה על חולשה עמוקה וכרונית של התאגיד הצעיר בתחום העיתונות החוקרת – כלומר כישלון במימוש אחת התכליות הבסיסיות שעבורן הוקם. אבל למרות הכשל הזה, מה שקורה בתאגיד עדיין רחוק מלהזכיר את המציאות המסויטת של רשות השידור.

דווקא בגלל זה, היחס של בכירי התאגיד לשקיפות תמוה במיוחד. הישיבות של מועצת תאגיד השידור הישראלי, הגוף שמפקח על התנהלות התאגיד, אינן פתוחות לציבור. מי שירצה ללכת בעקבות יוצרי "המדריך למהפכה" ופשוט להגיע ולשמוע מה קורה בהן, ואולי גם לתעד, ייתקל בדלת סגורה. גם מי שירצה לעיין בדיעבד בפרוטוקולים שמתעדים את הדיונים ימצא את עצמו במסדרון ללא מוצא. זה מה שקרה לעו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" (ויו"ר עמותת "העין השביעית"), כשפנה לתאגיד וביקש לקבל את הפרוטוקולים.

בימים הראשונים של התאגיד, כשנתניהו ונאמניו עוד הציבו איום מוחשי על עצם קיומו, אפשר היה איכשהו להבין את הצורך בגישה מתגוננת. אבל נתניהו כבר לא בשלטון, והתאגיד הוא גוף יציב שציין השנה ארבע שנים לתחילת שידוריו. תמו ימי החסד

עו"ד מן קיבל במענה מסמכים מהסוג הקפקאי: 246 עמודים, מחולקים לשלושה פרוטוקולים, שכמעט כולם הושחרו. עמוד אחר עמוד, שורה אחר שורה – בלוק שחור. חישבנו כמה זה יוצא באחוזים. התוצאה: בערך 94% מהמלל הושחר. אפשר היה לחשוב שבמועצה המפקחת על תאגיד השידור הציבורי דנים כל היום על סודות בטחוניים ועניינים של צנעת הפרט, אבל כשהשגנו את הפרוטוקולים המלאים – נטולי ההשחרות – התברר כמובן שזה לא כך.

המידע שהסתירו בתאגיד עוסק בנושאים מהותיים על התנהלותו: כשלים, מחלוקות מקצועיות, דברי ביקורת ושיח ענייני על אופן ניהול גוף התקשורת שאמור לשרת את הציבור ולפיכך גם לאפשר לציבור לדעת מה קורה בו. מוסרי הפרוטוקולים הסתירו, בין היתר, את הביקורת החריפה של חברי המועצה על מצב התחקירים בתאגיד ואת העובדה שגם בהנהלה מודעים לבעיה (הרחבה – בכתבה נרחבת שכאמור מתפרסמת כאן כעת). כמו כן הוסתרו עמודים על גבי עמודים שתיעדו ויכוחים והאשמות הדדיות סביב התקציב, כלומר השימוש שעושים אנשי התאגיד בכספי ציבור – ובמקרה זה עשרות מיליונים מכספי הציבור.

כתבה שמתפרסמת במקביל ב"דה-מרקר", המתבססת על הפרוטוקולים המלאים שהגיעו לידי "העין השביעית" ועמותת "הצלחה", מתמקדת בחוסר האמון העמוק שהתגלע בין יו"ר המועצה, גיל עומר, למנכ"ל קובלנץ – בעבר שותפים צמודים שהצליחו להקים את התאגיד חרף מאמצי הסיכול של בנימין נתניהו וכיום יריבים מרים שכל אחד מהם משתוקק להסתלקותו של האחר.

מבחר עמודים מתוך פרוטוקול מועצת תאגיד השידור הציבורי מ-10 במרץ 2021 כפי שנמסר במענה לבקשת חופש המידע של עמותת "הצלחה"

אחד מרגעי הרתיחה הגיע ב-19 במרץ 2019, בדיון שבו אישרה המועצה את מינויו של קובלנץ למנכ"ל קבוע. "בעיני, לאלדד יש בעיה קשה כמנהל שאמור להוביל אנשים, להנהיג", אמר היו"ר עומר. "אלדד לא רואה אנשים, הוא רואה מטרה. אלדד נעול בדעה שלו ומוחק ברגע את מי שחולק עליו, או מאיים עליו. הוא מדבר אל אנשים באופן מצמית ומשתק. אנשים – ולזכותו ייאמר שלא בדרגות זוטרות – יוצאים ממנו בתחושות קשות עד כדי השפלה ממש", תקף.

"יש תחושה של דיקטטור, שלטון יחיד ואפילו פחד. הכל אינסטרומנטלי. אופן הניהול שלו, למעט קבוצה קטנה וקרובה של אנשים שיתאבדו בשבילו, הוא בעייתי", הוסיף עומר, אך מצא לנכון להבהיר: "חשוב שלא תיווצר כאן תמונה של מפלצת. הוא לחלוטין לא. הוא אדם שהמניעים שלו טובים, אבל משהו בתרגום הולך לאיבוד". בפרוטוקול שהתאגיד הסכים למסור בעקבות עתירה של עמותת "הצלחה" דברי הביקורת הללו הושחרו. תוכנם נחשף לראשונה בכתבה של "דה-מרקר" המתפרסמת כעת.

שלושת הפרוטוקולים האחרים, אלה ש-94% מתוכנם הושחר, מתעדים כמה מהפרקים המאוחרים יותר של הסכסוך בין עומר לקובלנץ. אחת התופעות שעולות בהם היא היחס לעובדים – סוגיה נפיצה שראשיתה בימיו הראשונים של התאגיד, כשקובלנץ ושאר חברי הגרעין המייסד נאלצו לקלוט מאות מפליטי רשות השידור ונעזרו בטבלאות שבהן סומנו המועמדים הבלתי רצויים באמצעות תיאורים מעליבים כמו "מכוער", "ארכאי" ו"עצלן ולא ממש מוכשר".

הפרשה נחשפה ב"הארץ", נבדקה על-ידי מבקר המדינה והולידה דו"ח שבו ספג קובלנץ ביקורת נוקבת. האופן שבו התמודד עם הביקורת הוא אחד הגורמים לחילוקי הדעות החריפים בינו לבין יו"ר המועצה עומר. במרץ השנה הורו חברי המועצה למבקרת הפנים אילה ורדי לחקור את התרבות הארגונית בתאגיד, בדגש על היחסים בין ההנהלה לעובדים – מהלך שהצית דיון אמוציונלי בסוגיה. היו"ר עומר האשים את המנכ"ל קובלנץ במניפולציות והפצת שקרים – ואליו הצטרפו גם כמה מחברי המועצה. מסיבה לא ברורה, מישהו בתאגיד החליט שאין בכך עניין לציבור והורה להשחיר את חילופי הדברים.

מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ ויו"ר המועצה גיל עומר בבית-המשפט העליון ב-2016, בימים שבהם נאבקו יחד למען הקמת גוף השידורים הציבורי (צילום: יונתן זינדל)

קובלנץ השיב בהכחשה גורפת. הוא גינה בתוקף את ההחלטה לחקור את יחסי העבודה בתאגיד, האשים את חברי המועצה בהוצאת דיבתו והטיח בהם ביקורת על האופן שבו הוצגה החקירה בתקשורת. "אתם מעודדים את הבינוניות. אתם מביאים את התאגיד הזה חזרה לימי רשות השידור", תקף קובלנץ, ובאותה נשימה ביקש מהמועצה לבטל את החקירה בטענה שכל הכשלים כבר תוקנו. החקירה לא בוטלה.

חודשים אחדים לאחר מכן, בסדרת תחקירים של "הארץ", נחשפו עדויות של עשרות עובדים שסיפרו על הטרדות מיניות ושגרה של התעמרויות בתאגיד. המועצה, בתגובה, מינתה ועדת בדיקה בראשות שופטת בית-המשפט העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה.

בתאגיד השחירו גם נושאים פחות נפיצים, אבל כאלה שעדיין עשויים לעורר מורת רוח בקרב הצופים והמאזינים. למשל, סוגיית "לכלוך" המסך באמצעות דחיפת באנרים בזמן שידור תוכניות (קובלנה שהעלה חבר המועצה דוד אלכסנדר). או תוכנית של סמנכ"ל הרדיו לי-אור אברבך להפקיע את אחד מתדרי הרדיו הציבוריים, ככל הנראה התדר של רשת ג' או "כאן תרבות", עבור תחנת "Top 40" – כלומר תחנה שתתרכז בשידור להיטים. מדוע שהשידור הציבורי בישראל יפעיל תחנת להיטים, ועוד על חשבון אחת התחנות הקיימות? שאלה מצוינת שבתאגיד לא רוצים שיתקיים עליה דיון ציבורי.

בימים הראשונים של התאגיד, כשנתניהו ונאמניו עוד היו בשיא כוחם והציבו איום מוחשי על עצם קיומו, אפשר היה איכשהו להבין את הצורך בגישה מתגוננת מהסוג הזה. אבל נתניהו כבר לא בשלטון, והתאגיד הוא גוף יציב שציין השנה ארבע שנים לתחילת שידוריו. תמו ימי החסד. הסתרה של ביקורת, כשלים ודיונים על שימוש בכסף ציבורי היא צעד בדרך לניוון מהסוג שהוביל להתפוררות רשות השידור הישנה. הגיע הזמן לפתוח את הדלתות, ולתת למהפכה להיכנס.