תאגיד השידור הציבורי סובל מחולשה עמוקה וכרונית בתחום העיתונות החוקרת, ומתקשה לממש את אחת התכליות הבסיסיות שעבורן הוקם. זאת לא ביקורת, זאת עובדה. מסכימים עליה עיתונאים שמועסקים בתאגיד, מתבוננים מן החוץ, בכירי הנהלת גוף השידור הציבורי – בהם המנכ"ל הריכוזי אלדד קובלנץ – וגם חברים במועצה שמפקחת עליו. הבעיה כה ניכרת לעין, שקובלנץ אפילו הודה בקיומה בראיונות עיתונאיים. לטענתו, מאמצי התיקון נמצאים בעיצומם.

כמעט כל הגורמים ששוחחו עם "העין השביעית" במסגרת הכנת כתבה זו סבורים שהמאמצים שמשקיע התאגיד, כנים ככל שיהיו, אינם מספיקים כדי לטפל במצוקת התחקירים שלו. מקור הבעיה מסתמן כשילוב בין אתוס מקצועי רעוע, סדר עדיפויות פגום ואילוצים רגולטוריים – ואולי גם חוסר הבנה בסיסי בקרב המנהלים הבכירים שאחראים על התחום, ובראשם המנכ"ל קובלנץ וסמנכ"לית הטלוויזיה טל פרייפלד.

בדיון של מועצת התאגיד, שתוכנו נחשף כאן לראשונה, קובלנץ ופרייפלד הטילו את האשמה על חברה חיצונית שאמורה היתה להפיק עבורם שתי סדרות תחקירים על נושאים שנמצאים במרכז סדר היום הציבורי – מונופול הגז ופרשת הצוללות וכלי השיט. לטענת המנכ"ל והסמנכ"לית, הפרויקטים נפלו משום שהמפיקים חטפו "רגליים קרות" ונסוגו. בפועל, התמונה מורכבת יותר ומעידה על כשלי עומק שחורגים מהמקרה הנקודתי ההוא. במיוחד כשנזכרים שהתאגיד נהנה מכל התנאים שנועדו למנוע כשלונות מהסוג הזה.

תאגיד השידור הישראלי הוקם ב-2017 על חורבותיה של רשות השידור. עשורים של פוליטיזציה והזנחה הפכו את הרשות לפיל לבן וחולה שלא מסוגל לבצע את התפקיד החיוני שיוּעד לו בציבוריות הישראלית. בשנות חייה האחרונות של רשות השידור, עומק הסיאוב שהתגלה בה הוביל למסקנה שהרשות כבר בלתי ניתנת לשיקום – ושאם רוצים לקיים בישראל שידור ציבורי איכותי וחופשי מלחצים חיצוניים יש להתחיל מאפס ולהקים גוף חדש.

ארבע שנים וחצי לאחר הקמת התאגיד, המוסכמה הרווחת בענף היא שמול הישגים נאים בתחומי הדרמה והדוקו – בתחום החדשות, ובמיוחד בתחום התחקירים, גוף השידור הציבורי טרם הצליח לייצר אלטרנטיבה אמיתית ומשפיעה לתקשורת המסחרית

הגורם המקצועי הדומיננטי שעמד בראש תהליך ההקמה היה המנכ"ל קובלנץ. כבר מראשית הדרך, הוא ועמיתיו נאלצו להיאבק בהתנכלויות הולכות וגוברות מכיוונו של ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, שניסה להשתלט על גוף התקשורת המתגבש. נתניהו ואנשיו השתמשו לשם כך בשלל מנופים: מעיכובים ואיומי סגירה, דרך יוזמה לסירוס התאגיד באמצעות הפרדתו מחטיבת החדשות שלו ועד נסיונות להחדרת עובדים שתולים.

למרות הלחצים והבחישה הבלתי פוסקת, המאבק הסתיים בניצחון של התאגיד והצית תקווה שסוף-סוף יהיה בישראל גוף שידורים ציבורי שימלא את תפקידו ויצדיק את ההשקעה העצומה בו – כ-750 מיליון שקל בשנה, סכום שרובו יוצא מכיסם של אזרחי המדינה ומיעוטו ממכירת פרסומות.

ארבע שנים וחצי לאחר ההקמה, המוסכמה הרווחת בענף היא שמול הישגים נאים בתחומי הדרמה והדוקו – בתחום החדשות, ובמיוחד בתחום התחקירים, התאגיד עדיין לא הצליח לייצר אלטרנטיבה אמיתית ומשפיעה לתקשורת המסחרית. "הרעיון הוא שלערוצים המסחריים אין באמת מנדט להיכנס בכולם. הם שייכים לאנשים פרטיים שמחזיקים בתאגידים כמו שטראוס וקוקה-קולה, ולכן לא באמת יכולים לנשוך להם בעקבים", מסביר גורם בתאגיד שמכיר לעומק את תחום התחקירים. "אצלנו בערוץ זה המנדט, זה התפקיד שלנו. להילחם בטייקונים. זה כסף ציבורי, ועל זה צריכים להוציא אותו. והמנדט הזה רחוק מלהתממש".

עמדה דומה נשמעת גם באקדמיה. "תחום התחקירים הוא לא 'עוד דבר'", אומר פרופ' צבי רייך, חוקר תקשורת מאוניברסיטת בן-גוריון. "בכל העולם נשמעות היום תלונות על הידלדלות התחקירים. אני רואה בזה תהליך דמוי בריחת סידן. ובמצב הזה, התפקיד של השידור הציבורי הוא להיות ספק הסידן של כל המערכת. לא רק משום שהוא משוחרר יותר – בעיקר בהיבט של תחקירים על המגזר העסקי – אלא משום שהוא חייב להצדיק את הכסף הציבורי שמושקע בו. במקרה של התאגיד ברור שכל העסק צריך לעלות ליגה".

התאגיד לא מזניח לחלוטין את תחום התחקירים. בערוץ כאן 11 משודרת בימים אלה העונה החמישית של תוכנית התחקירים "זמן אמת" בהגשת אסף ליברמן. המוסכמה בתאגיד היא שהתוכנית לא ממלאת את ייעודה. חלק ניכר מפרקיה הם מעין שחזורים של פרשות עבר ומבצעים בטחוניים, שאותם מתווכים לצופים דרך ראיונות עם האנשים שהיו מעורבים בהם. "מדי פעם מבליח איזה פרט חדש, אבל רוב הזמן הם מגישים חומר ממוחזר שמצולם מחדש ונארז באריזה ויזואלית יפה", אומר הגורם מהתאגיד שצוטט לעיל.

אפילו המנכ"ל קובלנץ, בראיון ל"דה-מרקר" מלפני שנה, הכיר בכך שתוכנית התחקירים היחידה שמשודרת אצלו היא בעצם לא תוכנית תחקירים. "אני מתייחס ל'זמן אמת' יותר כתוכנית דוקו ופחות כתוכנית תחקירים", אמר קובלנץ. כשנשאל על כך כעבור חצי שנה בראיון לאתר "כסית" חזר על פתרון אינסטנט שהוא מנסה לקדם בשנים האחרונות: חטיפת רביב דרוקר ותוכנית התחקירים "המקור" מידי רשת 13 וגיוסם לתאגיד. "'זמן אמת' תעשה את השיפט להרבה יותר תחקירים, אנחנו על דרוקר, ובמקביל אנחנו מחפשים תוכנית תחקירים נוספת", הבטיח.

רגליים קרות

הכשל בתחום התחקירים עלה לדיון מוקדם יותר השנה במועצת תאגיד השידור הציבורי, הגוף שמפקח על התנהלות התאגיד, בראשותו של היו"ר גיל עומר. בהנהלת התאגיד ניסו למנוע את פרסום תוכן הדיון. עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" (ויו"ר עמותת "העין השביעית"), ביקש את פרוטוקול הישיבה במסגרת בקשת חופש מידע. בתאגיד אמנם מסרו את המסמך, אך באופן מקומם, בערך 92% מהמלל בו הושחר. בהמשך הגיע לידי "הצלחה" ו"העין השביעית" הפרוטוקול המלא, ואז התברר מדוע לא רצו שם שהמידע יראה אור. ההשחרה לא נבעה מסיבות ענייניות, אלא כדי למנוע מבוכה.

פרופ' צבי רייך: "כשאומרים שצריך תחקירים, אנשים לא מבינים את המשמעות. אנשים לא מבינים עד כמה מפת התקשורת בארץ רעועה וחלשה ומחוררת. זאת מפה קטנה ומאוד פריכה, ולכן – כמו שעולה מתיקי נתניהו – היא היתה קרובה מאוד להישלט מבחוץ"

הדיון שבו עלתה סוגיית התחקירים התקיים ב-10 במרץ השנה בשיחת וידיאו מרובת משתתפים. קובלנץ וסמנכ"לית הטלוויזיה פרייפלד הציגו לחברי המועצה את תוכנית העבודה של חטיבת הטלוויזיה לשנה שכבר החלה, והשיגו את האישור המיוחל. אבל לפני כן הם התבקשו להשיב לביקורת על ההישגים הדלים בתחום התחקירים.

יו"ר המועצה, גיל עומר, ציין שהתאגיד צריך להגביר את נוכחותו בסדר היום הציבורי במדינה – יעד שיש לקדם, לדבריו, באמצעות הטיפול בנושא התחקירים. "יש לנו עוד יכולת לחפור שם ולהגיע לדברים יותר משמעותיים", הודתה פרייפלד, אך ניסתה להציג עתיד ורוד, או לפחות ורדרד: "כבר בשנה הבאה אתם תראו תוצרים של דברים שאנחנו עובדים עליהם. זה עוד לא מספיק, אבל אנחנו בכיוון. אנחנו כמובן שינינו את הקולות הקוראים בעקבות זה, ואת הדרך שלנו לעבוד עם השוק".

חברת המועצה מיכל רפאלי-כדורי, לשעבר יו"ר מועצת הכבלים והלוויין ומנהלת בכירה ב-yes, לא השתכנעה. בדיון היא אמנם שיבחה כמה מהפקות הדוקו של חטיבת הטלוויזיה – "שופטים בשר ודם", "שרון", "אויבים" ו"לבנון" – אך הצביעה על כך שאף אחת מהן לא עוסקת בנושא אקטואלי.

"אמרתי לעצמי, רגע, עושים פה דברים נהדרים, אבל האם זה מקרה או לא מקרה ששום דבר מהדברים הנורא רציניים האלה הוא לא צופה פני הווה ועתיד, אלא עוסק באנשים שהיו ובדברים שהיו ובאירועים שהיו – ולא עוסק בתחקירים עכשוויים שמשפיעים על החיים שלנו היום ומטבע הדברים יותר רגישים לעיסוק בהם?", אמרה רפאלי-כדורי. היא הציעה כמה דוגמאות: "זה יכול להיות זיהום אוויר, זה יכול להיות הנושא של מתווה הגז, זה יכול להיות – לא עלינו – ענייני ביבי (שעדיין היה אז ראש ממשלה; א"ב), צוללות, גילה גמליאל – לא יודעת מה. [...] תחקירי עומק שיש להם השפעה על החיים שלנו קדימה ולא אחורה".

הסמנכ"לית פרייפלד, בתגובה, הציגה הסבר ממחוזות האבסורד: "ההצעות שמגיעות אלינו, צריך לזכור שהתהליך עצמו לוקח משהו כמו 22 חודשים, שנתיים, עד שבעצם יש מוכנוּת של משהו, במקרה הטוב. אנחנו מנסים לקצר את זה, אבל מה שנתחיל לעסוק בו היום – בעוד שנתיים ככל הנראה לא יהיה בדיוק עכשווי", טענה.

המצב שפרייפלד מתארת הוא תולדה של אילוץ רגולטורי. מהקמת התאגיד ועד היום, תוכניות הדוקו והתחקירים חוסות תחת חטיבת הטלוויזיה, ולא תחת חטיבת החדשות. החוק שמתוקפו פועל התאגיד קובע שהתוכן שתייצר חטיבת הטלוויזיה יופק במלואו במיקור חוץ – וזאת בשונה מחטיבת החדשות, שמורכבת מעובדים של התאגיד. ההנהלה אמנם בוחרת אילו תוכניות להזמין במיקור חוץ וקובעת אילו חברות יפיקו אותן, וגם מקיימת עמן קשר ישיר בזמן ההפקה, אך השליטה של התאגיד בתוצאה מוגבלת.

מיכל רפאלי-כדורי, חברת מועצה: "עושים פה דברים נהדרים, אבל האם זה מקרה או ששום דבר מהדברים האלה לא צופה פני הווה ועתיד, אלא עוסק באנשים שהיו ובדברים שהיו ובאירועים שהיו, ולא עוסק בתחקירים עכשוויים שמשפיעים על החיים שלנו היום ומטבע הדברים יותר רגישים לעיסוק בהם?"

"מאוד קשה לי לכוון את סוגי התחקיר שאנחנו מנסים לעשות, הכל פתוח ואנחנו בוחרים ממה שמגיע אלינו", הסבירה פרייפלד בדיון – ואז חשפה שבתאגיד דווקא רצו להפיק פרויקט תחקירי בנושא הנפיץ של תגליות הגז, אך נחלו כישלון. "אני יכולה להגיד שגם הגז היה על הפרק ונפל בגלל...".

"הקורונה", העירה חברת המועצה דלית שטאובר.

"גם וגם", תיקן המנכ"ל קובלנץ.

"סיבות אחרות שאני לא רוצה לפרט עכשיו", אמרה פרייפלד, ובכל זאת פירטה: "זה לא הצליח. הגז, עבדו עליו, הוצאנו על זה אפילו כסף, וזה נפל באמצע. אני לא יודעת אם בגלל פחדנות או לא יודעת מה, אבל רגליים קרות. הוספתי, הנה, בלי להתכוון. וגם הצוללות היה על הפרק".

"רגליים קרות של מי?", חקרה מיכל רפאלי-כדורי.

"לא שלנו", השיב קובלנץ.

למשתתפי הדיון הובהר שכמו במקרה של הפרויקט התחקירי על הגז, גם הפרויקט על הצוללות נפל עוד לפני שהספיק להתרומם.

הכסף הושקע, התחקיר נתקע

הרושם שעולה מהדיון מטריד. מחילופי הדברים השתמע שבתאגיד ניסו ולא הצליחו לטפל לעומק בשתיים מהפרשות הציבוריות הגדולות של השנים האחרונות, שעדיין רחוקות מלהיחקר עד תום. לכאורה, פרשת הגז ופרשת הצוללות הן נושאים קלאסיים לשידור ציבורי, שיכול ואמור לעמוד בפני לחצים מצד הגורמים רבי הכוח שמעורבים בהן – טייקוני גז ישראלים וזרים, מערכת הביטחון, תעשיית הנשק, בכירי הפוליטיקאים וכוורות המקורבים שרוחשות סביבם. האם מישהו מהכוחות הללו איים על העיתונאים שנשלחו לטפל בפרשות מטעם התאגיד וגרם להם לסגת?

בתאגיד וגם בחברת ההפקה משיבים בשלילה. סמנכ"לית הטלוויזיה טל פרייפלד העדיפה לא להתראיין לכתבה זו וסירבה למסור למי התכוונה כשדיברה על "רגליים קרות" שמנעו את הפקת הפרויקטים. גורמים בתאגיד טוענים בתוקף שלא מדובר במקרה של צנזורה או התקפלות. לדבריהם, סמנכ"לית הטלוויזיה בסך הכל נכשלה בלשונה.

סמנכ"לית הטלוויזיה של התאגיד, טל פרייפלד: "הקושי שלנו בא לידי ביטוי בזה שכשאני מוציאה את התוכן להפקה חיצונית אני לא יכולה לדעת למי הבעלים חייב משהו, למי הבעלים לא חייב משהו – ואיך אני שולטת ברמת האובייקטיביות והחתירה לאמת"

כשנחשפים לפרטי הפרויקטים מתחוור עומק הכישלון. הפרויקט הראשון, זה שאמור היה לעסוק במונופול הגז, קיבל מהתאגיד 300 אלף שקל לפיתוח – שלב התחלתי שבו היוצרים יוצרים מעין תסריט ראשוני ומסגרת קונספטואלית בטרם יוחלט אם לתת להפקה אור ירוק ולתקצב אותה במלואה. מבחינת התאגיד, עצם הקצאת הכסף היא הבעת אמון והצהרת כוונות לגבי היתכנות ההפקה והרצון להוציאה לפועל.

הפרויקט על הגז ניחן בכל הסממנים של פרויקט דגל. בתאגיד היו מוכנים להוציא עליו 2 מיליון שקל. הצוות שאמור היה לעבוד עליו היה נבחרת חלומות דוקומנטריסטית: הבמאי עטור הפרסים דורון צברי, העורכת המנוסה רותי יובל, מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק על תקן המגיש, התחקירן המוערך אילן שיזף והמפיקים יואב לשם ודנה כהן. חמישה מהיוצרים – יובל, צברי, שיזף, כהן ורולניק – שיתפו פעולה קודם לכן בסדרת הדוקו המצליחה "מגש הכסף", שעם צאתה ב-2015 עוררה שיח ציבורי נוקב על קשרי הון-שלטון-עיתון בישראל. הציפייה היתה שהפרויקט על הגז יצית פולמוס דומה.

המטרה שהציבו לעצמם היוצרים היתה לפרוש לראשונה את התמונה המלאה של המאבק על מאגרי הגז העצומים שהתגלו מול חופי ישראל, באופן שיחשוף מסכת של שחיתות שמתחילה בטייקוני הגז, ממשיכה בבעלי התפקידים שאמורים היו לפקח עליהם ולהגן על האינטרס הציבורי, ומסתיימת בדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר – נתניהו ושריו.

היוצרים התיימרו לא רק לחשוף מידע שיקשור את הגורמים הללו יחד ויציג אותם כשותפים למסכת מושחתת, אלא גם להנגיש את הנושא המורכב באמצעות אנימציה, כך שכל צופה בוגר בנפשו – גם נער ללא כל ידע מוקדם – יוכל להבין את הפרטים ולהפנים שמדובר בפרשת השחיתות הכלכלית-שלטונית הגדולה בתולדות ישראל.

הסדרה אמורה היתה להתפרש על פני שלושה פרקים, כמו "מגש הכסף", אך היוצרים החליטו להציע לתאגיד גם פרק רביעי, כזה שיקשור בין המאבק על הגז לפרשת הצוללות וכלי השיט. לשיטתם, שתי הפרשות כרוכות זו בזו באופן ישיר ובאופנים שטרם נחשפו לעיני הציבור.

בתאגיד התרשמו מהפרזנטציה והסכימו להרחבת היריעה. אבל אז הפרויקט נתקע. בהפקה רצו תקציב של 800 אלף שקל לפרק ותאריך יעד של שנתיים עד לסיום העבודה, אך בתאגיד התעקשו על 500 אלף שקל וחצי מהזמן. בגלל מגבלות רגולטוריות, על ההפקה נאסר לגייס את יתרת הסכום מגורמים חיצוניים, כמו שנעשה למשל בהפקת "מגש הכסף". בתחילת 2020, עם פרוץ משבר הקורונה, הפרויקט בוטל.

לסדרה התחקירית על הגז היו כל הסממנים של פרויקט דגל. בתאגיד היו מוכנים להוציא עליו 2 מיליון שקל. הצוות המיועד היה נבחרת חלומות דוקומנטריסטית. המטרה היתה להציג לראשונה את התמונה המלאה של המאבק על מאגרי הגז ולחשוף מסכת מסועפת של שחיתות

בתאגיד מתנערים מהכישלון ותולים אותו במפיקים. גורם בכיר בתאגיד, שסירב להתראיין בשמו, טען שההוכחה לכך היא שלאחר נפילת הסדרה על הגז הוחלט להזמין מאותה חברת הפקה פרויקט נפרד על פרשת הצוללות וכלי השיט – ובשיתוף כמה מהיוצרים שאמורים היו לעבוד על פרויקט הגז. אך כאמור, גם הפרויקט על הצוללות נפל.

הרקע מעורר תהיות: בתאגיד חששו שהעיתונאים שיגויסו לפרויקט יגלו מידע חדש, אך במקום לפרסם אותו בלעדית בכאן 11 – הם יחשפו אותו בכלי התקשורת שמעסיקים אותם ביומיום. בתאגיד היו יכולים לקבוע מראש מגבלות על אופן פרסום המידע שייאסף, או לחלופין להתיר לעיתונאים לפרסם את הסקופים ההיפותטיים באופן שיקדם את הפרויקט הטלוויזיוני – אך נרתעו ונסוגו. בסוף הוצע ליוצרים לוותר על הממד התחקירי של הסדרה וליצור במקום זה סרט תיעודי שיתבסס על מידע שכבר נחשף.

כל הצדדים, ראוי להדגיש, מסכימים שהפרויקטים לא נגנזו בגלל לחצים חיצוניים. המפיק יואב לשם, בשיחה עם "העין השביעית", מרחיב: "בנוגע לגז, עשינו תחקיר ופיתוח נרחב – כמה חודשי עבודה של כמה וכמה אנשים – ובסופו של דבר החלטנו לא להתקדם. זה היה בימים של תחילת הקורונה והיתה הרבה אי-בהירות, וגם מבחינת לו"ז והצרכים של הפרויקט לא התאים לנו להתקדם בתקופה כזאת לא יציבה. לתוכן לא היה קשר להחלטה שלנו, וחשוב לציין שבתאגיד כן רצו להתקדם.

"בנוגע לצוללות, אנחנו (חברת ההפקה Beyond Creative; א"ב) הגשנו הצעה לסדרה בת שלושה פרקים על הפרשה, התאגיד גילה עניין, התקדמנו, העברנו פרזנטציות וכדומה, אבל בסופו של דבר התאגיד הציע שנהפוך את זה לסרט ואנחנו החלטנו לנסות להפיק את הסדרה בלעדיהם. גם כאן התאגיד רצה להתקדם, אבל במודל שלא התאים לנו".

לא דשדוש, נסיגה

נפילת סדרות התחקיר על הגז והצוללות היא רק סימפטום. על הנסיבות יש מחלוקת. עיתונאים בתאגיד, בהווה ובעבר, גורסים שבשורש הדברים עומדים אתוס מקצועי לקוי וחוסר ההבנה של המנכ"ל קובלנץ והסמנכ"לית פרייפלד בתחום התחקירים. בהנהלת התאגיד, לעומת זאת, סבורים שהכישלון נובע מהתנאים המבניים שבהם פועל גוף השידורים – ובראשם ההסתמכות על חברות הפקה חיצוניות.

במידה רבה, תחום התחקירים בתאגיד לא מדשדש – הוא מצוי בנסיגה. בנקודת זמן מסוימת בחורף 2017 שודרו בכאן 11 במקביל שלוש תוכניות תחקירים. אמנם אף אחת מהן לא מימשה את ייעודה, אך כיום נותרה מתוכן רק אחת

"התאגיד נוסד כדי לפעול למען הציבור ובלי התערבות של אף אחד, וזה אפשרי משום שאנחנו לא שייכים לאף אחד", מסביר גורם בכיר בתאגיד. "אין בעלי הון שאנחנו חייבים להם דין וחשבון, אין התערבות פוליטית של השלטון, ואנחנו מתנהלים כאילו אין לנו חברים – אנחנו לא חייבים כלום לאף אחד. לכן אנחנו יכולים לעשות מה שבגופים אחרים לא עושים. המצב הזה מתממש כשהעיתונאים והעורכים עובדים בתאגיד. אבל כשהם עובדים בחברה חיצונית – היחסים שונים".

התפיסה הזאת הוצגה גם בישיבת המועצה שבה עלתה לדיון בעיית התחקירים. מהאופן שבו הציגה זאת הסמנכ"לית פרייפלד עולה שהמצב שבו היא מחויבת לרכוש תוכניות תחקירים מחברות חיצוניות פותח פתח לשחיתות. "הקושי שלנו בא לידי ביטוי בזה שכשאני מוציאה את התוכן להפקה חיצונית אני לא יכולה לדעת למי הבעלים חייב משהו, למי הבעלים לא חייב משהו – ואיך אני שולטת ברמת האובייקטיביות והחתירה לאמת", אמרה פרייפלד.

קובלנץ רמז למשתתפי הישיבה שהוא ופרייפלד כבר עובדים על פתרון: "מתישהו נספר לכם על מזימה שלי ושל טל להעביר את התחקיר לחדשות, אבל זה עוד איזה שנה בערך". מאז עברו שמונה חודשים. בתאגיד סירבו למסור בתגובה מה כוללת ה"מזימה" ובמה תלוי יישומה.

גורמים בתאגיד שאינם מוכנים להתראיין בשמם מודים שתחום התחקירים מדשדש, אך מתעקשים שההנהלה מנסה לקדם ולטפח את התחום ושעוד רגע קט כולם יחזו בתוצאות. אבל במידה רבה, תחום התחקירים לא מדשדש – הוא מצוי בנסיגה. כדי להבחין בה צריך להסתכל אחורה, אל שלהי שנת 2017 והחודשים הראשונים של 2018. בנקודת זמן מסוימת בחורף ההוא שודרו בתאגיד שלוש תוכניות תחקירים במקביל: "זמן אמת", "שטח הפקר" ו"על המשמר" בהגשת לינוי בר-גפן.

גורמים בתאגיד סבורים שאף אחת מהתוכניות הללו לא מימשה את ייעודה, אך עצם קיומן העיד לכל הפחות על ניסיון לייצר עיתונות חוקרת בהיקף נרחב. בתאגיד היו יכולים לסייע לפלטפורמות הללו, להשקיע בהן כספים והכוונה, אבל במקום זה הוחלט לסגור שתיים מתוך שלוש תוכניות התחקירים ולהשאיר באוויר רק את "זמן אמת". כיום, אפילו על הנייר משודרים בתאגיד הרבה פחות תחקירים מבעבר.

במקרה של "שטח הפקר", ראוי לציין, עלו גם טענות על ניצול לרעה של כספי ציבור. "'שטח הפקר' היתה ביזיון מארץ הבזיונות", אומר גורם בתאגיד. "הגישה היתה 'בואו ניקח מהתאגיד 400 אלף שקל לפרק, נוציא 150 אלף מקסימום, ונעשה תוכנית'. מה שעשה שם [המפיק] רם לנדס, שיהיה בריא. הוא גזר שם קופון שמן". הטענות על ניפוח הוצאות "שטח הפקר" פורסמו לראשונה ב"דה-מרקר" ב-2019 ונענו בהכחשה מטעם לנדס וחברת ההפקות שלו, קודה-תקשורת.

חטיבת החדשות: יש תחקירים, חסרים משאבים

כאמור, בעת הקמת התאגיד הוחלט מסיבות תקציביות שתוכניות התחקירים, שהיו אמורות להתחרות ב"עובדה" ו"המקור" של הערוצים המסחריים, יסונפו לחטיבת הטלוויזיה. אך מה עם חטיבת החדשות של התאגיד, שלא תלויה במפיקים חיצוניים ושבניגוד לחטיבת הטלוויזיה, האוריינטציה שלה עיתונאית נטו? האם שם פורחים התחקירים?

בתאגיד אכן מבקשים להדגיש שחוץ מ"זמן אמת" יש עוד בימות שבהן מתפרסמים תחקירים. מהדורת החדשות, למשל. "בחדשות לא חסרים תחקירים – היה אפשר לעשות יותר, אבל אם תשווה את זה לכמות התחקירים במהדורות של חדשות 12 או 13, אני די בטוח שהתוצאה תחמיא לתאגיד", אומר גורם בתאגיד. "מעבר לכמות, זה בא לידי ביטוי גם בנושאים. תחקירים של יפעת גליק על גופים מזהמים ומשבר האקלים, ותחקירים של אורן אהרוני על שחיתות ברשויות מקומיות או כימיקלים לישראל. בחדשות 12 לא תראה תחקיר על כימיקלים לישראל".

לאחרונה התבקש צוות תוכנית הדוקו-אקטיביזם "האזרח גואטה" לצמצם את העיסוק בנושאים "אישיים" ולהתמקד ביחסי הון-שלטון. אך במקביל הוחלט לקצר את העונה הבאה מ-15 פרקים לשישה בלבד, והתקציב קוצץ בהתאם

"בחטיבת החדשות יש חופש מלא", מוסיף הגורם, "והוא מורגש גם בהיבט של האיכויות הטלוויזיוניות – לא יפסלו תחקיר גם אם מבחינה ויזואלית או סיפורית הוא לא נראה מושך במיוחד, או כשהוא לא צפוי לגרוף רייטינג. זה לא שאין איפה להשתפר. עדיין אין מספיק כוח אדם, ואפשר היה להרחיב את הנושאים או להקים מחלקה שתתרכז רק בתחקירים. אבל גם ככה המצב אצלנו לא גרוע. המצב יכול להיות טוב יותר, אבל הוא בסדר".

בהנהלת התאגיד מציינים עוד בימה טלוויזיונית שמקיימת עיתונות חוקרת – "האזרח גואטה", תוכנית הדוקו-אקטיביזם של חבר-הכנסת לשעבר יגאל גואטה. לאחרונה נמסר לצוות "האזרח גואטה" שמצפים מהתוכנית לצמצם את העיסוק בנושאים "אישיים" ולהתמקד בנושאים "מערכתיים" וביחסי הון-שלטון. זוהי, לכאורה, המחשה לשינוי הכיוון שפרייפלד וקובלנץ מעוניינים לקדם. אלא שלצד ההנחיה הזאת הוחלט לקצץ את העונה הקרובה של התוכנית מ-15 פרקים לשישה בלבד. במקביל קוצץ גם התקציב, באופן שמעמיד בספק את היכולת להמיר את הדוקו-אקטיביזם של גואטה בתחקירי עומק על כשלים מערכתיים.

גורמים אחרים ששוחחו עם "העין השביעית" סבורים שהעיסוק במספרים מטשטש את עומק הבעיה, שנובעת לדבריהם מהאופן שבו תופסים בתאגיד את המושג "תחקיר". הדוגמה שלהם היא "זמן אמת", תוכנית התחקירים שאפילו קובלנץ לא רואה בה תוכנית תחקירים, שמופקת על-ידי חברת ההפקות של המפיק הוותיק והמקושר חיים סלוצקי ועולה למשלמי המסים בישראל מאות אלפי שקלים לפרק.

"'זמן אמת' – אני מסתכל על זה ואומר לעצמי 'ואט דה-פאק'. על מה הם שופכים את הכסף? תוכנית שמצולמת כמעט כולה באולפן, עם רקע שקונים באינטרנט. אין שם כלום, הכל תיאטרון – תיאטרון עם תסריטאי שמעולם לא עשה תחקיר כמו שתחקיר צריך להיות, כזה שמשנה את העולם", אומר גורם בתאגיד המכיר לעומק את תחום התחקירים.

גורם בתאגיד על "זמן אמת": "אני מסתכל על זה ואומר לעצמי 'ואט דה-פאק'. על מה הם שופכים את הכסף? יש שם החלטה אסטרטגית ללכת על נישה מאוד ספציפית: סיפורים שקרו – בואו נשחזר אותם, בואו נמחזר אותם, במקום לנסות להרעיד את אמות הספים או לשנות משהו בעולם"

"אבל מילא הכסף, שים לב לתוכן", הוא מוסיף. "יש שם החלטה אסטרטגית ללכת על נישה מאוד ספציפית: סיפורים שקרו – בואו נשחזר אותם, בואו נמחזר אותם, במקום לנסות להרעיד את אמות הספים או לשנות משהו בעולם. אחת לחמש או עשר תוכניות הם בכל זאת מביאים משהו שנוגע לחיי האזרחים, אבל לרוב? לרוב הם מתעסקים בנושאים כמו מבצעים צבאיים ומורשת קרב של המוסד. לדעתי זה חוטא למטרה".

העורכת של "זמן אמת" בארבע העונות הראשונות שלה היתה העיתונאית הוותיקה טלי בן-עובדיה, שמילאה תפקידים בכירים בחברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10, ולמשך פרק זמן קצר ב-2012 גם היתה העורכת הראשית של "וואלה", תפקיד שממנו התפטרה על רקע אירועים שלימים נקשרו ב"תיק 4000". בינואר 2021, לקראת עליית העונה החמישית של "זמן אמת", הודיעה על פרישתה מהתוכנית.

את מקומה של בן-עובדיה תפס ארנון גל, איש חדשות מנוסה שעבד בעבר ב"מעריב" ובחדשות 13 אך אינו מזוהה עם תחום התחקירים. גל אמנם מונה בעבר לתפקיד "ראש דסק התחקירים" של חדשות ערוץ 10 (הגלגול הקודם של חדשות 13), אבל עזב אחרי חודשיים כדי לערוך את "אנשים" של קשת, תוכנית מגזינית עתירת תוכן שיווקי.

לטלי בן-עובדיה יש הסבר מנומק לתמהיל החלש של "זמן אמת" (שלדעתה אינו חלש כלל), והיא אף חלקה אותו עם "העין השביעית" – אך לאחר מכן התחרטה וביקשה לא לפרסם דבר בשמה. זה קרה מיד אחרי שנאמר לה שתחקיר פתיחת העונה הרביעית של "זמן אמת" – צמד פרקים על מבצע החיפושים הכושל אחר הנווט הנעדר רון ארד – אינו דוגמה לתחקיר בנושא אקטואלי שמשפיע על הציבור ומרעיד את אמות הספים. בן-עובדיה סבורה שזוהי גישה מוטעית המשקפת חוסר הבנה משווע בעיתונות, אך כאמור מעדיפה שדעתה המפורטת לא תתפרסם.

"טלי בן-עובדיה מגינה על הבייבי שלה", אומר הגורם בתאגיד שמכיר לעומק את תחום התחקירים. "רון ארד זה סיפור יפה ומרגש, אבל מי שבוחר לפתוח עם זה עונה מסגיר את התפיסה המקצועית שלו. זאת הצהרת כוונות, והיא מאפשרת להבין איזה אנשים מנווטים את תחום התחקירים בתאגיד – אנשים שחושבים שהתפקיד שלהם זה למחזר מידע, ועוד מידע שלא רלבנטי לקיום של רוב האנשים בשום צורה.

"התאגיד אמור להיות גוף שמשרת את הציבור הישראלי, והם עושים את זה נהדר בדרמות, מייצרים אחלה טלוויזיה בהרבה פורמטים – חוץ מהפורמט שנוגע לחיים שלנו. איך שאני רואה את זה, תוכניות התחקירים – ובמיוחד בתאגיד – צריכות לעסוק בכמה יקר לחיות במדינת ישראל, בשקרים, בנוכלויות ובקומבינות שמתרחשות כל יום בכנסת אצל מקבלי ההחלטות. צריך לנשוך אותם כל יום – בוקר, צהריים וערב. וכדי שזה ישפיע זה צריך להיות תהליך ארוך. זה לא קורה ביום ולא ביומיים, לא בכתבה אחת או בסרט אחד או אפילו בעונה אחת. זה קורה בשנים של עבודה, כמו מים על אבן – צריך כל הזמן לטפטף".

היו זמנים

כשמשוחחים עם בכירי התאגיד על החולשה של "זמן אמת", התשובה האוטומטית היא שהתוכנית נמצאת בעיצומו של שינוי. הדוגמה הבולטת היא העיתונאי המוערך אבי עמית, שגויס לשורותיה לקראת העונה החמישית. עמית חתום על תחקיר מהדהד ששודר בחודש יוני וחשף התנהלות מושחתת בחברת הביטוח הפניקס, אבל הוא גם חתום יחד עם הכתב איתי עמיקם על תחקיר מאוקטובר שהתגלו בו חורים גדולים זמן קצר לאחר שידורו.

בלב התחקיר של עמית ועמיקם עמדה טענה שלפיה היועץ המשפטי של הנהלת בתי-המשפט, עו"ד ברק לייזר, הדליף חומרים משפטיים חסויים ובכך סייע לקמפיין הכפשה ודיסאינפורמציה שחוללה מבקרת חריפה של מערכת המשפט – הבלוגרית לורי שם-טוב, שבימים אלה עומדת על כך לדין יחד עם שניים משותפיה.

לעונה החמישית של "זמן אמת" גויס העיתונאי המוערך אבי עמית, שחתום על תחקיר מהדהד על שחיתות בחברת הביטוח הפניקס – אבל גם על תחקיר בעייתי על מערכת המשפט שהגילוי המרכזי בו מתבסס על מידע מפוקפק

לפי החומר שהוצג ב"זמן אמת", המקורות להאשמה שהוטחה בלייזר הם שם-טוב ואחד מעמיתיה הנאשמים, עו"ד צבי זר. חומרים שנחשפו ב"הארץ" לאחר השידור העלו ששם-טוב הכחישה בחקירתה שקיימה קשר כלשהו עם היועץ המשפטי לייזר, וגם עו"ד זר הטיל ספק בהיתכנות התרחיש. החקירה שנפתחה נגד לייזר נסגרה, והוא נותר בתפקידו. הנהלת בתי-המשפט התייצבה מאחוריו לאחר השידור והפיצה הכחשה חריגה ומפורטת.

חרף החלפת העורכת המייסדת והיומרות לרענן את התוכנית, העונה החמישית של "זמן אמת" שִחזרה את התמהיל של קודמותיה, שהתבסס על עיסוק נרחב בפרשיות עבר. אחד הפרקים הראשונים בעונה הנוכחית, "תיק מומבסה", עוסק בפעולת הטרור של ארגון אל-קאעידה מ-2002. פרק אחר עסק ביהודה גיל, סוכן מוסד שהעביר למפעיליו מידע שקרי וכמעט גרם להתלקחות אזורית – פרשה משנות התשעים שכבר פורסמה בעבר, וב-1997 גם הובילה להעמדתו לדין.

פרק נוסף, שדן בשיטות העבודה האלימות של פרופ' עמוס רולידר, עורר הד ציבורי – אבל גם ביקורת על כך שהסיפור כבר נחשף בעבר. במידה רבה, גם התחקיר על ההדלפות ממערכת בתי-המשפט הוא תחקיר ממוחזר. רוב פרטיו כבר פורסמו בעבר בתקשורת, בין היתר בתחקיר של "המקור" מ-2019, והחידוש המרכזי בו היה דווקא הפרט שהופרך לאחר השידור.

הפרק העשירי בעונה הנוכחית של "זמן אמת" עסק בפרשת הצוללות. אלא שבמקום לחשוף מידע חדש, או לפחות להציע ניתוח רענן של הררי החומר שנאסף במסגרת פרשת השחיתות המסועפת, בתוכנית הגישו מעין כתבת טיהור על אחד מבכירי החשודים בפרשה – מפקד חיל הים לשעבר אליעזר מרום, "צ'ייני", שנחקר בחשד לקבלת שוחד אך בסופו של דבר לא הועמד לדין.

המגיש אסף ליברמן, שעבד על הפרק יחד עם העיתונאית הוותיקה מלי קמפנר, ריאיין את מרום ארוכות ואִפשר לו לטעון שהוא קורבן של המערכת. מרום הציג את עצמו כמעין פטריוט שנבגד, הצהיר שמעולם לא פגע בבטחון המדינה וסיפר שבעקבות החקירה רוב החברות שהעסיקו אותו כיועץ ויתרו על שירותיו. כשליברמן ביקש ממנו להתייחס לפרטים מתוך התיק, המרואיין הדף את השאלות והצהיר שהוא אמנם מעוניין שהמידע ייחשף במלואו – אך כל עוד המשפט מתנהל הוא לא מוכן להיכנס לפרטים. כך נשלל מהתוכנית אפילו ההישג הצנוע של הצגת גרסתו המפורטת להאשמות שהוטחו בו.

העיתונאי גור מגידו, כשעבד בתאגיד, חשף את הקשר של אחד מבני דודו של נתניהו לחברה שייצרה את הצוללות. "שאול אמסטרדמסקי הסביר לי שהסכימו להסיר תרשים ששובץ בכתבה, שהפך לוויראלי ברשת, כדי לנסות לרצות את נתניהו. וכך היה, האינפו הוסר", הוא מספר

גרסת מפקד חיל הים לשעבר חוּזקה באמצעות ראיונות עם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, חברו האישי, ועם שניים מפרקליטי הצמרת ששכר, ציון אמיר ואייל רוזובסקי. למרות רגע אחד שבו ביקש מרום לכבות את המצלמה, ניכר שלמראיין ולצוות "זמן אמת" לא היה בידיים די חומר שיאפשר להם לשבור את מערך הבונקר שלו. מצפייה בראיון קשה להתרשם שמישהו שם בכלל ניסה. התוצאה היא הישג יחצני מסחרר עבור המרואיין וכישלון עגום עבור תוכנית התחקירים היחידה של תאגיד השידור הציבורי.

אוזלת היד מתחדדת כשנזכרים שבעבר דווקא פִרסם התאגיד גילוי מהדהד על פרשת הצוללות – תחקיר מ-2017 שחשף לראשונה שאחד הספונסרים של נתניהו, בן דודו נתן מיליקובסקי, החזיק במניות של חברה אמריקאית שקיימה קשר עסקי מתמשך עם יצרנית הצוללות, חברת תיסנקרופ הגרמנית. בהמשך התברר שגם נתניהו עצמו החזיק בנתח ממניות החברה האמריקאית; הוא רכש אותן ב-600 אלף דולר, וכעבור שלוש שנים בלבד מכר אותן בסכום גבוה בהרבה – 16 מיליון דולר.

הכתב שאחראי לגילוי הראשוני על פרשת המניות הוא העיתונאי החוקר גור מגידו, שעבד בתאגיד בעת הקמתו. החשיפה על מיליקובסקי והמניות עלתה ככתבה טקסטואלית באתר האינטרנט של "כאן" בימים שלפני תחילת שידורי הטלוויזיה. בשיחה עמו, מגידו מספר שבתאגיד לא ידעו איך להתמודד עם הלחצים שליוו את פרסום הסקופ. "למרות שהתאגיד היה אז נטול פלטפורמה, הפרסום הזה עורר הרבה הדים וכנראה הדאיג את לשכת נתניהו", הוא מספר.

"באותה תקופה מנהל חטיבת החדשות היה אלעד טנא, שנשא בתפקיד באופן זמני. טנא דיבר גלויות על זה שהוא לא רוצה במינוי הקבוע, בין היתר משום שלא רצה לעמוד בלחצים הכרוכים בפרסום תחקירים. קצת אחרי פרסום הכתבה באמת התחילו הלחצים. התקשר אלי שאול אמסטרדמסקי, שהיה אז העורך הישיר שלי, והסביר שלשכת ראש הממשלה לוחצת להסיר את הפרסום ושיש רגישות גדולה בגלל האיום לסגור את התאגיד. שאול הסביר לי שהסכימו להסיר את תרשים האינפוגרפיקה ששובץ בכתבה, שהפך לוויראלי ברשתות, כדי לנסות לרצות את נתניהו. וכך אכן היה – האינפו הוסר".

טנא היה אז ראש חטיבת הדיגיטל בתאגיד; לאחרונה עבר צד והתמנה לראש מערך ההסברה הממשלתי. מגידו הוא היום כתב חוקר ב"דה-מרקר". "הפרסום עצמו נותר באוויר והוא זמין עד היום", ממשיך מגידו, "ב-2019, כשפורסמה החלטת ועדת ההיתרים שחשפה שלנתניהו היתה גם שותפות עסקית עם מיליקובסקי, התעצבנתי שהתאגיד מנכס לעצמו את ההישג – למרות שבזמן אמת הוא פגע בחשיפה ושידר לי שתחקירים כאלה לא מתקבלים יפה. סיפרתי על ההתערבות הזאת בראיון לתוכנית של קרן נויבך ברשת ב' – לפחות הדבר הזה נעשה בפלטפורמה של התאגיד".

דרוש שינוי רדיקלי

המקרה שתיאר מגידו אירע בראשית ימי התאגיד, בתקופה של אי-ודאות גדולה בנוגע לעתידו. אבל למגידו יש גם דוגמה מאוחרת יותר: החלטה שקיבלה הנהלת התאגיד ב-2021 במסגרת הליך משפטי שנפתח עקב שני תחקירים שלו על עדויות למעשים קשים שלכאורה נעשים במעגלים הפנימיים של תנועת "קבלה לעם".

עמותת "בני ברוך", המפעילה את "קבלה לעם", הגישה בשנים האחרונות שורה של תביעות דיבה נגד כלי תקשורת ואנשים שעסקו בעדויות על אודותיה (בהם "העין השביעית") – וכך עשתה גם במקרה של מגידו והתאגיד. אף שהתאגיד הוא גוף גדול וחזק שלא אמור להתקפל בפני תביעות מסוג זה, שאינן משקפות לו איום ממשי, במקרה של "בני ברוך" הוחלט בתאגיד לחתום על פשרה שבמסגרתה יימחקו מהרשת שני התחקירים של מגידו – כתבה שפרסם באתר התאגיד ותחקיר טלוויזיוני ששודר בתוכנית "שטח הפקר".

מגידו סירב לקחת חלק בפשרה, והוא ממשיך לנהל אחת מתוך שלוש תביעות שהגישה נגדו העמותה. השופט שדן בתיק שנסגר, גלעד הס, קבע שלתביעה של "בני ברוך" יש "סממנים של 'תביעת השתקה'", הכריז על מגידו כצד שניצח בה והורה לתובעים לשלם לו הוצאות משפט בסך 20 אלף שקל.

מבחינת מגידו, האופן שבו הגיב התאגיד לתביעה מעיד על יחס בוסרי לעיתונות חוקרת. "בתהליך הזה הבנתי שבתאגיד עוד לא התגבש די-אן-איי לתחקירים", הוא אומר. "בעיני התאגיד התקפל בצורה מעציבה, ופסק הדין שיצא בסופו של דבר גם מראה מה היה הכיוון מבחינת השופט. כשיוצאים מהמקרה הנקודתי הזה, הבעיה מתבטאת גם במצב שבו התחקירים כפופים למחלקת הטלוויזיה, שזו מחלקה שעוסקת בשעשועונים, בריאליטי חמוד כזה ובדוקו – אחלה דוקו, סבבה, יש גם דברים טובים – אבל זו לא מחלקה שמתאימה לנהל עיתונות".

"התאגיד רץ כבר מספיק זמן – והוא עוד רחוק מלהגיע למצב שבו התחקירים עומדים בציפיות מגוף שידור ציבורי, בטח בישראל", מסכם פרופ' צבי רייך מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. "כשאומרים שצריך תחקירים, אנשים לא מבינים את המשמעות. אנשים לא מבינים עד כמה מפת התקשורת בארץ רעועה וחלשה ומחוררת. זאת מפה קטנה ומאוד פריכה, ולכן – כמו שעולה מתיקי נתניהו – היא היתה קרובה מאוד להישלט מבחוץ. אלמלא היא היתה כזאת שברירית, אף אחד לא היה מתפתה בכלל לנסות להשתלט עליה. זה עוד היבט שמבהיר כמה המחסור בתחקירים הוא בעיה חמורה.

"במקרה של התאגיד, הטיפול בבעיה הזאת מצריך הפעלת כוח מיוחד מלמעלה, ברמת ההנהלה וגם ברמת המועצה. חייבים לשים על זה פרויקטור בעל מעמד בכיר שייקח את זה על עצמו, יאגם את כל המשאבים הדרושים ויתחיל להזיז דברים. זה תהליך שמתחיל מאסטרטגיה ארגונית, מתחבר הלאה לשכירת אנשים מתאימים וממשיך בהקצאת תקציבים ושיבוץ בלוח השידורים. שרשרת שלמה של החלטות, ורק כשכל גלגלי השיניים ייכנסו לפוזיציה הנכונה תשמע את הקליק ותדע שזהו – התחלנו.

"אני יודע שזה מהלך מורכב, אבל התאגיד נמצא במצב נהדר לעשות את זה. יש שם כסף, יש שם אפילו מרחב חופשי מלחצים מסחריים ופוליטיים. אבל לא הבינו שם את סדר העדיפויות. מבחינת המקום של התחקירים, וגם מבחינת היחס למחלקת החדשות – שגם היא לא נמצאת במקום מספיק גבוה בסדר העדיפויות. החדשות זקוקות לחיזוק גדול מאוד, אבל תחום התחקירים מחייב ממש פעולה רדיקלית. זה לא פשוט, אבל זה בר ביצוע".

הכתבה מתפרסמת במקביל לכתבה של העיתון "דה-מרקר" על הפרוטוקולים המושחרים והמאבקים בין הנהלת התאגיד למועצה

התאגיד בתגובה: יש תחקירים, בעיקר בחדשות

בניגוד לקולות שהובאו בכתבה זו ולהתבטאויות הגלויות של קובלנץ בראיונות, בתגובה הרשמית שנשלחה מטעם תאגיד השידור הציבורי לא מאשרים את המוסכמה בדבר החולשה הכרונית של התאגיד בתחום התחקירים. בתאגיד סירבו להתייחס לשאלות על נפילת סדרות התחקיר על הגז ופרשת כלי השיט, וכך גם להתבטאויות של סמנכ"לית הטלוויזיה טל פרייפלד בישיבת המועצה.

תאגיד השידור הציבורי בתגובה: "חטיבת החדשות שמה דגש על תחקירים במגוון של נושאים, כולל תחקירי עומק בנושאים שכמעט לא מקבלים ביטוי בערוצים המסחריים כמו איכות הסביבה וחברות מסחריות רבות עוצמה"

"הרב ברלנד נחקר בחשד למעורבות בחטיפה ושני מעשי רצח, והמשטרה ביצעה גל מעצרים בפרשה שנחשפה בתחקיר 'רב הנסתר' של מחלקת הדוקו של תאגיד השידור הישראלי", מסרה מנהלת מערך הדוברות גילי שם-טוב.

"חשיפת כאן חדשות, בתחקיר של מיכל רבינוביץ' על עדויות לפגיעה מינית מצד גל אוחובסקי, הובילה לפתיחת בדיקה משטרתית ואוחובסקי הודיע על הפסקת פעילותו כנשיא איגי. אלה דוגמאות רק מהשבוע האחרון, המעידות כי בכאן מתייחסים לתחקירים כנדבך חשוב בלוח השידורים ופועלים בכל דרך אפשרית כדי להיות המקום הטבעי שאליו יגיעו חשיפות וסיפורים המשרתים אך ורק את האינטרס הציבורי.

"חטיבת החדשות שמה דגש על תחקירים במגוון של נושאים, כולל תחקירי עומק בנושאים שכמעט לא מקבלים ביטוי בערוצים המסחריים כמו איכות הסביבה וחברות מסחריות רבות עוצמה", הוסיפה דוברת התאגיד. "כתבת התחקירים של חטיבת החדשות, יפעת גליק, זכתה השנה בפרס סוקולוב על תחקיריה בתחום איכות הסביבה. אורן אהרוני, כתב התחקירים המוביל, מקדיש את עבודתו לתחקירים בתחומים כלכליים, פוליטיים וסביבתיים, ופִרסם לאחרונה סדרת תחקירים על התנהלות הרשויות המקומיות בישראל.

"התאגיד בודק את עצמו, קשוב לביקורת, מתקן ומשפר באופן תמידי. כך לדוגמה בוצעו שינויים בהפקת 'זמן אמת', שמספקת העונה תחקירים משמעותיים כדוגמת 'מעל החוק', על התנהלות בעייתית של בכירים בהנהלת בתי-המשפט (התחקיר שמהימנותו הוטלה בספק; א"ב); 'חינוך רע', תיעוד מטלטל על שיטות הטיפול של פרופ' עמוס רולידר; 'עסקת הביש', העסקה החשאית מאחורי הסכמי השלום עם האמירויות ועוד.

"פרויקטים נוספים במחלקת הדוקו שרשמו הישגים הם 'צל כבד', חשיפה ראשונה לאולה, שעד אז כונתה א"ק מפרשת רצח תאיר ראדה, וסיפורה המלא. הסרט העלה את נושא התקשורת שחורצת גורלות. 'ספק סביר', על הקלות שבה מרשיעים אדם על סמך עדות של מדובב, שיטות הפעלה של סוכנים אשר נחשפות כפי שלא נחשפו בעבר. 'מרגלים בתוכנו', סוכנים ששיתפו פעולה עם החטיבה היהודית בשב"כ מדברים בפנים גלויות למצלמה. 'חצר משחקים' – סרט החושף אירוע שהתרחש בחצר בית-ספר בצידון במלחמת לבנון והביא להרג חפים מפשע".

בתאגיד סירבו להשיב לשאלות על האפשרות שהפקת תוכניות התחקירים תימסר לידי חטיבת החדשות. "חוק השידור הציבורי קובע כללים ברורים בנוגע לחלוקת תקציבים והפקות בתאגיד, כך שבאחריות חטיבת החדשות להפיק חדשות במשאבים הקבועים בחוק ומבלי להסתמך על הפקות חיצוניות, ובאחריות חטיבת הטלוויזיה להשקיע את התקציבים בהפקות חיצוניות ויצירה ישראלית", נמסר בהקשר זה.

בהמשך התגובה נמסר כי "התאגיד, שהינו גוף עצמאי שאינו תלוי בגורמים חיצוניים, בוחן אפשרות למעורבות רבה יותר של החדשות בבקרה ופיקוח על תוכניות תחקיר והציפייה מחברות ההפקה החיצוניות היא לייצר ללא מורא תחקירים בכל תחום ולהפוך כל אבן בחשיפת עוולות ציבוריות. השיקולים בהפקה ובשידור תחקירים הם מקצועיים בלבד – שיקולים של הישגיות, איכות, וחיסכון כספי ציבור. כך גם לגבי ההחלטה להוריד תוכניות מהמסך".

בנוגע לקיצוץ תוכנית הדוקו-אקטיביזם של יגאל גואטה נמסר כי "העונה החדשה של 'האזרח גואטה' שונה מקודמותיה, והוחלט כי תתמקד כולה ביחסי הון-שלטון. מדובר במיני-עונה שתורחב במידת הצורך".

בתאגיד סירבו להשיב לשאלה היכן עומד המשא-ומתן עם דרוקר ו"המקור", ככל שהוא עדיין מתקיים. "מקומו הטבעי של רביב דרוקר, מבכירי העיתונאים בישראל, הוא בשידור הציבורי, במסגרת התקציבית המתאפשרת ולצד שימוש נכון בכספי ציבור", נמסר בהקשר זה.

בתאגיד סירבו גם להסביר מדוע הוחלט לחתום על פשרה משפטית שבמסגרתה נמחקו מהרשת כתבות התחקיר על "קבלה לעם". "בעניין העמותה [בני-ברוך], מדובר בהסכם פשרה שנחתם בעקבות הליך גישור. הליכי גישור הם חסויים וכך גם הנסיבות שהובילו כל צד לחתימה על ההסכם", נמסר בתגובה.

במאמר שמתפרסם לצד כתבה זו מוזכר שגם בימי התפוררותה של רשות השידור, הדיונים בגוף שפיקח על התנהלותה היו פתוחים לציבור – וזאת בניגוד לדיוני מועצת התאגיד, שאינם פתוחים ושגם בדיעבד לא ניתן להיחשף לתוכנם המלא עקב ההשחרות המסיביות. "החלטות המועצה מתפרסמות במלואן ובשקיפות מלאה באתר התאגיד, פרוטוקולים של דיוני מועצה מושחרים בהתאם לקבוע בחוק חופש המידע", מסרו בתאגיד בהקשר זה. "המועצה סבורה כי בדיוני המועצה ראוי שחבריה יביעו דעתם ועמדתם באופן מעמיק וחופשי, בכל נושא, ומבלי לשקול שיקולים שאינן מן העניין. כך, בתחומי מינהל רבים התאגיד אינו נוהג כפי שנהגה רשות השידור".