היפוך היוצרות של "ידיעות אחרונות"
לפני כמה שבועות כתב כאן רותם אברוצקי על השימוש המוגזם שעושים כתבים ועורכים של מהדורות החדשות הטלוויזיוניות במוזיקת רקע במסגרת כתבותיהם, ועל הצורך לנקות את הכתבות הללו לחלוטין ממניפולציות מוזיקליות שכאלו, שכל מטרתן משיכה וריתוק הצופים.
העיתונות המודפסת עדיין אינה מסוגלת לשלב פסקול בדיווחיה, ולכן, לכאורה, עורכיה אינם אמורים להעסיק את עצמם בדילמה האתית שהעלה אברוצקי. אך מבט בעיתוני הבוקר מלמד כיצד מוזיקת הרקע הולכת ומשתלטת גם על הדפים האילמים.
התופעה בולטת הבוקר במיוחד בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", שבתקופה האחרונה הולכים ומידמים לעמודי חדשות של צהובונים דוגמת "בילד" הגרמני. המידע על הטרגדיה האחרונה שאירעה במדינת ישראל (אם הטביעה את בנה בים, ככל הנראה) נמצא בעיתון, ולכאורה אף מובא בהבלטה יתרה, אך בפועל המידע מוסתר על-ידי רבדים רבים של הסחות דעת ובנייה דרמטית, שהן ה"מוזיקה" המניפולטיבית שעליה התריע אברוצקי.
בנוהג שכבר הפך לשגרה, כותרת הגג של העיתון מוסרת את המידע הרלבנטי לקורא ("אם מראשון-לציון הטביעה למוות את בנה בן ה-4"), בעוד שהכותרת הראשית ("איך אפשר"), המודפסת בגופן גדול ובולט ממנה פי כמה, עוסקת בתגובה הרגשית שאמורה להתעורר בקרב הקורא לנוכח המידע שהופיע בכותרת הגג.
היפוך היוצרות הזה, שבו המידע החשוב מופיע כרקע לתגובה הרגשית הנדרשת מצרכן העיתון, מדגיש עד כמה המצב בעיתונות המודפסת מדורדר – לא רק שנעשה כאן שימוש מסיבי ב"מוזיקה" כדי להגביר את מעורבות הצרכן במוצר התקשורתי, אלא שבמקרה זה המוזיקה כבר אינה מוזיקת רקע, היא עומדת במרכז, ואילו העובדות החדשותיות הפשוטות מופיעות ברקע שלה.
הכפולה הפותחת של העיתון, שבה צפוי היה למצוא מידע על האירוע, מוקדשת רובה לשני תצלומים, האחד של הילדה רוז פיזם, שהיעלמותה העסיקה את התקשורת בשבוע שעבר, והשני של הילד אלון יהודה, שטבע אתמול בים. גם בעמודים אלה מקבל הקורא כותרת דרמטית שאינה אומרת דבר ("נולדו אל מותם"), ולצדה בחר העורך לקשט בטור הגיגי נטו של יגאל סרנה.
הכפולה השנייה של העיתון עדיין לא מספרת לקוראים על מקרה המוות עצמו, אלא מוסרת את גרסת האב לאירוע ("היא היתה בדיכאון"), ורק בעמ' 6 – לאחר כותרת ראשית שלא מסרה לנו מידע, כפולה פותחת שהכשירה את הקרקע המוסרית, וכפולה נוספת שקירבה אותנו עוד קצת לאירוע בלי להיכנס לפרטיו – מגיע הקורא לידיעה [זוהר שחר לוי ומאיר תורג'מן] על המקרה שחולל את כל עמודי החדשות שקרא עד לרגע זה.
אך גם בידיעה זו המוזיקה מחרישת אוזניים. "אפשר רק לשער כמה שמח הילד, שכולם קראו לו אלוני, לבלות בוקר אחרון של חופש גדול עם אמו", כותבים העיתונאים על מצב רוחו ההיפותטי של הקורבן בבוקר היום שבו הוטבע. לאחר שהם מדווחים לנו כי האם הציעה לבנה לבוא עימה לחוף הים, הם מוסיפים: "גם הפעם אפשר רק לשער כמה שמח אלון הקטן על ההצעה. ודאי חשב שאמו היא האם הטובה ביותר בעולם ושהוא בר מזל שכך מפנקים אותו. אלא שלאמו של אלון היו תוכניות אחרות, שטניות".
אפשר רק לשער מה עבר במוחם של צמד העיתונאים כשהחליטו לנסח כך את הטקסט שהעבירו למערכת "ידיעות אחרונות". ודאי חשבו שהעיתון שלהם הוא העיתון הטוב ביותר בעולם, ושהם בני מזל שיש להם הזכות לכתוב בו. ודאי לקחו בחשבון שהעיתון שלהם דורש צבע, דורש דם, דורש את החומרים החזקים ביותר שניתן להעלות על דף מודפס, ופעלו בהתאם.
ברור כי בעידן שבו המידע מגיע לצרכני התקשורת הרבה לפני העיתון המודפס, על העיתון לשנות את גישתו הבסיסית, אך במקום לפנות לסיקור עומקו של האירוע, תוך הדגשת רבדים שאינם מדווחים במדיום הטלוויזיוני והאינטרנטי, הנטייה היא להתמקד דווקא ברגשות המתבקשים מהסיפור החדשותי. ספק אם בטווח הארוך תצליח גישה זו לשמר את קהל הקוראים המתדלדל.
"פתאום הזוועה נכנסת אלינו הביתה"
אגב, בסיומה של אותה ידיעה חדשותית מובאים דברי אחיו של אבי הילד שהוטבע אתמול בים, האומר: "כל השבוע אנחנו שומעים על הזוועה של הילדה היפה רוז, ואז ביום שישי אני שומע ברדיו על אמא שרצחה את הבן שלה. ואז אני מגלה שזה אלוני שלנו. פתאום הזוועה נכנסת אלינו הביתה".
הנה דוגמה להבנה לא נכונה של השפעת התקשורת על צרכניה. "הזוועה של הילדה היפה רוז" לא נכנסה אל ביתם רק מרגע שהילד שלהם הוטבע בים; היא נכנסה לביתם עם כל מהדורת טלוויזיה, עם כל גליון עיתון.
בהקשר זה כדאי לציין כי נחמן שי כותב הבוקר ב"ישראל היום" טור תחת הכותרת "על אחריות התקשורת", ובו הוא מתייחס לסיקור פרשת היעלמותה של רוז פיזם. לדברי שי, "העיסוק האובססיבי, המציצנות וההיקף קירבו את הסיפור לכל בית בישראל [...] בין הקריאה לאחריות קולקטיבית של התקשורת ושלנו כחברה לבין ההיקף חסר התקדים של הסיקור – רב המרחק". משום כך קורא שי לתקשורת לבחון שוב ושוב "לא רק מהן התוצאות קצרות הטווח של הסיקור, אלא גם כיצד הוא משליך לטווח ארוך".
שאריות של חוש מידה
ב"מעריב" הדיווח החדשותי על הטרגדיה הטרייה מגיע כבר בכפולה הפותחת של העיתון ואף מסתיים בה, ואילו הקריאה ב"הארץ" מעניקה את התחושה כי יש מי שעדיין לא איבד הבוקר כל חוש מידה. "אם חשודה שהטביעה בים את בנה בן ה-4", זו לשון ההפניה הקטנה מעמוד השער לעמ' 6 של העיתון, שם מדווח על המקרה בקיצור ובלשון יבשה [יגאל חי, רותי סיני ורוני זינגר-חרותי]. בעיתון זה, האם "חשודה" ולא רוצחת, ואילו האפשרות שבנה חשב כי זה היום המאושר בחייו, שעות ספורות לפני שהוטבע, כלל אינה מוזכרת.
לעומת זאת, בטור קטן לצד הדיווח מופיעה ידיעה קצרצרה מהגרדיאן: "אם הורשעה ברצח בתה במיקרוגל". ככה סתם, כדי שנדע שאנחנו לא לבד בעולם. הסיפור הזה מובא גם ב"ישראל היום", תחת כותרת הגג "שם יש עונש מוות", אף שעונש כזה טרם נגזר על האם. נראה כי מתפתחת לה אג'נדה חדשה של העיתון – תמיכה בעונש מוות. בשבוע שעבר, למקרה שהצלחתם לשכוח, קיבל איש יחסי-הציבור רן רהב את הכבוד מ"ישראל היום" לשטוח את משנתו בעניין זה בטור פובליציסטי בולט.
הטורנטים משקשקים
עידו קינן מביא ב"כלכליסט" שיחה קצרה שקיים עם מיקי רוזנטל על האפשרות לשדר באינטרנט את סרטו הגנוז "שיטת השקשוקה", העוסק בדרכים שבהן צברה משפחת עופר את הונה. רוזנטל אומר למראיינו: "אם לא אצליח לשדר את 'שיטת השקשוקה' בשום מקום אחר, ייתכן מאוד שאנסה לשדר אותו באינטרנט תמורת תשלום סמלי". קינן מציין כי מרגע שהוצע לציבור לרכוש את ה-DVD של הסרט באתר הרשמי של "שיטת השקשוקה", החלה הספירה לאחור עד לרגע שבו ניתן יהיה להוריד את הסרט בשלמותו באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים.
ואילו פרקליטה של משפחת עופר, עו"ד צבי גלמן, מזהיר את קינן וקוראיו כי "היכן ש[הסרט] לא יוקרן והיכן שהוא לא ישודר, באמצעי תקשורת זה או אחר, לרבות אתרי אינטנרט כמובן, כל מי שיסייע בדבר [...] יהיה חשוף לתביעה בגין הוצאת לשון הרע. [...] גם מי שמתחזק או מפעיל שרתים למיניהם איננו חסין מפני תביעות לשון הרע, ככל שהוא שולט על השידור".
הסרט, למי ששכח, יוקרן השבוע בסינמטק תל-אביב. קשה להאמין שעצם הצפייה בו עלולה להוביל לכתב תביעה, אבל אולי כדאי לצופים לחשוב פעמיים לפני שהם אומרים לחבריהם שהסרט מצא חן בעיניהם.
ענייני תקשורת
ב"דה-מרקר" מתפרסמת הבוקר ידיעה מתורגמת מ"בלומברג" [רייצ'ל זאהרוסקי], על המקומון של פאלם ביץ', פלורידה, ששמו "פאלם ביץ' דיילי ניוז", והוא מצליח לפרוח בשעה שכל העיתונות המודפסת שרויה בנסיגה. עיתון זה, השייך לחברת קוקס-אנטרפרייזס, מודפס על נייר מבריק שאינו מכתים את אצבעות המעלעל בו, עוד פינוק קטן לעשרת אלפי תושבי פאלם-ביץ', ששווי ההכנסה שלהם הוא 35 מיליון דולר נטו בממוצע בשנה.
אנליסט של תעשיית העיתונים מצוטט בידיעה כמי שמעריך כי לא קיים עיתון אמריקאי בעל קהל קוראים עשיר יותר, ויש לכך, כמובן, השלכות חיוביות – ב-2007 עלו מכירות הפרסום בעיתון ב-11%. מהו התמהיל המנצח של העיתון? "ידיעות על מסיבות ואירועים חברתיים, דיווחים על עסקאות נדל"ן בשווי של מיליונים וכיסוי של אירועים מקומיים". לפי הידיעה, תצלומים מנשפי צדקה מקבלים מקום על השער, ועורכת מדור החברה אומרת כי "החברה כאן היא החדשות".
ב"כלכליסט" מדווח אמיר טייג כי לפי הסקר השנתי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, כמעט 20% מהצופים מוכנים לנטוש את חברות הכבלים והלוויין לטובת חבילת ערוצים צרה ללא תשלום. טייג מציין כי מדובר בשיעור נטישה פוטנציאלי הגבוה פי שישה מהערכות שסיפק משרד האוצר בתחילת השנה.