פעם היתה "שמועה" עיקשת שאימא של שמעון פרס ערבייה. יותר משהעלילה הזו פגעה בפרס, היא האירה באור נלעג את הניסיונות לבקרו. המבקרים הצטיירו כאנשי קונספירציה פתאים, עיוורים משינאה עד כדי כך שהם מדביקים לאיש עם המבטא גליציאני מוצא ערבי. אבל העלילה הזו גם אפשרה להתעלם מסיפורים אחרים שהיו אז בגדר שמועות שעיתונים רציניים לא נגעו בהן - למשל שיש לו קשרים עם כל מיני פוליטיקאיות. למשל עם קולט אביטל. שמועה, לך תדע.
ופתאום מתברר שלא הכל פייק ניוז. לא הכל רכילות ומציצנות. פרס – גילתה לנו קולט אביטל בראיון אמיץ וגלוי לב לגידי וייץ במוסף "הארץ" – הטריד מינית. הגילוי הזה מדהים. הוא צריך להדהים. הוא צריך לעורר מחשבות, והוא צריך לחולל שינוי. להעמיק את השינוי.
כי במשך שנים, התקשורת הממסדית הסתירה מאתנו דברים על פרס. לא כתבו על הרגלי השתייה שלו, לא כתבו על יחסיו עם בעלי ההון, לא דיברו על יחסו האינסטרומנטלי לבני אדם. וגם לא האירו מספיק את יחסיו עם נשים.
בה בשעה סיפרו לנו סיפורי אלף לילה ולילה על מעלותיו של האיש שמתברר כעת שהיה מטרידן. בניגוד לדימוי שהתקשורת הממסדית טיפחה, פרס אינו דמות היסטורית במובן החיובי של המונח. רשימת כישלונותיו ארוכה ומשמעותית לא פחות מרשימת הישגיו. מול תרומתו כאיש צעיר להקמת הכור הגרעיני יש להעמיד את תפקידו בהקמת רפ"י חסרת האופי, את תרומתו ההרסנית למפעל ההתנחלויות כשר הביטחון בממשלת רבין הראשונה, ואת הרחבת הפטור לבחורי ישיבות באותן שנים. כראש הממשלה בשנות ה-80 פרס גונן על השב"כ בפרשת קו 300, וגילה יחס ציני לשלטון החוק.
שער מוסף "הארץ" ובו הראיון עם קולט אביטל, 8.10.21
פרס גם היה זה שהוביל את תכנית הייצוב הכלכלי האכזרית ביולי 1985. במיתולוגיה הישראלית, שרובה תוצרת הממסד התקשורתי, התוכנית מוצגת כאמת שאין בלתה. אבל האמת היא שפרס דחף את התוכנית לאחר שהוליך שולל את ישראל קיסר ואת ההסתדרות, ובכך אומנם תרם לבלימת ההיפר-אינפלציה (שהגיעה ל-445% בשנה), אך גם הרס את משטר הרווחה הישראלי והניח את התשתית לג'ונגל הכלכלי בו אנו חיים. אפשר וצריך היה לעשות את הדברים אחרת.
התקשורת הממסדית גם מיעטה להזכיר לנו שהמושג "לקנות שלטון בכסף" נולד מדברים שאמרה על פרס מבקרת המדינה מרים בן פורת, לנוכח תרומות הענק שפרס נהג לקבל מטייקונים כמו צ'רלס ברונפמן; ושמאחורי "התרגיל המסריח" עמד לא אחר מאשר פרס. פרס התגלה אז לא רק כמקיאווליסט כושל, אלא הפגין קוצר ראות והתעלמות מכך שגם אילו הצליח התרגיל, לא היתה ולא יכולה היתה להיות לו לגיטימציה ציבורית.
נכון, פרס הוביל מאחורי הקלעים את אוסלו, אך לא היו לו התבונה והמשקל הציבורי להתעקש על רוח אוסלו. הוא נתן לרבין ולצה"ל להחריב את היוזמה של יאיר הירשפלד ורון פונדק עוד לפני שההסכם יצא לדרך. פרס גם לא השכיל להתמודד כראוי עם רצח רבין. בניגוד מוחלט לראש הממשלה שנרצח, פרס מיהר להדיר את הערבים מהציבוריות הישראלית, וקירב, בקוצר ראות מדהים, את נתניהו ואת הדתיים. הוא גם התעקש "לנצח בזכות עצמו", ולא הקדים את הבחירות. בדרך לשם, הוא הורה להתנקש ביחיא עייש, תקף בלבנון ופגע במרקם היחסים עם הפלסטינים. ניצחונו של נתניהו הוא במידה רבה כישלונו הצורב של פרס כמדינאי ופוליטיקאי.
בכל מצבור הכישלונות המהמם הזה התקשורת הממסדית כמעט ולא עסקה.
פרס תמיד הקפיד על קשרים טובים עם מי שמעצב את התודעה שלנו, עם התקשורת הממסדית. וכך, בסופו של יום, רבים זוכרים אותו כמדינאי, איש שלום, אינטלקטואל. הזיכרון הזה עלול להקשות על הציבור לייחס לחשיפה של וייץ את משקלה הנכון.
רק במקרים נדירים נפרצה חומת ההסתרה. דוגמה לכך סיפקה בשעתו עיתונאית "ידיעות אחרונות" יואלה הר שפי. אי שם בשלהי שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 פרץ סכסוך בין הקבלן גרשון (גיגי) פרס, אחיו של שמעון, לבין אדם שקנה ממנו דירת פאר. פרס האח נהג לכאורה באלימות כלפי הקונה, האירוע הגיע לידיעתה של הר שפי, והיא הכינה על כך כתבה. עורך "ידיעות" דאז דב יודקבוסקי דאג לקבור את התחקיר, אבל בסופו של דבר הוא התפרסם בעיתון "הארץ". מה עוד הסתירו מאיתנו על האיש שכונה United Peres בזכות קשריו ההדוקים עם העיתון הנפוץ במדינה? אנחנו לא יודעים.
ברקע העדות החדשה של קולט אביטל עומדת בלי ספק התנועה ההיסטורית שמכונה Me too. ובכן, תנועת Me too היא כתב אישום ציבורי לא רק נגד האופן שבו גברים חזקים נהגו בנשים, אלא גם נגד החיפוי התקשורתי וקשר השתיקה שהגברים האלה נהנו ממנו; היא התרת קשר השתיקה, שמחייבת התקפה, ולו עקיפה ומשתמעת, על כל מי שפעל להשתיק. על כל מי שידע ולא אמר. וזה כולל בהכרח את התקשורת הממסדית.
תנועת Me too אפשרית גם בזכות היחלשות מוקדי הידע, התרבות והתקשורת הממסדית - ובכלל זה עיתונים כמו "ידיעות אחרונות". דיון גלוי וישיר יותר בתקשורת הממסדית יקל להבין את אחד הגורמים החשובים שמקשים להתייחס ברצינות הראויה לעדויות כמו זו של אביטל. כדי להשלים את המהפכה, Me too חייבת להיות – להמשיך להיות – גם תנועה לתיקון של התקשורת והעיתונות.
ד"ר דורון נבות הוא ראש המחלקה לממשל ורעיון מדיני בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה