והוא השפיל את עיניו
גם היום נמשכת חלוקת התפקידים בין העיתונים בנוגע לכיסוי משפטו של שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן. "הארץ" ו"מעריב" מקדישים תשומת לב מלאה לטיפול המשפטי בחשדות לשחיתות בדרגים הגבוהים ביותר של השלטון בישראל (גם אם מדובר בחשדות פחותי ערך ביחס לאלו שלא הצליחו לחצות את רף הפרקליטות ולהתגבש לכדי כתב אישום), ואילו "ישראל היום" ועוד יותר ממנו "ידיעות אחרונות" נוטים חסד לנאשם רם-הדרג, מדגישים את חזקת חפותו ומצניעים את סיקור המשפט כולו.
כך ב"מעריב" וב"הארץ" מוצגת כתמונה המרכזית על השער אותה תמונה מוצלחת (ליאור מזרחי) שבה נראים ליברמן, מאבטחיו ועורכי-דינו בבית-המשפט. "הנאשם ליברמן", נכתב במסגור דרמטי לצד התמונה על שער "מעריב". "ליברמן: לא ידעתי שבן-אריה רצה לסייע לי", נכתב בכותרת הדיווח של עפרה אידלמן על שער "הארץ", מתחת לכותרת הגג באותיות אדומות: "המדינה הגישה כתב אישום נגד שר החוץ לשעבר".
בטור פרשנות, המקודם גם הוא מהשער, כותב עידו באום כי "הרכב השופטים יצטרך לקבוע אם מעשהו של השגריר [שמסר לליברמן חומר בדבר חיקור הדין בעניינו] שווה ערך למתן קפה ועוגה על חשבון הבית, או שמדובר בהטבה מושחתת שהנאשם לא היה רשאי להתעלם ממנה [עת קידם את השגריר הלא מוערך לתפקידו הבא]". באותו עמוד, 4, כותבת אידלמן בידיעה נפרדת גם על פנייה של התנועה לאיכות השלטון לנתניהו: "שמירת תיק החוץ לליברמן תכתים את ממשלתך".
זוהי אינה ההתייחסות הבולטת היחידה היום ב"הארץ" לסוגיית השחיתות השלטונית: "לא עוזבים את ראשות העיר, גם עם כתבי אישום", נכתב בכותרת במעלה השער, המובילה לכתבה של רויטל חובל. "גם אחרי שהסתבכו בתיקי שחיתות, מאפשר החוק לראשי רשויות לבוא כל יום ללשכה, לשלוט בוועדות התכנון ובמכרזים ולהתמודד שוב בבחירות. בג"ץ עשוי לשים לכך קץ", נכתב בכותרת המשנה לצד תמונותיהם של שלושה ראשי ערים הנחשדים בפלילים.
ב"מעריב" נפתח דיווחו החדשותי של יוסי אלי במלים "כשהוא מנסה לשמור על חזות מחויכת ונינוחה נכנס אתמול בצהריים שר החוץ לשעבר, אביגדור ליברמן, לאולם בית-משפט השלום בירושלים, לפתיחת משפטו". בטור הפרשנות המשלים את העמוד (5) כותב שלום ירושלמי את רשמיו מבית-המשפט בנימה אישית ופותח גם הוא בתיאור חזותו של ליברמן עת נכנס לאולם בית-המשפט ו"סקר בזהירות את הסביבה": "למעלה מ-30 שנה, מאז ימי לימודינו המשותפים באוניברסיטה העברית בירושלים, אני מכיר אותו, כך שלא יכולתי לטעות. ליברמן שידר מתח, אפילו חרדה".
פניו של ליברמן כפי שהן מופיעות בתצלום הקטן שבתחתית שער "ישראל היום" נוגות משהו, אולם בוודאי אינן משדרות חרדה. "נפתח משפט ליברמן; 'כופר באישומים'", נכתב בכותרת על שער עיתונו של ראש הממשלה, שותפו הבכיר של ליברמן לממשלה היוצאת. כותרת הדיווח, בעמ' 7, היא "כתב האישום הוגש; ליברמן: 'פעלתי כדין'". הדיווח של עדנה אדטו מוגש בהתאם למגבלות הרגילות ש"ישראל היום" משית על עצמו והוא מתומצת ומכיל אך ורק ציטוטים ישירים ועקיפים. טור הפרשנות של דן מרגלית עוסק בהתארכות הצפויה של המשפט ומותח ביקורת נדירה, גם אם רכה ואבהית, על החלטתו של נתניהו לשמור כפיקדון את תיק החוץ לליברמן עד להיוודע תוצאות המשפט.
ומהי הבעת פניו של ליברמן בתצלום – גם הוא של ליאור מזרחי – בראש העמוד ב"ישראל היום"? קוראי "ידיעות אחרונות" שלא ידפדפו מעבר לשער לא ייטרדו בשאלות כגון דא. ברצועה הצרה בתחתיתו של שער העיתון אין מקום לתמונה, בקושי נכנסות שם המלים "ליברמן: לא פשעתי. התביעה: אם יורשע נדרוש מאסר". הסיקור עצמו, בעמ' 6 ("המשפט נפתח – ונדחה") מלווה בתמונה של ליברמן שבה הוא אכן נראה משפיל מבט נוגה יותר מזה שהוא מפגין בתצלומים בכל העיתונים האחרים. הסיקור עצמו, בכל מקרה, הוא הדל ביותר ומכיל רק דיווח יבש של ירון דורון ואינפוגרפיקה המפרשת אלו מול אלו את טענות הפרקליטות מול אלו של ההגנה. הקרדיט לתצלום, אגב, הוא לאמיל סלמן מ"הארץ". ב"ידיעות אחרונות", כך נראה, לא טרחו לשלוח צלם לפתיחת משפטו של אחד מבכירי הפוליטיקאים בישראל.
עדכון 18.2: עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון מוסר כי אתמול היה פול של צלמי עיתון "הארץ" במשפט ליברמן ועל כן התמונות היחידות שמופיעות היום בכל העיתונים הן של "הארץ".
בלדה לעוזבים
כל העיתונים מקדישים מקום בולט על השער לדיווח על מותו של הזמר שמוליק קראוס. "מקור ראשון" (שמהדורתו היומית צנומה בכל מקרה) מקדיש לזמר המת כותרת בולטת על השער, אולם הידיעה על מותו אינה מתארכת אל העמודים הפנימיים. בכך הוא יוצא דופן מבין העיתונים האחרים, המתחרים ביניהם על גודל המקום שיוענק לסיקור הזמר המת ולרוחב מניפת הסופרלטיבים שתנופנף לזכרו.
"ידיעות אחרונות" מנצח בחלקה הראשון של התחרות, עם חצי מעמוד השער המוקדש לקראוס, אחריו "ישראל היום" ואחריהם "מעריב" ו"הארץ", המאופקים יותר. בסקציית המחמאות מנצח "ישראל היום" עם "המוזיקה לא תישכח" ו"תרומה עצומה לתרבות הישראלית". בגזרת המספידים, ב"מעריב" מציעים טור הספד מאת אריק איינשטיין, שסביר להניח שהושג על-ידי דיבובו הטלפוני של הזמר המסתגר, ובכל זאת הוא מוצג כטור בחתימתו. ב"ישראל היום" כותב על קראוס המומחה למוזיקה ישראלית וכתב העיתון יואב קוטנר. ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים כאילו-טור של זמר הבית שלמה ארצי, ובעצם שני משפטים שנראה כאילו שורבטו בחופזה על מגבת (כמו רוב יצירתו העיתונאית של ארצי), וטור של הזמרת עלמה זוהר.
ב"הארץ" ניתנת זכות הסיכום לא לידוען מוזיקלי, אלא למבקר המוזיקה הקבוע של העיתון, והמשובח ביותר כיום בעיתונות הישראלית – בן שלו, הכותב תחת הכותרת "הכאוס שמתוכו נולדת ההרמוניה". שלו כותב כיצד שינה קראוס את פניה של המוזיקה המקומית וכיצד "למרות חשיבותו הגדולה כאחד האבות המייסדים של המוזיקה העברית הפופולרית, וחרף יופיים הבלתי מעורער של עשרות משיריו, הקריירה של קראוס התנפצה שוב ושוב על סלעי אישיותו הפרועה והקשה, החבולה והמחבלת".
אף אחד מן המספידים שקראתי היום בעיתונים אינו מתייחס לשאלה המעניינת – מדוע מקדישים העיתונים מקום נרחב כל-כך, והדרת כבוד כזו, ליוצר של מוזיקה פופולרית ואדם מסוכסך ובעייתי, ששיאו הרחק מאחוריו ושהז'אנר שבמסגרתו פעל קיים כעת רק במסגרת שמורות טבע של הופעות בבתי-אבות, שעות נוסטלגיה ברדיו וביצועים אקראיים בתוכניות ריאליטי מוזיקליות, ומה הבחירה העריכתית הזו מספרת על העורכים עצמם, על קהלם המדומיין ועל זה האמיתי.
מותו של סוכן
"אוסטרליה חוקרת את נסיבות מותו של זיגייר בארץ", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", העוסקת במה שמכונה כעת בעיתון "פרשת העציר X", זאת לאחר שהוברר כי לא היה אסיר אלא עציר (ואם שמו של זיגייר היה קיקרו, האם היה נכתב העציר קיקרו או העציר ציצרו? בכל מקרה, סדר צריך להיות).
"שר החוץ בקנברה דרש מישראל להעביר מידע והסברים בפרשת העציר X. קריאות גם בכנסת לחקירה עצמאית". הקורא לכך, על-פי הכתבים יהונתן ליס, ברק רביד ועפרה אידלמן, החתומים על הידיעה, הוא ח"כ אורי אריאל (הבית-היהודי, לשעבר האיחוד-הלאומי), יו"ר הוועדה לביקורת המדינה.
גם "ידיעות אחרונות", שלצד "הארץ" בולט ביחסו התקיף לנסיונות הצנזורה של הרשויות הבטחוניות, מקדיש את כותרתו הראשית להתפתחות הזו בפרשת האסיר X: "אוסטרליה: נחקור מותו של הסוכן", נכתב בה. "האוסטרלים דורשים הסברים", נכתב בכותרת הגג, ו"'נברר איך התרחשה הטרגדיה', אמר אתמול שר החוץ האוסטרלי. לפני שהתאבד הציעה לו הפרקליטות עסקה: תקבל בין 10 ל-20 שנות מאסר – ותשתוק", נכתב בכותרת המשנה. הסיקור עצמו מכיל טענות שונות של גורמים שלטוניים שונים ומתעד אווירה של מבוכה בסביבתם. ואילו ב"מעריב" כותרת על השער, מאת אבי אשכנזי, מבשרת: "פרסום דו"ח השופטת בלטמן-קדראי על נסיבות מותו של בן זיגייר מתעכב בגלל לחצים שמפעילים גורמי ביטחון".
באופן מפתיע, פרשת זיגייר מופיעה גם בכותרתו הראשית של "ישראל היום". "מחכים לדו"ח; 'זיגייר מת בגלל הבושה'", נכתב בה. מדוע מפתיע? משום שהעיתון עצמו הציג עמדה ברורה – שנושא דגלה היה העורך הראשי עצמו במאמר תקיף – ולפיה העיסוק העיתונאי בפרשות בטחוניות כגון זו של זיגייר הוא פסול מעיקרו. הכיצד זה מקדיש כעת עמוס רגב את כפולת העמודים הפותחת של העיתון לדיון בפרטיה של הפרשה?
הצעה לתשובה ניתן למצוא במאמר הפרשנות המודפס דווקא ב"מעריב", של בכיר "מקור ראשון" אמנון לורד. לורד מונה את פרשת כליאתו של זיגייר יחד עם "דברים מוזרים" אחרים שהתרחשו ב-2010, ומציע מסקנה מפתיעה: כולם שערוריות ומחדלים של ראשי מערכת הביטחון דאז: הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ראש המוסד מאיר דגן וראש השב"כ יובל דיסקין, "אנשים כוחניים ששמו לעצמם למטרה להאריך את כהונותיהם בתקופה של ראש ממשלה ושר ביטחון שאותם הם שונאים מסיבות כאלה ואחרות ולא מקבלים את סמכותם". לורד קורא להקמתה של ועדת חקירה. מעניין אם ב"ישראל היום" יצטרפו לקריאה.
חנוך לנער על-פי דרכו
שני עיתונים, "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", עוסקים היום בנושאי חינוך במסגרת פרויקטים חוץ-עיתונאיים. ל"הארץ" מצורף מוסף לרגל כנס של עיריית ירושלים ושל העיתון, המוקדש להערכה ומדידה כשיטות חינוכיות. "87% מהתלמידים שוכחים את החומר מיד לאחר הבחינה", נכתב בכותרתו של מוסף "'הארץ' חינוך", המלווה את "כנס ירושלים לחינוך 2013". "כך עולה מסקר עמדות בקרב בני נוער והורים בנושא בחינות הבגרות, בפיקוחו של פרופ' קמיל פוקס, שהוצג אתמול בכנס ירושלים לחינוך. כ-40% מהתלמידים מאמינים כי לבחינות יש תועלת מועטה".
המוסף מציע כמה כתבות, מאמרים וראיונות של כתבי העיתון וגם מאמר אישי של העורך הראשי אלוף בן (הכותב, כדרכו, נגד האופנה הנוכחית בסוגיה העומדת על הפרק). "אימוץ משטר המדידה הוא נצחונם של אנשי הניהול על אנשי החינוך", נכתב בכותרת מאמר הפתיחה של עורך המוסף אור קשתי. "שימוש מוגזם במבחני הערכה, ארציים ובינלאומיים כאחד, יצר מציאות חינוכית שבה מורים רבים משביתים את השמחה שבגילוי עולמות ידע חדשים". אין מדובר רק בהיבט הלימודי, מדגיש קשתי, אלא גם ב"אווירה", ומביע תקווה כי הדיון "בנושא המדידה וההערכה בחינוך" יהיה תחילתו של "דיון ציבורי עקרוני בשאלות שיגדירו כיצד תיראה מערכת החינוך".
פינת הראיון הקצרצר "חמש קטנות" בפתח מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לחילופי דברים עם פרופ' נמרוד אלוני, "בעקבות סקר המראה כי 87% מהתלמידים שוכחים את החומר אחרי הבחינה" (שמו של כנס ירושלים או של עיתון "הארץ" נפקד). כשהוא נשאל על-ידי משה רונן בדבר קיומה של שיטת לימוד חלופית לאלו הנוכחיות, אומר אלוני: "בוודאי. מורים צריכים לגרום לתלמידים סוג של השראה – ואז הם יזכרו את החומר הלימודי".
כפולת עמודים בפנים המוסף מוקדשת לכתבה של כתבת משרד החינוך, תמר טרבלסי-חדד, המשוחחת עם כמה אנשי חינוך כדי לדון בדמותה של מערכת החינוך המצויה וזו הרצויה. המרואיינים, אנשי ועסקני חינוך, מציבים את המורים עצמם במרכז דבריהם: הם קוראים למתן סמכות ואוטונומיה גדולות יותר למורה; קובעים כי היחס למורה הוא הגורם למצבה הבעייתי של המערכת; וכשהם נדרשים לשבחיה הם מציינים בעיקר את השיפור ברמתם של המורים.
לצד העלאתו של המורה על נס מזכירים הדוברים עוד בעיה מרכזית אחת: התרכזות המערכת במבחנים ובתחרויות. "מדידת הישגים אובססיבית מרדדת את מערכת החינוך", אומרת אחת המרואיינות. "[...] תוסיפי לזה את העניין החדש של הערכת המורים לצורך קבלת דרגה, ומתקבלת רוח בעייתית. ממאיסים ככה את המערכת".
הכתבה כולה מודפסת, כמובן, תחת הלוגו "המורה של המדינה". "המורה המצטיין של 2013, שנה חמישית!", נכתב (סימן הקריאה במקור). כותרת הכתבה, אגב, היא "מחלקים ציונים".
ענייני תקשורת
המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", מציג היום עמדה עיתונאית נדירה יחסית: הוא מעלה לראש סדר היום שלו סוגיה חברתית מחוץ להקשר התקשורתי של "סערה" תורנית.
"נמאס לנו לפחד", נכתב בכותרת הראשית לצד תמונתה של ד"ר איב פינקלשטיין מבית-שמש, שהכתב עקיבא נוביק מראיין כנציגת נשים ונערות "דתיות-לאומיות, המקפידות להתלבש בצניעות אבל עדיין סופגות מכות, קללות ויריקות" מחרדים ברחובות העיר. יש לסיקור עילה אקטואלית: כמה נשים החליטו "להגיש תביעת פיצויים תקדימית על הסבל שנגרם להן", אולם הוא מוגש לקוראים במנותק מהתנפלות כללית של העיתונות על סוגיית "הדרת הנשים", ממש כאילו עורכים הם יצורים עם חשיבה עצמאית המסוגלים להקדיש את תשומת הלב שלהם לעניינים עם חשיבות ציבורית גם כשאינם שועטים כחלק מעדר.
"מהיר ועצבני" היא הכותרת הראשית של "המגזין", מוסף "מעריב". "אוסקר פיסטוריוס, האצן קטוע הרגליים שהואשם ברצח חברתו, לא לבד", קובעת כותרת המשנה. "ההיסטוריה רצופה סיפורים על ספורטאים מצליחים שהפכו לרוצחים". ובכן, הנה רעיונות לכתבות נוספות עבור עורך המוסף אבי יופה והכתב אורי שצ'יגובסקי: "העבר מתפקע מקורותיהם של נגרים שהפכו לפושעים"; "הארכיון מלמד על המוני מעצבי שיער שהיו לעבריינים"; "ויקיפדיה מלאה במוזיקאים שעשו הסבה לעולם הפשע"; וכתבת הדגל: "חיפוש בגוגל מעלה כי בקרב בני כל משלח יד ותחביב ניתן למצוא מספר לא מבוטל של מי שביצעו פשעים חמורים".
"במובנים רבים היו יותר מדי אנשי ספרות ביריד הספרים הבינלאומי", כותבת מיה סלע ב"גלריה" של "הארץ", "ולפחות בעיניה של כתבת ספרות מוטב היה לו באו בטפטופים במהלך חודש או חודשיים, כדי שאפשר יהיה להספיק להיתקל בכולם. אחד האנשים שלא היה כדאי להחמיץ הוא ליאון ויזלטיר, מבקר ועורך הספרות המבריק של ה'ניו-ריפבליק'", שהשתתף בפאנל בנושא "ביקורת הספרות היום": "ויזלטיר הוא זקן המבקרים מבין חברי הפאנל, אבל גם המעניין שבהם, וכנראה שהאמיץ מביניהם. הוא שייך לדור שהתקינות הפוליטית עוד לא החריבה את היכולת שלו לומר משהו על משהו. הוא בהחלט מדבר כמו שמעטים מרשים עצמם. רק כשמישהו מדבר כך אפשר להיזכר בתוך איזו עקרות אנחנו חיים, באיזה התפתלות מתוקה וניסיון נלעג למצוא חן".
"יש לי חיבה עמוקה לביקורת שלילית", מצטטת סלע את ויזלטיר, "בארצות-הברית אנחנו סובלים ממגפה של הערצה חסרת סיבה, כולם אוהבים את כולם והכל רלטיבי. זה לא אמין. כשביקורת היא שלילית זה לא נעשה מטעמים סדיסטיים, אני לא תוקף, אלא מגן על משהו שהותקף. אחד מתפקידי המבקר זה להגן על ערכים אסתטיים, היסטוריים ואחרים. זה כבוד לכתוב ביקורת שלילית אם היא מהווה הגנה על ערכים שהותקפו". וגם: "אני לא כאן כדי ללכת אחרי הקוראים שלי, אני כאן כדי להנהיג", ו"הקוראים לא חייבים לקרוא אותך, הם יכולים ללכת למקום אחר, אבל התפקיד שלנו הוא להבהיר את הערכים שלנו".
בבלוג "ביי סייד מטריקס" עקבו אחר הכותרות ב"גלובס" שניסו לחזות את התנודות במחירה של מניית בבילון.
מדור הרכילות היומי של "ידיעות אחרונות" מבליט ידיעה, הזוכה גם להפניה בשער, על פרידתו של בנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, יאיר נתניהו, מחברתו, שחזרה "לבן זוגה הקודם", בעל סוכנות דוגמניות.