צימעס

בעמוד 8 של "הארץ" מתפרסמת הבוקר ידיעה מאת כתב העיתון אורי בלאו, שבמקרה זה מדווח מטעם ארגון "שומרים", על גילוי נוסף ממסמכי פנדורה: "ארנון מילצ'ן החזיק כחצי מיליארד דולר במקלט מס באיי הבתולה".

מילצ'ן מתואר כבר בפתח הידיעה כ"מיליארדר ועד התביעה במשפטו של יו"ר האופוזיציה נתניהו", ובהמשך מוזכר כי לפי כתב האישום בפרשה המכונה "תיק 1000" מילצ'ן פנה ב-2013 לשר האוצר דאז יאיר לפיד כדי שיאריך את הפטור ממס לתושבים חוזרים, ואחרי שזה סירב פנה לחברו נתניהו. בעקבות הפנייה פעל נתניהו מול לפיד לקידום הארכת הפטור.

הגילוי על ההון שטמן מילצ'ן במקלט המס מצטרף לחשיפות קודמות מתוך מסמכי פנדורה של בלאו ודניאל דולב, ששיתפו פעולה עם ה-ICIJ (האיגוד הבינלאומי של עיתונאים חוקרים) לסיקור החלק הישראלי במסמכים.

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מבקש הפרשן הכלכלי הבכיר סבר פלוצקר לצנן את ההתלהבות מהגילויים על חלקם של ישראלים במסמכי פנדורה (שאותם הוא מכנה בטעות "מסמכי פנדורה 3"). לפי פלוצקר, "מההדלפה המאסיבית ישראל יוצאת בסדר".

את הגילויים עד כה על מעורבותם של ישראלים הוא מסכם כך: "נחשף בה שחבר-הכנסת ניר ברקת לא דיווח כמו שצריך לוועדת האתיקה בכנסת על העברת מניות לאחיו, ושהפוליטיקאי חיים רמון קנה לפני שנים נדל"ן תיירותי במונטנגרו במחיר מטורף. והפסיד הון. בקיצור, אין ממה לעשות צימעס. נחכה לחשיפות הבאות".

שמו של איש העסקים האוסטרי המפוקפק מרטין שלאף, שותפו של רמון לעסקה, נעדר מתקציר המנהלים שמגיש פלוצקר לקוראיו, כמו גם כל תהייה לגבי המניע לעסקה בין השניים ("אני דוחה בתוקף את הרמיזה כי הייתי איש קש", היתה השורה הפותחת בתגובה של רמון לדיווח).

ובכלל, כותב פלוצקר, לישראלים "חסרה סיבה כלכלית של ממש להרחיק עד איי
הבתולה או אפילו לקפריסין השכנה" לצורכי מס, שכן "שיטת המס הפרסונלית הנהוגה בארץ מחייבת את כולנו לדווח על הכנסותינו בכל מקום בעולם ולשלם עליהן מס הכנסה ישראלי מלא". הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות" קובע כי עבור ישראלים, "'מקלט מס' הוא לכן טרחה – או סיכון, אם לא מדווחים כחוק – שלא שווה את החיסכון".

העורך הכלכלי של "ישראל היום", ערן בר-טל, מציג נתונים שסותרים לכאורה את נקודת המוצא של פלוצקר. "העובדה שאמורה לעורר דיון נוקב היא שישראל מככבת באותם המסמכים", כותב בר-טל. "מבין 117 מדינות המוזכרות בהם, בדירוג מספר האזכורים ישראל נמצאת במקום ה־16 המפוקפק. מספר האזכורים של ישראל דומה מאוד למספר האזכורים של ארצות-הברית, שאוכלוסייתה גדולה פי 36 ויותר מאיתנו".

מוזר. כל-כך הרבה עשירים ישראלים מחביאים את המס שלהם במקלטים באופן שלפי פלוצקר הוא "טרחה" ו"סיכון" ש"לא שווה את החיסכון". האם אין לאותם בעלי ממון נכבדים ייעוץ פיננסי רציני שיגלה להם את מה שפרשן "ידיעות אחרונות" מספר לקוראי "ממון" הפלבאים?

לפי בר-טל ב"ישראל היום", הסיבה לריבוי הישראלים ששמם מוזכר במסמכי פנדורה היא לא רק מספר העשירים מאוד בישראל, שגדול יחסית לאוכלוסייה, אלא כנראה גם "מבנה מערכת המס הארכאית בארץ והרגולציה הכבדה [ש]אחראיות לעבודה הרבה שאנחנו מספקים לחברות לרישום נאמנויות, שמהן דלף המידע". אבל אם הימרתם שבר-טל יעביר ביקורת על תעלולי המס של העשירים מדי, אל תיכנסו לקזינו של אדלסון. בכל הקשור לעיקרון שעומד מאחורי מקלטי המס, פרשן "ישראל היום" נוקט עמדה נועזת אף יותר מזו של פלוצקר. בטורו שבמוסף "ישראל השבוע" הוא יוצא להגנת בעלי ההון הישראלים שמזרימים את כספם למקלטי המס, וטוען כי בכך הם מסייעים לכולנו.

"קל להציג רישום נאמנות כניסיון התחמקות, או בריחה. אבל במקרים רבים, אולי ברובם, מדובר בצעדי תכנון מס לגיטימיים לחלוטין. יתרה מכך – צעדים שעוזרים לנו כאזרחים, גם אם לא במתכוון", כותב בר-טל. לפי העורך הכלכלי של החינמון שנוסד מכספי מהמרים ומפסיד מאות מיליוני שקלים כל שנה, האפשרות להחביא הון במקלט מס אינה אלא דוגמה לחופש הבחירה של הצרכן, שבעקיפין תורמת לכולנו.

"מרבית אזרחי מדינות העולם הם שבויים בארצם. אפשר לבחור ספק אינטרנט (ממבחר מצומצם מדי), אבל רובנו לא יכולים לבחור את רשות המס הרצויה לנו", הוא כותב. "מי שכן יכול הם בעלי האמצעים, העשירים. הם אלה שדואגים להשוות בין רשויות המס בעולם, כמו מי שבוחר ספק. נכון שבדרך כלל רשויות המס מסיקות מסקנות הפוכות – כיצד להגביל את התנועות הללו וכיצד לגבות מהם מס למרות רישומם מעבר לאוקיינוסים, אבל הם גם תורמים לשכלול המערכת".

הכותרות הראשיות (וטיפ מנחום ברנע)

שני העיתונים לבית אדלסון, "ישראל היום" ו"מקור ראשון", כמו גם "מעריב" של אלי עזור, מקדישים הבוקר את הכותרת הראשית שלהם לענייני בריאות. "מאבק המתמחים: תסמין לבעיות הקשות באמת", מפנה הכותרת הראשית ב"ישראל היום" את הקוראים למאמר מאת רן רזניק. "השפעת הקדימה, במשרד הבריאות קוראים לכולם להתחסן", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". ב"מעריב" הכותרת הראשית קוראת "2,619 מכתבי התפטרות", ומתייחסת אף היא למחאת המתמחים.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "רחל נרצחה כי רצתה להיות חופשיה", מוקדשת לרחל אייזנשטדט, שבן זוגה גיא שפירא (עדיין רק חשוד כי) רצח וביים את התאבדותה.

הכותרת הראשית של "הארץ", "הכל בסדר, אפשר לריב", מפנה למאמר הפרשנות הפוליטי השבועי מאת יוסי ורטר.

ורטר כותב על איילת שקד (עושה צרות) וגדעון סער (צפוי לו עתיד מזהיר), אבל על הפרשנות הפוליטית הבוטה ביותר אחראי הבוקר פרשן "ידיעות אחרונות" נחום ברנע, שכותב, ואולי מכתיב, כך: "אם ימינה חפצת חיים, היא חייבת למצוא לעצמה בוחרים חדשים; ימינה חייבת ללכת שמאלה, להתמרכז. נדמה לי שבנט מבין את זה. התהליך שעובר עליו בלשכת ראש הממשלה דרמטי. זה קרה לראשי ממשלה בעבר – לבגין, לרבין, לשרון, לאולמרט. האמירה ששרון שנא ואחר-כך אימץ, מה שרואים מכאן לא רואים משם, היא במקרה שלו תנאי קיומי, כורח פוליטי".

חיסול חשבונות

בשבוע שעבר פרסם רן אדליסט ב"מעריב" של אלי עזור ביקורת נוקבת על ראש המוסד לשעבר יוסי כהן. בפעם האחרונה שבעיתון פורסמה ביקורת קשה על כהן, במאמר מאת רון מיברג ועוזי מחניימי, הטקסט לא הצליח למצוא את דרכו לאתר. הפעם גם קוראי "מעריב" בגרסתו המקוונת קיבלו הזדמנות לקרוא את דברי הביקורת של אדליסט על כהן.

כדי להשיב את הסדר על כנו נמצא הבוקר מקום ב"מעריב" לטור תגובה. על פני עמוד שלם משיב לטענות מאיר אינדור, יו"ר ארגון אלמגור. לפי אינדור, "כמו כל איש שמאל ו'רודף שלום' בימים אלו, חיסל הכותב [אדליסט] חשבונות עם בנימין נתניהו וראש המוסד לשעבר יוסי כהן. בסביבתי המשפחתית והחברתית עשרות לוחמי עילית בצה"ל ובארגונים מודיעיניים. לא הייתי רוצה לחשוף בפניהם את הדברים שנכתבו על המוסד, שלדבריו 'שועבד על-ידי ראש הממשלה לשעבר ויוסי כהן לאידיאולוגיה ולאינטרסים אישיים'. שערו בנפשכם שהם קוראים את הדברים בעודם במשימה עלומה ומתמשכת".

אינדור מוסיף ומאבחן כי "הפרסומים נגד ראש המוסד לשעבר כהן מופיעים בכלי תקשורת שונים מאז שפורסם כי הוא מועמד אפשרי לראשות הממשלה", ומיד ניגש להשיב לביקורת של אדליסט.

בשער האחורי של מוסף "עסקים" של "מעריב" נדפסת מודעה המזמינה את הקוראים לוועידה השנתית של ה"ג'רוזלם פוסט", העיתון בשפה האנגלית מקבוצת התקשורת של עזור. ההזמנה מתהדרת בחמש שורות עמוסות דוברים. בשורה השנייה, בין ראש עיריית ירושלים משה ליאון לשר החוץ יאיר לפיד, נמצא ראש המוסד לשעבר וכיום מנהל סופטבנק ישראל, יוסי כהן.

עושים לביתם (חלק א')

כמה שורות מתחת לכהן, באותה המודעה, אפשר למצוא את איתן ניישלוס. מי זה איתן ניישלוס אתם שואלים? כנראה שאינכם קוראים "מעריב". על פני כמעט כפולת עמודים שלמה במוסף העסקים של העיתון מופיעה מה שנחזית להיות כתבה שנושאת את הכותרת "הכירו את איתן ניישלוס – הדור הבא של המנהיגות היהודית".

הטקסט, שמתפרסם בחתימת אלן רוזנבאום, נפתח בקביעה שלפיה "איתן ניישלוס מהמנהיגים היהודים הבולטים הינו איש עסקים מצליח יזם סדרתי בתחום הפינטק וההשקעות ופילנטרופ משמעותי בעולם היהודי ובישראל המפתח דרכים חדשות וגשרים לחיזוק מדינת ישראל, להידוק הקשר בין היהודים בעולם עם דגש על הדור הצעיר לישראל ומפתח תוכניות לחינוך לסובלנות למניעת גזענות ושיח שנאה".

פסקת הסיום לטקסט קוראת: "כאיש עסקים מצליח, יזם ופעיל מטעם מטרות יהודיות, ניישלוס מוכן כבר לצעד הבא בחייו – למלא תפקיד פילנתרופי גדול יותר בקהילה היהודית העולמית. הופעתו בכנס השנתי של 'הג'רוזלם פוסט' עשויה להיות הסנונית הראשונה שתסמן את דרכו בתפקיד כזה".

מתחת לקרשנדו החנופה המביך נכתב כי "מאמר זה נכתב בשיתוף איתן ניישלוס".

יארצייט

ב"יום ליום" מציינים שמונה שנים למותו של הרב עובדיה יוסף. "אייכה?!", קוראת הכותרת הראשית של העיתון מעל תצלום גדול של הרב. "8 שנים להסתלקותו של רשכבה"ג מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל", נכתב בכותרת המשנה. בשער המוסף השבועי מופיע תצלום נוסף של יוסף. לרגל התאריך הפך המוסף כולו ל"גיליון זיכרון במלאות 8 שנים להסתלקותו". אם לא די בכך, דמותו של הרב יוסף מפציעה גם בשער מוסף הנשים של "יום ליום", "מרגלית", שם הוא נראה אוחז תינוק, וגם במוסף התורני של העיתון, "עונג שבת", שם הוא נראה קורא בעיון ספר קודש.

בתחתית שער "ידיעות אחרונות" נדפסת תיבה שחורה עם הכותרת "36 שנה למותו של נח מוזס ז"ל, העורך האחראי הראשון של 'ידיעות אחרונות'". ב"מוסף לשבת" מוקדש עמוד שלם לפרסום דברים שכתב עיתונאי "ידיעות אחרונות" אביעזר גולן לזכר נח מוזס, אביו של הנאשם בפלילים ארנון (נוני) מוזס, יום לאחר שמוזס האב נדרס מול הכניסה לבית "ידיעות אחרונות".

"לפני עשרים ושש שנים דרס אוטובוס למוות את הילד גלעד ז"ל, בנם בכורם של פולה ונח מוזס, בשחקו ברחוב. ובבוקר יום א' השבוע דרס אוטובוס למוות את
נח מוזס, כאשר חצה את הכביש שלפני בית 'ידיעות אחרונות'", כתב אז גולן. "קללת הכביש זו הקללה הנוראה של החיים המודרניים – רדפה את נח מוזס, ואת
בית 'ידיעות אחרונות', עד הקבר".

לקללת הכביש של משפחת מוזס יש גם צלע שלישית, שלא מוזכרת במאמר. כשנוני היה בן 14 נתן לו אביו נח לנהוג במכוניתו ליד ביתם ברמת-גן. מוזס הנער סטה מהדרך אל המדרכה ופגע בילדה בת תשע בשם רחל שבי, שנהרגה במקום. מוזס האב נידון לשנת מאסר, אבל בפועל ישב רק חמישה חודשים בכלא. הרחוב שבו אירעה התאונה החליף מאז את שמו. הוא לא קרוי על שם הילדה שבי, אלא על שם נח מוזס.

אזור תודעתי אפור

ב"מוסף הארץ" מתפרסמת כתבה מתורגמת של ג'ודי מלץ על הגידול שחל בשנים האחרונות באפריקאנרים נוצרים שמתגיירים ומהגרים מדרום-אפריקה לישראל. "אנשים אלה, שהגיעו ממדינה עם היסטוריה של אפרטהייד, בוחרים לגור פעמים רבות דווקא בהתנחלויות", מציינת מלץ.

לפי הכתבה, רבים מהם בחרו להתנחל בסוסיא שבדרום הר חברון. מדוע להתיישב דווקא בשטחים? "כמו יהודים אורתודוקסים רבים, הם גם נוטים להיות ימניים למדי מבחינה פוליטית. לכן לא מקרי שרבים מהם החליטו להקים את ביתם בהתנחלויות הגדה המערבית", כותבת מלץ.

האם מעבר לאידיאולוגיה הימנית יש סיבה נוספת למשיכה של יוצאי עידן האפרטהייד באפריקה להתנחלויות הישראליות בשטחים הכבושים? זכרון הטעם המתוק של מערכת חוקים נפרדת למעמד עליון לעומת זו שתחתיה חיים בני המעמד הנחות, נניח? האפשרות הזו זורמת מתחת לפני קרקע הכתבה של מלץ. על פני השטח הסיבות אחרות. "הם מעדיפים לגור ביהודה ושומרון כי הם גדלו בחווה, ויש שם שטח פתוח יותר", מצוטטת בכתבה שרי טליארד, בת לאחת המשפחות האפריקאנריות הראשונות שהתגיירה והיגרה לגדה.

במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת יולי נובק, שכולו ציטוט מפי אזרחית דרום-אפריקה שבעידן האפרטהייד היתה חלק מהחברה הלבנה הליברלית, שהתנגדה ללאומנות האפריקאנרים שאחזו בשלטון. בדבריה אין אף התייחסות ישירה אחת למשטר הנוכחי בין הירדן לים.

"אני חושבת שמבחינה פוליטית, החוויה הכי חזקה שלי של האפרטהייד היתה 'לדעת ולא לדעת'", היא מתוודה. "אלו היו חיים במעין אזור תודעתי אפור: מצב שבו הידיעה והאי-ידיעה מתנגשות ואת צריכה לנווט ביניהן, לדחוף הצדה את מה שאי-אפשר להכיל, ולעשות אינטגרציה של הדברים שאת כן מסוגלת להתמודד איתם.

"אז אנחנו, בתור ליברלים, היינו האופוזיציה למפלגה הלאומית. וכן, בהחלט חשבנו על עצמנו בתור הצד הטוב בתוך המערכת. אבל אף פעם לא חשבנו על זה שבעצם כל המערכת היא רעה, והעובדה שאנחנו חלק ממנה היא מרכיב במה שמאפשר לה להיות. אלו היו מחשבות רדיקליות מדי, שהיו שמורות רק לאלו שיצאו נגד המשטר, שישבו בכלא. [...] היינו אנשים טובים, באמת. פשוט יש דברים שנמצאים מחוץ לטווח המחשבה. אני חושבת שרוב האנשים שחיים תחת משטרים מהסוג הזה, מהצד הפריבילגי, הם אנשים טובים".

למה בעצם פרסמו את הכתבה הזאת?

בשער "ישראל השבוע" נדפסת הכותרת "גלות ומלכות" על רקע תצלום לא מחמיא במיוחד של יו"ר האופוזיציה, ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, כשהוא מביט מטה מיציע הכנסת אל החברים שפעם סרו למרותו.

העיתונאי יהודה שלזינגר חתום על כתבה שמבקשת להשיב על השאלה "למה בעצם הוא נשאר?". בכתבה עולות כמה אפשרויות. החל מחשש פן בלעדיו ייכנס הליכוד לקואליציה תחת יו"ר מפלגה חדש והוא יאבד כל תקווה לשוב לעמדת השלטון, עבור בתפיסת מציאות משיחית שלפיה הוא היחיד שיכול להציל את המדינה (מלבד אולי ראש המוסד לשעבר יוסי כהן), וכלה בתקווה כי בכל רגע עשויה ממשלת בנט-לפיד להתפרק ועל כן הוא חייב להישאר בעמדת זינוק.

אף שהכתבה לא מספקת תשובה חד-משמעית לשאלה המוצהרת שהיא מציגה, העניין בה טמון בשאלה הנוספת, זו שעולה ממנה באופן משתמע: האם ד"ר מרים אדלסון רומזת לנתניהו לפרוש?

קריסה, פרימה, התרסקות

"בליכוד יש אפילו מי שמעלה השערה שהישארותו של נתניהו קשורה למשפט ולחסינות שיש לח"כים מחיפושים או ממעצרים", מציין שלזינגר בכתבתו, "אך לדברי מקורבים לנתניהו מדובר בהשערה שהיא אפילו 'לא בכיוון'. המשפט מתנהל, הם מסבירים, אין פה עניין של חסינות ממעצרים או מחיפושים: 'בכל מקרה נתניהו לא מתרגש מהמשפט, אנחנו רואים מה קורה שם, איך הוא קורס לאט-לאט'".

התובנה הזו עולה גם מטקסטים אחרים שמופיעים במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". עירית לינור מזכירה בטורה באגביות כי "משפט נתניהו נשמט מהכותרות ככל שתפרי 'תיק 4000' נפרמים", ואילו הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד כותב כי ברקע המציאות הפוליטית שעמה מתמודד נתניהו "מבליחים מעת לעת הדיווחים על מה שמתחולל בימים אלה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, ועל עד המפתח הראשון שהותיר אחריו בעיקר עדות מרוסקת ופרקליטות רצוצה".

לצד הדיווחים המבליחים שאליהם מתייחס טוכפלד, יש כמובן גם דיווחים אחרים.

זהירות, שוויון מבלבל לפניך

במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מראיינת עפרה לקס את תא"ל (מיל') אפי איתם. לפני פחות מחודשיים התראיין איתם ליואב לימור ב"ישראל היום" ואמר: "יש לי חשד שערביי ישראל בונים צבא. יש להם נשק בבית, והם מתאמנים".

הפעם איתם משווה ומעלה. הוא שוב מתריע מפני "ערביי ישראל" ש"בונים צבא ואוגרים נשק", אבל מוסיף גם אזהרה מפני מה שהוא מכנה "בבליזציה": "מדובר בצונאמי של רעיונות, שוויון וביטול כל המהויות. הכל נהפך לאיזו בלילה, בלבול שנועד לשטח הכל. זה מבול שכבר מחק את רוב הזהויות הלאומיות בעולם. עייני ערך אמריקה ואירופה, שנבללים תחת גלים של הגירה. המחשבות שהטכנולוגיה והקדמה יאפשרו לבנות מגדל שראשו בשמיים, שיביאו איזו הקלה ערכית ואנושית, קרסו".

אחרי שאיתם יוצא נגד ממשלה ש"נשענת בעצם קיומה היומיומי על אויבי ישראל המוצהרים ביותר", לקס שואלת אותו האם ערבים שמביעים נאמנות למדינה יכולים להשתלב בממשלותיה. איתם: "ערבים ככלל יכולים להיות תושבי מדינת ישראל, ליהנות מזכויות אישיות מפליגות ומהגנת החוק על רכושם ובטחונם, אבל שום שיתוף בעניינינו הלאומיים, לכן הם לא יכולים להיות בממשלה".

במדור "70 שנה אחרי" של "ישראל היום", מאת דייוויד סלע, מוזכר כי ב-8 באוקטובר 1951, ממש היום לפני 70 שנה, הוקמה ממשלת ישראל השלישית. סלע מציין כי הממשלה קצרת הימים הורכבה כברירת מחדל על-ידי דוד בן-גוריון וכללה את "מפלגות המיעוטים". הכוונה, כמובן, למפלגות לוויין של מפא"י, ולא מפלגות עצמאיות שביטאו באופן נאמן את רצונותיהם של אזרחי ישראל הערבים באותה תקופה, שחיו תחת ממשל צבאי.

"הפתרון: ממשל צבאי", נכתב מעל מאמר מאת פרופ' אריה אלדד ב"מעריב". "כשהריבונות והמשילות בסכנה, קיימת הצדקה לחקיקת חירום ולשימוש בשב"כ במאבק נגד הפשיעה הערבית", נכתב בכותרת המשנה למאמרו.

האחריות של המדינה

הכותרת הראשית של "גלובס" מוקדשת "למלכוד של החברה הערבית: ארגוני הפשיעה משתלטים גם על תקציבי הסיוע מהמדינה". דני זקן מדווח בהרחבה על הבעיה. "לפי פקיד בכיר במשרד הפנים, לא מעט מהכסף שהגיע לרשויות לבנייה של תשתיות עירוניות, הן במסגרת תוכנית החומש והן בתקציבים הרגילים, הגיע אל ארגוני הפשיעה שהשתלטו על המכרזים", כותב זקן.

"זה קורה בשתי דרכים: דרך אחת היא תמיכה של ארגון הפשע בקבלן לגיטימי לגמרי. דרך שנייה ופופולרית יותר ויותר היא הכנסה של חברות בבעלות משפחות הפשע הגדולות למכרזים. יתר משתתפי המכרז מקבלים איומים, ואז או שהם פורשים מהמכרזים או שמגישים הצעות אבסורדיות שאין להן כל סיכוי להתקבל. הקבלן הזוכה, אם הוא לגיטימי, מעביר חלק מכספי המכרז לארגון הפשע, ואם החברה של ארגון הפשע, היא מלבינה חלק מסכום המכרז".

אגב, בגליון "גלובס" מאמש פורסמו שני מכרזים מטעם המועצה המקומית ג'לג'וליה.

ד"ר תאבת אבו-ראס, מנכ"ל משותף של יוזמות אברהם ותושב קלנסווה, מציע פתרון: "ביישובים הבעייתיים ביותר ימונו ועדות קרואות, שיבריאו את ניהול הרשויות, ולצד זה פיקוח משמעותי ומקיף של הרשויות הממשלתיות במשרד הפנים, המשטרה, משרד השיכון וגורמי אכיפה אחרים, על ניהול המכרזים ותקציבי העיריות".

חסאן טואפרה, ראש הרשות לפיתוח כלכלי של החברה הערבית, מציע פתרון אחר: "בחינת הוצאת הכספים דרך הרשויות המקומיות וניסיון להכניס גורמי ביצוע נוספים כמו חברות ממשלתיות או גופים גדולים העובדים עם משרדי הממשלה בפרויקטים אחרים".

גם נחום ברנע מתייחס לבעיית השתלטות ארגוני הפשיעה הערבים על כספי המכרזים. "ראשי הרשויות הרימו ידיים", כותב ברנע בטורו שב"ידיעות אחרונות". "הם לא מסוגלים לסרב לעבריינים. הם הציעו לסגלוביץ' (סגן השר יואב סגלוביץ', שאחראי על תוכנית החירום לטיפול בפשיעה בחברה הערבית; א"פ) לקחת מהם את המכרזים ולהעביר אותם לגורם חיצוני – למשל, לחברה למשק וכלכלה של מרכז השלטון המקומי. הבעיה היא שהחברה דורשת מאיתנו תשלום, אמרו.

"סגלוביץ' התייעץ עם [ראש מרכז השלטון המקומי חיים] ביבס ועם שרת הפנים איילת שקד. ביבס הציע פתרון: נפתח אשכול שכולל אך ורק רשויות ערביות. נפטור אותן מתשלום. לעבריינים לא יהיו ראשי רשויות לסחוט אותם". ברנע מוסיף הערה משלו: "אם אני מפרש נכון, מדובר בעצם בהלאמה זמנית של הרשויות הערביות".

לצד כתבתו של זקן ב"גלובס" מתפרסם טור פרשנות מאת מוחמד מג'אדלה (שכבר לפני חודש הציע "חרם כלכלי על העבריינים" כדי לבלום את האלימות בחברה הערבית).

"כשמספר הנרצחים בחברה הערבית מתקרב ל-100 מתחילת השנה", הוא כותב הבוקר, "ולמרות המאמצים הרבים שבממשלה ובמשטרה מדברים עליהם לשילוב כל גורמי הביטחון – מהשב"כ ועד הצבא – למיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, ניתן להגיד כבר בשלב הזה שכל המאמצים האלה, גם אם יניבו פירות בטווח הקצר מאוד, לא יובילו להצלחה בטווח הבינוני והארוך".

בעוד מג'אדלה מדבר על קרוב ל-100 נרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה, ובעוד שב"ידיעות אחרונות" מדווח חסן שעלאן על הנרצח ה-101 (גבר, בן 41, שנורה בעוספיה), עיתונאי "גלובס" זקן העדיף השבוע לעצור את הספירה במעט יותר משמונים נרצחים בלבד, תוך שהוא בוחר לא לכלול 15 פלסטינים שאינם אזרחים, שנרצחו בירושלים המזרחית.

אחת הסיבות של זקן היא עקביות. בשנים קודמות נספרו אזרחים ישראלים, והכללת הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל תביא לקפיצה מדומה במספר הנרצחים. סיבה אחרת היא עקרונית. "האחריות של המדינה היא לאזרחיה", הסביר זקן כשנתקל בביקורת מפי שירין פלאח-סעב. זו טעות. האחריות של המדינה היא לכל בני האדם החיים בה, גם אם רק חלק מהם זכאי לבחור את נציגיו בשלטון אשר אמור לספק מרחב בטוח לכולם.

כתבה לשם כבוד

ב"ישראל היום" מראיין אביעד פוהורילס את פרופ' אוריאל רייכמן, שהחליט לפרוש מתפקיד נשיא המרכז הבינתחומי שהקים רגע אחרי שהמוסד האקדמי הפך לאוניברסיטה הקרויה על שמו. "אני חושב שזו החלטה ראויה, שהתקבלה פה אחד על-ידי הדירקטוריון והאסיפה הכללית, בעידוד התורמים הגדולים של המקום", אומר רייכמן על ההחלטה לקרוא לאוניברסיטה על שמו. "פעמיים דחיתי הצעות לקרוא למרכז על שמי, אבל נראה לי שעכשיו, כשאני מסיים, זה בסדר".

פוהורילס מציין כי באוניברסיטת רייכמן פועלים עשרה בתי-ספר, כולל בית-ספר ליזמות, אבל לא מציין כי זה קרוי על שם ד"ר מרים ושלדון ג' אדלסון, שתרמו נכבדות למוסד. בכתבה אין גם כל זכר לעובדה כי לפני חודשים אחדים קיבלה אדלסון תואר ד"ר לשם כבוד מהמרכז הבינתחומי.

ירידה במדד הרצוג

ב:ישראל היום" מתפרסמת כפולה מכובדת על הטקס שנערך לרגל 80 שנה לטבח בבאבי יאר, בהשתתפות נשיא המדינה יצחק הרצוג. ב"ידיעות אחרונות", שבשבועות האחרונים לא פספס הזדמנות להחמיא לנשיא שעשוי לחון יום אחד את המו"ל הנאשם בשוחד מוזס, לא מתפרסם דיווח מגזיני על ביקורו באוקראינה.

ההחלטה הזו מצטרפת לעובדה שביום רביעי האחרון, בשונה מ"ישראל היום" ו"מעריב", לא פורסם ב"ידיעות אחרונות" דיווח על נסיעת הרצוג לבאבי יאר, ולהחלטה נוספת של "ידיעות אחרונות" כמה ימים קודם לכן דווקא כן לדווח על הביקורת שספג הנשיא כשהחליט לחון את אחותו של רב הכותל, גם זאת בניגוד להחלטת מערכות "מעריב" ו"ישראל היום".

עושים לביתם (חלק ב')

בעיתון שיוצא לאור על-ידי אחת הנשים העשירות בתבל ("ישראל היום") מתפרסמת כפולה פרסומית הנחזית לכתבה חדשותית במימון שירות התעסוקה.

ב"מעריב" גולש הפרסום הסמוי ממוסף "עסקים" לקונטרס הראשי בדמות כפולה במימון קבוצת אסנס. לטקסט הוצמד הקרדיט המתחמק "צוות ה'ג'רוזלם פוסט'".

ענייני תקשורת

במוסף "G" של "גלובס" מתפרסמות בסוף השבוע הזה שתי כתבות מעניינות בנושאי תקשורת. האחת, מאת שלומית לן, מסכמת את הקדנציה של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' כיו"ר הרשות השנייה. באחרת משוחחים נבו טרבלסי ואסף גלעד עם ג'ף הורביץ, עיתונאי ה"וול סטריט ג'ורנל" שחשף בשבועות האחרונים את הקרביים של פייסבוק, על סמך אלפי המסמכים שהדליפה לו פרנסס האוגן.

"מה היתה התגובה של פייסבוק לתחקיר שלכם במהלך העבודה? קיבלתם איומים או מכתבים?", שואלים ב"גלובס". הורביץ משיב: "פייסבוק אמרה שהיא לא שוללת הליכים משפטיים אפשריים נגד האוגן, שהאמינה שהיא עושה את המעשה הנכון ושהיתה מוגנת לפי חוק, אבל זה סיכון שהיא החליטה שהיא מוכנה לקחת. אשר לפרסום עצמו לא קיבלנו מכתבים מעורכי-דין, ואני לא מכיר מעורבות של עורכי-דין מהצד שלהם בפרשה הזאת.

"התגובות שאני קיבלתי לגבי הכתבות היו מאוד חיוביות, ולא חשתי בהתנגדויות רבות. נכון, לפייסבוק היו כמה השגות לגבי האופן שבו הצגנו את המסמכים שלהם, אבל ההסתייגות שלהם היתה מוגבלת – כי הרי בסופו של דבר אלה הם המסמכים שהם חיברו. קשה מאוד להתווכח על מסמך שאתה בעצמך חיברת".

ב"דה-מרקר" מקדיש גיא רולניק את טורו להסבר נוסף, הפעם על רקע חשיפות האוגן, מדוע לדעתו פייסבוק היא "מכונת רעל". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כותב סבר פלוצקר כי "לא כל הביקורת [על פייסבוק] מוצדקת". לדבריו, "התאגיד האינטרנטי מספק בחינם פלטפורמה דיגיטלית להעלאה של תכני הגולשים. הוא לא יצרן תכנים. [...] הדרישה ממנה להיות הצנזור הגלובלי של אינטרנט ושופט התכנים שמעלים הגולשים בעשרות מדינות בעשרות שפות לא מציאותית, לא הוגנת ואף מסוכנת".

למדורו של יהודה יפרח במוסף "יומן" של "מקור ראשון" נוספת הפעם תיבה הנושאת את הכותרת "תיקון והבהרה".

לפי ממצאי סקר חברת דיירקט-פולס של עד המדינה שלמה (מומו) פילבר, שמתפרסם במוסף הרואה אור לקראת "ועידת הגולן" של "מקור ראשון", 11.6% מהנשאלים אמרו כי "תמורת בטוחות נכונות ושלום אמת, יש לשקול בעתיד משא-ומתן על נסיגה מהגולן". כיוון שהסקר נערך בקרב מדגם של "כלל אזרחי ישראל", המסקנה היא כי קרוב למחצית מהמשיבים הערבים בסקר התנגדו אפילו לשקול בעתיד משא-ומתן על נסיגה מהרמה, גם בתמורה לשלום אמת עם סוריה. זהו נתון דרמטי, שאינו זוכה להבלטה כלשהי. אפשרות אחרת, כמובן, היא שהסקר לא מדויק.

עופר אדרת מדווח ב"הארץ" כי בתשובה לפניית חופש מידע של מכון עקבות מסרה ועדת השרים לעניין רשות העיון בחומר ארכיוני מסווג את הרשימה המלאה של המסמכים שהחליטה לצנזר: תיקי משרד המיעוטים העוסקים בגירוש ערבים, "דברים (ש)אינם נעימים", בלשון גנז המדינה; דו"ח ריפטין מ-1948, שבו תוצאות של בדיקה ביחס לחשדות כי אנשי ההגנה ביצעו מעשי רצח ועינויים באוכלוסייה ערבית; מחקר הפליטים מ-1964, הכולל דו"ח שהזמין בן-גוריון מחוקרים ישראלים על "הסיבות ל'בריחת הפליטים ב-1948'"; תיק דיר-יאסין מ-1948, שבו דו"ח של ההגנה על הטבח שביצעו אנשי אצ"ל ולח"י בכפר הערבי, הכולל גם צילומים של הקורבנות; 39 עמודים מתוך פרוטוקולים של ישיבות ממשלה מהשנים 1949-1948, שעסקו בגירוש ערבים, הרס כפרים ערביים, מעשי ביזה, שוד, אונס ורצח על-ידי חיילי ההגנה וצה"ל; עשרה מסמכים צבאיים ממלחמת העצמאות שתוכנם לא ידוע; ודו"ח שחיבר היועמ"ש הראשון, יעקב שמשון שפירא, ב-1948, בהוראת בן-גוריון, כדי לבדוק "אם היו פגיעות על-ידי חיילים והצבא בחיי תושבים ערבים בגליל ובדרום, שלא בהתאם לחוקי המלחמה המקובלים".