על כך לפחות אין חולקים – את פרס ספיר לשנת 2009 לקח "מעריב". הישג עיתונאי גדול או צנוע, תלוי על-פי איזה מדד, אבל הפרס נרשם על שמו, ומעתה יוכל העיתון לטפוח לעצמו על השכם ולקשט את העדכונים שהוא מביא בפרשת הפרס בכותרת הגג: "חשיפת 'מעריב'".
בגלל הנסיבות, שימש "מעריב" פתח הניקוז היחיד האפשרי לאנרגיות העזות שייצרו המתנגדים לפרס עצמו, לשופטיו או למועמדים הסופיים לקבלו. בגלל הדמויות שבהן מדובר – יוסי שריד, יו"ר ועדת הפרס, ואריאל הירשפלד, חבר הוועדה – עיתונים כמו "הארץ" או "ידיעות אחרונות" היו מתקשים להעמיס את הנטל הזה על גבם. שריד והירשפלד כותבים ב"הארץ"; שריד קשור בקשרי משפחה עם "ידיעות", העיתון וההוצאה.
ענייני ספרות הם עדיין נחלתה הבלעדית של העיתונות הכתובה. עם כל שגשוגה של הספרות המסחרית, בראייה טלוויזיונית זו עדיין נישה אליטיסטית צרה. פרשה שתצוץ בעולם המו"לות תתקשה למצוא אפיקי ביטוי ראויים בעיתונות המשודרת, רדיו או טלוויזיה, אבל תתקבל בברכה בעיתונות המודפסת ובנגזרותיה ברשת. ללא ערנותו של אחד העיתונים הגדולים, ספק אם הוויברציות הנרגנות שאופפות פרס בהיקף כספי כזה היו עולות לכותרות, ומחוללות בכך משבר עמוק, שאליו נראה כי אף אחד מהגורמים המעורבים לא באמת התכוון.
פרסים הם תמיד כאב ראש. פרס הוא תמיד פוליטי, הזוכה – תמיד מאחז עיניים שאינו ראוי, השופטים - מוטים, הבחירה היא לא בעד מועמד אחד, אלא נגד מועמד אחר, ותמיד ממניעים של חיסול חשבונות. ובכל זאת כמה פרסים, כולל ספרותיים, מגלגלים עצמם בהצלחה משנה לשנה, וביניהם פרס ספיר, העושה זאת מאז שנת 2000, ועד לפני שבועיים לא גילה שום נטיות אובדניות. גם השנה הזאת היתה יכולה להסתיים אחרת. למשל, בהכרה של דירקטוריון הפיס בהחלטת ועדת השיפוט המכובדת ובתיקון נוהלי הבקרה או אופן הבחירה לפרסי השנים הבאות. אבל מרגע שהתקלות בהליך הבחירה פורסמו ברבים, מישהו שם במפעל הפיס איבד את השליטה.
שער "המגזין" של "מעריב", 21.6.09
"מעריב" היה לא רק האפשרות הפתוחה היחידה לקידום המסע הציבורי נגד הפרס, שופטיו והמועמדים לזכות בו, אלא גם המגרש הביתי לכך. הרושם הוא שמעבר לעניינו העמוק בטובת הספרות והסופרים, "מעריב" נהנה במיוחד לקעקע מיתוסים הקשורים באליטה השמאלנית. מיד עם פרסום הסקופ על ביטול הפרס, החל הפובליציסט הבכיר של העיתון, בן דרור ימיני, בהרעשה כבדה על יו"ר ועדת הפרס: "סיפור שריד חמור הרבה יותר מהמעידה המוסרית, הרגעית, הלא מתוכננת, של חיים רמון. האם הפרקליטות תנהג עם שריד כפי שהיא נהגה עם רמון?".
ב-25 במאי, עוד לפני שנבחר הספר הזוכה מבין חמשת המועמדים, פירסם דני זאק, עורך וכותב בענייני תרבות ב-nrg, רשימה שכותרתה "פרס ספיר: האם המשחק מכור מראש?", ובו מועלות בפירוט הטענות נגד קשריו של שריד עם אלון חילו.
ב-16 ביוני הוכרז "אחוזת דג'אני", ספרו של אלון חילו, לספר הזוכה. ב-21 ביוני פירסם "מעריב" את כתבתה של גלי גינת "מה הסיפור מאחורי פרס ספיר 2009", ובה פרטים על התנהלות ההצבעה וסיכום המידע שנאסף על קשריהם המיוחדים של כמה מן השופטים עם מחברו של הספר הזוכה ועם הסופרת שכמעט זכתה.
קל יחסית לעיתונאי לאסוף מידע על המתרחש בוועדות שיפוט. כל מי שדעתו אינה נוחה מן הבחירה הוא מקור מידע עוין, בפוטנציה. החדשה העיקרית בכתבתה של גינת, נוסף לתיאור אופן ההצבעה (תוך שימוש בקול כפול ומכריע ליו"ר שריד), היא גילויו ברבים של הקשר הרומנטי שהיה להירשפלד עם הסופרת רונית מטלון, קשר שהיה ידוע בברנז'ה הספרותית, אבל ספק אם הותיר חותם בכלי תקשורת כלשהו לפני מועד זה.
גינת, שעד לפני שנה היתה כתבת החינוך של המקומון "זמן תל-אביב", לא רק דיווחה ותיארה את השתלשלות העניינים, אלא גם הוכיחה את המוסד הבוחר. "נדמה", כתבה בהשתמשה באוצר מלים חצצי השאול מדו"חות ביקורת של מבקרי פנים בשלטון המקומי, "שדווקא ממוסד מותקף שמתיימר להיות מקצועי ונטול פניות היה ניתן לצפות שיימנע מניגודי אינטרסים בוטים כל-כך". האומנם ניגודי אינטרסים?
החשש, אם לדייק, הוא ממשוא פנים. אבל עם היקף קשריהם ועומק אחיזתם של הירשפלד ושריד בקהילות התקשורת, העיתונות והספרות, קשה להתייחס ברצינות לחשש הזה. הבעיה העיקרית, שאין לזלזל בה, נוגעת לגילוי הנאות הנדרש מחבר ועדת הפרס. כיוון שחברי ועדת הפרס נדרשו להשיב על שאלות (בין השאר בדבר קשריהם המשפחתיים או העסקיים עם המועמדים), ברור שעל תשובתם להיות מלאה, מדויקת וכנה.
למעשה הציפיות צריכות להיות גבוהות מזה: גם ללא שאלון, היה על שריד ועל הירשפלד להודיע בעוד מועד ליו"ר הוועדה על קשריהם עם המועמדים. אילו היו השניים מדווחים כנדרש על קשריהם, ולא על "האינטרסים" שלהם, קל היה לדחות כל טענה בדבר משוא פנים. אבל כיוון שלא דיווחו, ומפני שאי-דיווחם נחשף, נוצר הכתם הלא ניתן להסרה של "מראית עין".
מראית העין היא צרה צרורה: עננה בלתי מתפוגגת המתיישבת על ראשו של השופט ומסיחה את הדעת מן הדיון בנשפט. מרגע שצצה, אין עוד דרך להחזירה, ומרגע שנפוצה, היא מאפילה על כל תכונה נעלה שיש בשופט. במקום לדרוש חובת הוכחה ממי שמסתייג מן השופט, במקרה של מראית עין נדרש דווקא השופט להוכיח שאינו כזה, וכל אמירה מתגוננת מפיו תישמע כהצטדקות מאולצת. משעשע היה לקרוא את תגובת דוברת מפעל הפיס על הטענות בכתבה: "[...] הטענות המועלות הן חסרות שחר, מרושעות ומגוחכות כמו מי שמפיץ אותן".
הכתבה ב"המגזין", 21.6.09
"מעריב" נהנה אפוא מן הדממה התקשורתית שסביבו, וכתבתה של גינת הידהדה בתקשורת ללא הפרעה. "הארץ", המוביל בדרך כלל בכיסוי תחום הספרות והמו"לות, שקע הפעם בנמנמת. מיה סלע, כתבת הספרים של "הארץ", הביאה לידיעת הקוראים ב-24.6.09 את עיקרי הפרשה באמצעות דיווח על דרישת "הפורום למען ארץ ישראל" לבטל את זכיית "אחוזת דג'אני" בפרס. וכך, תוך תיאור התלונה, המגוחכת כשלעצמה, הציגה את תמצית הטענות נגד יוסי שריד וקשריו עם אלון חילו.
ואז, ב-2.7.09, הביאה ההתנהלות הסהרורית של דירקטוריון מפעל הפיס מתנה גדולה ל"מעריב". במקום להוציא הודעת דובר מיידית, כמתבקש במקרה של החלטה כה מהותית, המתינו שם ואיפשרו לגלי גינת לצאת בבלעדיות זוהרת עם ההודעה שפרס ספיר בוטל. כמעט שלוש יממות נשמרה ההחלטה הזאת בסוד, לא ברור מפני מי, עד של"מעריב" לא נותר אלא לגלגל את הכדור לשער ריק.
יוסי שריד, תוך שימוש בזהותו כבעל טור, מיהר והגיב למחרת ב"הארץ". שריד העיתונאי ניסח כתב הגנה, תוקפני למדי, בשמו של שריד השופט (והסופר): "הרבה גורמים מעוניינים עטו על המציאה, והמציאה הזאת היא אני [...] סופרים מתוסכלים שלא זכו בפרס הראשון, מו"לים מאוכזבים, עיתונים ועיתונאים שעינם צרה בעמיתיהם [...] פרנסים במפעל הפיס שנקרתה להם הזדמנות לחיסול חשבונות ביניהם, ועמותה למען ארץ ישראל שלמה, שפתאום מגלה עניין לא רק בחומר, אלא גם ברוח".
וכמו תמיד, כשסיפור כזה מתפוצץ, השאלה המתבקשת היא מי היה המקור הראשון. מי ריכז בעבור כתבת "מעריב" את המידע בפרשה כך שתוכל לבנות סביבו את הכתבה?
מטבע הדברים כוונו המבטים לעברו של אמנון דנקנר, עורך "מעריב" עד לפני שנתיים, שספרו נכלל ברשימת חמשת המועמדים לזכייה בפרס. בלשון כתבי בתי-המשפט, לדנקנר יש מניע, יש ידע ויש כלי עבודה.
דנקנר, שנראה כמי שאינו מסתיר את הנאתו מן המהומה, הכחיש בתוקף. בחיוך המזכיר את חומי שליט, השר שאותו הוא מגלם ב"פולישוק", אמר ל"הארץ": "אני לא עומד מאחורי התחקיר של 'מעריב' ולא עוררתי אותו. מה שבן דרור ימיני כתב עולה בקנה אחד עם מה שאני חושב, אבל בן דרור ימיני מסוגל לחשוב לבד [...] מה הבעיה עם מי עמד מאחורי זה? הרי היו שמועות עוד בערב הטקס, ובעיקר ביום שלמחרת. ונגיד שהייתי עומד מאחורי זה והייתי גורם בכך לניקוי האורווה הזאת? אז אני דווקא יכול להתגאות".
דנקנר כמעט מודה באשמה, אבל אין זה אומר שתגובתו היא יותר מתעתוע. החיים מלמדים כי החשוד המיידי אינו בהכרח האשם האמיתי. הרי לכל המידע שפורסם יש הרבה שותפי סוד, ולכל אחד מהם מניע חזק לא פחות מזה של דנקנר. הרי לא מעט סקופים זוהרים מקורם בצרות עין אפלולית.
האם פרשת שבירתו של פרס ספיר היא התגובה ההולמת לגליון הסופרים של "הארץ?" רק חודש עבר מאז שיחקו הסופרים בעיתונות להנאתנו, והנה מה שקורה כשעיתונאים עולים למשחק גומלין על המגרש הספרותי. ראו איזו אש יפה עולה מן הבית.