בחודש שעבר שודרה במהדורת חדשות 13 כתבתו של אבישי בן חיים על חבר הכנסת דודי אמסלם, ובחלקים ניכרים ממנה הוא ניבט אל קהל הצופים כשהוא מבשל במטבח ביתו עם סינר לגופו. פעם אמסלם לש בצק, ופעם הוא מטגן חצילים ותפוחי אדמה, פעם הוא מערבב בלילה בתוך קערה, ופעם הוא דולה קציצות מתוך סיר נמוך ורחב לצלילי השמן הקופץ.

אני לא יודע של מי היה הרעיון להעמיד את אמסלם במטבח עם סינר במהלך הצילומים, אבל אין ספק שהאינטרס במקרה הזה הוא הדדי. לבן חיים התפאורה הזו עובדת כמו קסם: כבר עם פתיחת הכתבה הוא ממהר להכריז שלא ניתן להבין את הסיפור של אמסלם "בלי לשבת אצלו ממש בטברנה ולשתות ערק", והוא מסיים אותה בשאיפתו של הח"כ "לפתוח שולחן ישראלי שיהיה מגוון לכולם, וגם יהיה טעים לכולם".

אמסלם ידוע כאחד שיודע דבר או שניים על נראוּת. הוא עצמו מדבר על הופעתו המתריסה תוך שהוא מקבל חיזוק מכיוונה של חברת הכנסת גלית דיסטאל-אטבריאן, שמתייחסת גם היא ל"עטיפתו" - הקשה לעיכול מצד יריביו הפוליטיים ועל כן כה אפקטיבית. אמסלם לפיכך יודע טוב מאוד שלאהוב לבשל זה דבר אחד, אבל להצטלם כשאתה מבשל – זה כבר שניים במחיר אחד.

העובדה שפוליטיקאים אוהבים להצטלם במטבח איננה עניין חדש, וזו איננה גם תופעה ארץ-ישראלית ייחודית. אגב, למען הסר ספק לא מדובר גם בפרוטוקול השמור רק לפוליטיקאים מהימין. במהלך הצפייה בכתבתו של בן חיים נזכרתי מיד בכתבתו של רוני דניאל המנוח עם שלי יחימוביץ', מיד לאחר בחירתה ליושבת ראש מפלגת העבודה ב-2011. יחימוביץ' הצטלמה במטבח ביתה כשברקע מחבתות תלויות על הקיר וסיר עם מרק "חם וטעים" כדבריה, שהכינה מבעוד מועד, המונח על הכיריים.

מדוע להצטלם דווקא במטבח? בספרו הנפלא "מיתולוגיות" מתאר הבלשן והסמיוטיקן רולאן בארת' את אחד ממאפייניו הבולטים של המיתוס – למלא אחר הפונקציה האידיאולוגית של נטורליזציה; לגרום לכך שהנחות דומיננטיות בתרבות ייתפסו כטבעיות.

במאמרו "הרטוריקה של הדימוי" מתאר בארת' את אחד ממאפייניו העיקריים של המסמך המצולם. "בתצלום", כותב בארת', "היחס בין המסומנים למסמנים אינו יחס של 'המרה' אלא של 'תיעוד' [...], והיעדרו של צופן מחזק בבירור את המיתוס של ה'טבעיוּת' הצילומית". במילים פשוטות: הצילום נתפס בעיני המתבונן כחלון אל המציאות, מסמך נקי וטהור; מסר ללא צופן. שכן לא את הצילום אנו רואים, כך בארת', אלא את מושאו.

פוליטיקאים יודעים זאת היטב, ולכן הם מנצלים כל הזדמנות על מנת להרוויח זמן מסך. תמונה, כידוע, שווה אלף מילים, וסרטון שווה אלף תמונות. ובזמן שהתיעוד הנכסף מתקיים במטבח מתרחשת כאן פעולה כפולה: הפוליטיקאים נהנים ממיתוס הטבעיוּת המתקיים מתוקף תכונותיו החמקמקות של התיעוד הויזואלי, אך זה משרת מעצם תיעודם במטבח גם מיתוס הנחוץ עוד יותר למעמדם הפוליטי – העממיוּת.

במקרה של אמסלם ושל יחימוביץ' מדובר, אם כן, בחלק ממסר זהה שהשניים דאגו לקדם: כשם שיחימוביץ' השתמשה בזמנו בתפאורת המטבח בכדי "לרדת אל העם" על מנת לזכות בעוד קורטוב של תמיכה ציבורית, כך השתמש בה אמסלם בכדי להזכיר שוב (ושוב) את ה"עם" שממנו כביכול הגיע; "האנשים הפשוטים" כפי שהוא כינה זאת.

חשוב לזכור כי מאחורי הפשטות הזו מסתתר תמיד מהלך מחושב ומחוכם שנועד לתדלק דימוי מורכב, המכוון כמו טיל שיוט אל עבר תודעתו של הציבור. הרי קשה להישאר אדיש לדיונים סוערים הנוגעים לצדק חברתי למראה תבשילים מהבילים וידיים המיומנות בלישה, ואם לא הייתה לי אלרגיה למסרים מזוייפים הייתי גם אני גומע את דימוי העממיקו הזה בשלוק אחד. אבל מה לעשות שהשנים בישראל לימדו אותי להיזהר מתמונות של פוליטיקאים, שבדרך כלל לא אומרים את מה שהם מתכוונים ולא עושים את מה שאמרו שיעשו. תקראו לי ספקן, אבל אני זהיר שבעתיים כשאני רואה אותם מצולמים עם סינר במטבח.

ד"ר יונתן אילן מלמד בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן