לכאורה סיפורי רצח אמורים לספק מידע חזותי מרעיש, אבל כל צלם עיתונות יוכל להעיד כי מרחב הביטוי בתחום הזה מצומצם למדי.

זירת הפשע שכבר פונתה מן הקורבן היא מראה נדוש. לא כל זירה מדממת ראויה לדפוס, אם בגלל האלימות שבה ואם בגלל הסתמיות. שלוליות דם עלולות להישאר על שולחן העריכה, טיפות דם יחידות יגמדו את האירוע. אפשר לצלם את פינוי הגופה. שק ניילון שחור, אמבולנס. לצלם את המתגודדים. את השכנה ממול, את דובר המשפחה. אלה יכולים לפעמים לשאת על גבם את סיפור הרצח כאילו נולדו למען הרגע הזה.

אפשר כמובן לקחת צילום מזירה מקבילה. צילומו של החשוד המובל אזוק לבית-המעצר, מראה נדוש כשלעצמו. לא פעם תופס השוטר בחולצתו המפוספסת את רוב שטח התמונה, ואילו החשוד הכבול אליו מצטנף ומליט את פניו.

כדי למנוע מצב שבו עורך העמוד ייוותר עם היצע צילומים דל בלי יכולת לבחור צילום ראוי, אסתטי במידה ומרגש כנדרש, גובשה דרך פעולה המכונה "צילום רפרודוקציה". ייתכן שהיתה שגורה מאז ומתמיד, אבל היא היתה לאבן יסוד בשפה העיתונאית שלנו החל מימי הפיגועים הגדולים של ראשית שנות התשעים, כשהעיתונים עברו להדפסות איכות בצבע מלא וצלמים נדרשו לספק חומר מתאים בפרק זמן מינימלי.

צלם שנשלח לזירת מקרי המוות – היום בדרך כלל אלה סוכנויות צילום שמתמחות בעבודה מול זירות פשע – ממהר אל בית הנרצח (או הרוג התאונה, או הפיגוע) בחיפוש אחר מאגר התמונות המשפחתי, המפוזרות בין התמונות הממוסגרות שעל הקיר או מוצבות בכני פרספקס על הכוננית, ומנסה לשלוף את האלבום המשפחתי מן המגירה הנכונה. מתוכו בוחר הצלם, בשירות עצמי או בעזרת מקורב מזדמן, כמה צילומים המנציחים את הקורבן – צילומים שנעשו לרוב באירוע משפחתי, טיול, חופה, מסיבת ריקודים. צילומי הרפרודוקציה נעשים במקום, ולפעמים, מחוסר זמן או כדי לא לפגוע במקור, היישר דרך מסגרת הפרספקס או ממש מתוך דפי האלבום. כל מיני שאלות אתיות עלולות לצוץ בזירה, כגון מי מוסמך להרשות פשפוש בחפצים או שימוש בתמונות, אבל לא זכור לי מקרה שעיתון או צלם נתבע על צילום רפרודוקציה שעשה בלא רשות בזירת פשע, אסון או פיגוע.

בימי הפיגועים הגיעה תעשיית הרפרודוקציות לשיא שכלולה. צלמים שוגרו לבתיהם של כל הקורבנות המזוהים, ומשימתם היתה לשגר בבהילות צילום רפרודוקציה ראוי. הצורך להימנע ממסגרת ריקה באשכול הדיוקנים של נרצחי הפיגועים המונצחים בעמוד הראשון הפך את צילום תצלומי הדיוקן ליעד להשגה "בכל מחיר". כמה צלמים שאפתנים שחירפו נפשם בדהרה על אופנוע בכבישי הגדה החשוכים ראויים לפרס מפעל חיים, על שבזכותם תועדו חללי כל הפיגועים בעיתוני הבוקר שאחרי.

אלבומי תמונות פרטיים קיבלו משמעות חדשה. צילומי חתן וכלה ברגע כלולותיהם הפכו חומר בעירה לסיפור העיתונאי: כך הם נראו, כאלה יפים היו, כך הם אהבו. היו להם גם רגעים טובים, לרוצח ולנרצחת, שזה עתה סולקו מהזירה המוכתמת בדמם, זו בשק השחור וזה באזיקיו.

כשיש ילדים – וברוב המקרים יש – התמונה מורכבת יותר. סעיף 24 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) עוסק בהגנת קטין מפני פרסומים מזיקים וקובע (תת-סעיף ה') כי המפרסם שמו של קטין או כל דבר אחר העשוי להביא לזיהויו של קטין או לרמוז על זיהויו, בנסיבות שבהן הקטין הוא בן משפחתו של אדם שמייחסים לו עבירה או שחיתות מידות – דינו מאסר שנה אחת. משמעותו המעשית של החוק היא כי אסור לפרסם צילום של קטין שמי מבני משפחתו (הורה, אח, אחות, סב או סבתא) מעורב בכל חשד לעבירה פלילית, ובכלל זה סכסוך משפחתי אלים. על-פי החוק הישראלי, כל קטין מוגן באופן מוחלט מזיהוי בפרסום.

תכלית החוק ברורה, ולרוב צודקת, אבל ניסוחו הגורף יוצר מצבי אבסורד בחברה מוכת תקשורת כשלנו. הפתרון שמצאו כלי התקשורת כשהם מבקשים לפרסם צילום רפרודוקציה שבה נראים הנרצחת, החשוד ברצח וילדיהם הוא ריכוך הפרשנות לחוק והסתמכות על עצימת עין מצד רשויות האכיפה. אופן הטיפול שהשתרש הוא פשוט: מפרסמים את הצילום במלואו ומטשטשים בתוכנת פוטושופ (בפיקסלים מוגדלים, מה שמכונה "ריבועים") את פניהם של הקטינים.

מטרת החוק, המנוסח בקפדנות פסקנית, מופרת מעצם נוכחותו המטושטשת של הקטין בתמונה המשפחתית שבה פני הוריו גלויים. ברור כי בסביבתו הקרובה, בבית-הספר שהוא לומד בו למשל, פרסום צילום כזה יזהה בוודאות את הקטין כבנם של הרוצח והנרצחת. אבל זהו הנוהג, והמדינה אינה תובעת כלי תקשורת שנוהג כך, ואפילו המועצה למען הילד אינה דורשת זאת. הסיבה ברורה: אם תבוצע אכיפה מלאה של החוק, לא ניתן יהיה להציג חלק מכריע מצילומי הפלילים, תקנה שאין החברה יכולה לעמוד בה. הרי לרוב החשודים, לא חשוב במה, יש קרובי משפחה קטינים מן הסוג שהחוק מגדיר.

אבל לא בחוק אני מבקש לעסוק כאן, כי אם בהשפעתו על התרבות החזותית שאנו חווים. ומה יכול להמחיש את הפרדוקס טוב יותר מן התצלום המשפחתי של בני משפחת בוחבוט בחגיגת הבר-מצווה לבנם שנערכה לאחרונה.

בתצלום נראים כל בני המשפחה ביומם הגדול. האם רויטל, שנרצחה בלילה שבין חמישי לשישי, האב יצחק, החשוד ברצח, ושבעת ילדיהם הקטינים. והנה, שבעת ילדי הזוג מפוקסלים כהלכה. "ידיעות אחרונות" פירסם את התצלום (של עמירן עידן מסוכנות פלאש) עוד אתמול, יום ראשון (7.6.09). היום, בידיעת ההמשך, פירסם גם "מעריב" אותו צילום עצמו, מוקטן, ובפקסול שונה מעט (הצלם הפעם הוא אדי ישראל).

המחוקק לא טרח כמובן לעסוק בשאלה כמו מידת הטשטוש (עומק הפקסול) של הקטינים שבתמונה. הוא מסתפק בהנחיה הכוללת, האוסרת על המפרסם לרמוז על זיהויו של הקטין. גם "ידיעות" וגם "מעריב" מקיימים את ההנחיה הזאת בחצי פה. הפנים אכן מטושטשים, אבל המתאר שלהם ברור וקל לזהותם על-פי ההקשר. אין ספק שכל הידידים, השכנים, הקרובים והתלמידים בגנים ובבתי-הספר, כולם מזהים בוודאות כל אחד מבני המשפחה.

חוק המפוקסלים מגונן אפוא על הקטין משאר הקוראים, כמוני למשל, שאינם מכירים את בני המשפחה ולא באים עימם במגע. מה הטעם להגן דווקא מפני? אם כבר, צריך היה להגן מפני בני כיתתם. אבל זה, בחברה כה עשירה באמצעי תקשורת, לא ניתן. לכאורה, החוק אמור להגן על הקטינים גם מפני ארכיוני העיתונות. אבל אם מישהו יתעניין אי פעם בעברם, יוכל תמיד לקשרם אל הדיוקן המפוקסל, ובכל מקרה סביר שכבר לא יהיו קטינים.

כל הנאמר כאן בנוגע לעיתונות הכתובה והמודפסת נכון כמובן לגבי עיתונות הווידיאו. מערכות החדשות בטלוויזיה מתמודדות עם בעיות דומות, וגם הפתרונות דומים. ערוץ 2 למשל, שסיקר את רצח רויטל בוחבוט, הקפיד לפקסל את פניו של התינוק שנגלה לרגע לעין המצלמה.

תצלומה המשפחתי של משפחת בוחבוט ראוי לתלייה במוזיאון כדיוקן מייצג של משפחה ישראלית. דיוקן מתעתע. תשעה בני משפחה מאושרת, ששבעה מהם מפוקסלים בגלל סוד משפחתי שהפך אסון; דיוקנם של קטינים שצריך להגן עליהם והם כאילו מוגנים, אבל אינם מוגנים כלל; דיוקנו של חוק נלהב מדי שעוקפים אותו בשוויון נפש, כפי שפרמדיק דתי יעקוף את מצוות התורה ובשבת יחייג במירס שלו באמצעות השיניים. ובלשון אמנותית, הנה לנו סימולקרה. דימוי על דימוי על דימוי, אושר, רצח, סוד, טשטוש, אמת ושקר, עורמה ותום. מעשה אמנות שהוא מעשה יום-יום.