בסוף השבוע האחרון של חודש מאי התגלתה בתקשורת הישראלית תופעה משונה. בהודעה דרמטית של משרד המשפטים נמסר שהשר יעקב ליצמן יעמוד לדין בגין שתי פרשות פליליות שהתחוללו בעת שעמד בראש משרד הבריאות. בשעות שלאחר מכן, כמצופה, דווח על כך במהדורות הטלוויזיוניות, ברדיו ובאתרי החדשות. למחרת הצטרפו גם העיתונים. אבל לא כולם.

ציבור הבוחרים של ליצמן, האזרחים שהצביעו לו ושלחו אותו לכנסת, היו יכולים ללמוד על ההחלטה בעיקר בדרכים עקיפות. בשלושת היומונים החרדיים המרכזיים – "יתד נאמן", "המבשר" ו"המודיע", הממלאים בחברה החרדית את פונקציית התקשורת הממוסדת – לא פורסם אף דיווח חדשותי על ההתפתחות העגומה. הכותרות הראשיות שלהם עסקו בבוקר ההוא בהחלטת מועצת זכויות האדם של האו"ם לחקור את סבב הלחימה האחרון ברצועת עזה.

ב"המודיע" לא התעלמו לגמרי מפרשת ליצמן, והקדישו לה את מאמר המערכת. אלא שבמקום למסור לקוראים מידע מפורט על החשדות ועל ממצאי החקירה, הטור הוקדש להסברים על כך שליצמן חף מפשע וראוי להכרת תודה על פועלו למען הציבור. היומון החרדי היחיד שמסר לקוראיו דיווח חדשותי בנושא היה "הפלס" האופוזיציוני, שבניגוד לשלושת העיתונים שהוזכרו לעיל לא מייצג פלג כלשהו ברשימת יהדות-התורה אלא זרם חיצוני, שאינו חלק מהגוף הפוליטי שבו ליצמן מילא את התפקיד הבכיר ביותר. אבל אפילו ב"הפלס" ההחלטה להעמיד לדין את ליצמן לא הופיעה בשער, אלא בידיעה בינונית שהוצנעה בתחתית עמוד 4.

אחד מעיתונאי "המודיע": "לצערי, אנחנו בכלל לא מסקרים פלילים. ואם אתה שואל מה אנחנו מסקרים בתחום הפלילי – התשובה היא כלום. אין לזה שום חשיבות ציבורית. ואם אנחנו לא עוסקים בפלילים של אחרים, גם לא נעסוק בפלילים בתוך הבית"

את הקוראים הקבועים של "יתד נאמן", "המודיע" ו"המבשר" ההתעלמות מהחדשות על ליצמן ודאי לא הפתיעה. תופעה דומה אירעה במרץ 2016, כשבתקשורת הכללית דיווחו בהרחבה על חקירה פלילית שבמרכזה עומד פוליטיקאי חרדי בכיר אחר – אריה דרעי, שר הפנים דאז. אף ששלושת היומונים אינם מייצגים את מפלגת ש"ס של דרעי, גם במקרה שלו הם בחרו להחריש. הכותרות הראשיות שלהם באותו בוקר עסקו בהתפתחויות גיאו-פוליטיות. קוראי "הפלס", לעומת זאת, כן נחשפו לחשדות.

כדי להבין את גישת העיתונות החרדית לפלילים, ובפרט לפרשות שבהן מעורבים אישי ציבור, צריך להתבונן במבנה העל של עולם התקשורת החרדי. את מפת העיתונות החרדית הממוסדת ניתן לחלק לארבעה מחוזות. המחוז הראשון והממסדי ביותר כולל את העיתונים היומיים – "יתד נאמן", "המודיע", "המבשר" ו"הפלס".

"יתד נאמן", המזוהה עם הזרם הליטאי, הוא בטאון מפלגת דגל-התורה – אחת משתי המפלגות המרכיבות את רשימת יהדות-התורה. "המודיע" מייצג בעיקר את חסידות גור, החסידות ממנה מגיע ליצמן. "המבשר" שייך למשפחתו של מאיר פרוש, חבר-כנסת מטעם יהדות-התורה ונצר לשושלת עסקנים ששילבו בין פוליטיקה לעיתונות. בעלת השליטה הרשמית בעיתון היא אשתו, רחל פרוש. "הפלס", כאמור, הוא העיתון האופוזיציוני מבין הארבעה, והוא מייצג את הפלג הירושלמי, שהתפלג מהזרם הליטאי לפני כעשור. אליהם מצטרפים העיתונים "הדרך" ו"יום ליום", שמייצגים את ציבור הבוחרים של ש"ס.

שלושת המחוזות הנותרים במפת התקשורת החרדית נחשבים ליברליים יותר: השבועונים המסחריים, למשל "משפחה" ו"בקהילה", שאינם מזוהים עם גופים פוליטיים או פלגים ספציפיים, ולצדם אתרי חדשות דוגמת "כיכר השבת", "בחדרי חרדים", "חרדים 10", JDN ועוד. ישנן גם תחנות הרדיו החרדיות: קול-ברמה, המזוהה עם אלי ישי, ורדיו קול-חי המזוהה עם אריה דרעי. במקביל לכל אלה פועלים גם אפיקי הפצה לא רשמיים כמו קבוצות ווטסאפ וטלגרם ו"קווי נייעס".

עבור עיתונאים מהמגזר הכללי, התעלמות מסיפור חדשותי שעלול לפגוע באדם או בקבוצה שמזוהה עם בעלי הבית תיתפס כאִתרוג או צנזורה – ובכל מקרה כהתנהלות לא מקצועית. אבל ביומונים החרדיים הדבר נתפס כחלק מהגדרת התפקיד. קוראי "המודיע", למשל, לא יתפלאו מדוע לא מדווחים שם על המעשים הספציפיים שבגינם נחקר ליצמן – וזאת משום שהעיתון פשוט לא נוהג לדווח על חשדות מהסוג הזה. לא של ליצמן, ולא בכלל. "לצערי, אנחנו בכלל לא מסקרים פלילים, ואם אתה שואל מה אנחנו מסקרים בתחום הפלילי – התשובה היא כלום", אומר בכנות אחד מעיתונאי "המודיע" בשיחה עמו.

אין לזה שום חשיבות ציבורית מבחינתכם?

"אין לזה שום חשיבות ציבורית. תשמע, אם אנחנו לא עוסקים בפלילים של אחרים, אנחנו גם לא נעסוק בפלילים בתוך הבית. ברוסיה הסובייטית היו שני עיתונים. לאחד קראו 'פראבדה', ולשני קראו 'איזבסטיה'. הפירוש המילולי של 'פראבדה' זה 'האמת' – אבל 'פראבדה' היה השקר הכי מגויס שיש. אנחנו 'פראבדה', אבל אמיתית. למה אני מתכוון? אני לא מנצנץ לך בתור עיתונות חופשית. אני אומר לך שאני לא עיתון – אני בטאון. ויותר מאשר אני בטאון, אני מיקרופון. אני שופר.

אחד מעיתונאי "המודיע": "אני קם ואומר לך במפורש – אנחנו לא עיתונות חופשית. אנחנו תיבת תהודה. מגאפון. מגביר קול לקולם של גדולי ישראל. המטרות שלנו, בפירוש, הן לעצב דעת קהל בהתאם לרצונם של גדולי ישראל. אני לא עיתון – אני בטאון. ויותר מאשר אני בטאון, אני מיקרופון. אני שופר"

"הפרסום שלי הוא סלקטיבי. אני קם ואומר לך במפורש – אנחנו לא עיתונות חופשית. אנחנו תיבת תהודה. מגאפון. מגביר קול לקולם של גדולי ישראל, וזה אומר שאנחנו מרגישים כמו שליחים. אני צריך להביא בצורה הכי טובה, הכי מוכשרת והכי אסתטית את הדברים שמצופה מאיתנו להביא. וזה מוביל אותי לשאלה מה המטרות שלנו. המטרות שלנו, בפירוש, הן לעצב דעת קהל בהתאם לרצונם של גדולי ישראל".

העיתונאי מ"המודיע" מדגיש שאין איסור הלכתי על סיקור פלילים, בדיוק כפי שאין איסור הלכתי על סיקור ספורט – עוד תחום שהעיתונים החרדיים אינם מכסים. "יש בעל בית רוחני ויש ועדה רוחנית, והם קובעים לנו גבולות. אבל אלו לא רק גבולות האסור והמותר. יש מושג שנקרא 'דעת תורה'. בשונה מההלכה, 'דעת תורה' לא אומר מה מותר ומה אסור – אלא מה צריך. הפלילי לא עושה טוב. עצם זה שאתה עוסק בזה, זה משחית את הנפש. זה לא מתאים לילד יהודי או לבן ישיבה. זה לא התחום שלנו. לנו הגדירו שאנחנו צריכים להיות פך השמן הטהור".

מה לגבי חקירה פלילית של ראש ממשלה?

"גם חקירה נגד ראש הממשלה לא תופיע בעיתון – לא עם אהבה, לא עם שנאה ולא עם כלום. יותר נכון, זה ייכתב בצורה מאוד מינימלית, ביבושת. במקרה של ראש הממשלה הסיפור הוא לא פלילי – הוא לא רצח, שדד או גנב. זה בתחום אמון הציבורי. כשנכתוב על זה, זה יהיה מה שנקרא 'בחרדית'. המידע יימסר, אבל בחוכמה, בעדינות, בזהירות. ולא כסיפור פלילי אלא תוך התמקדות בהשלכות הפוליטיות".

איך התמודדתם עם פרשת קצב, למשל?

"לא התמודדנו. כתבנו שהנשיא הודח. אני לא זוכר בדיוק איך זה תואר, אבל בוודאי שלא היה פירוט או תיאור של העדויות. זה לא דבר שאנחנו אמורים לחשוף לציבור הקוראים שלנו, כי אנחנו לא עיתונות חופשית. אנחנו עיתונות מחנכת, מתוות דרך".

בין לשון הרע לזכות הציבור לדעת

במאה ה-21, אפילו בחברה החרדית, אין דרך הרמטית למנוע מחדשות להתפשט – במיוחד אם מדובר בחדשות על אישי ציבור מוכּרים. חוץ מהתעלמות, או דיווח מצומצם תוך ניכוש עובדות מהותיות כמו במקרים שעליהם דיבר העיתונאי שצוטט לעיל, יש עוד דפוסי פעולה אפשריים.

באפריל 2010, התקשורת הכללית בישראל דיווחה על מעורבותו של אורי לופוליאנסקי, ראש העירייה החרדי של ירושלים, בפרשת הולילנד. העיתונים החרדיים, כמצופה, לא הרחיבו על החשדות שיוחסו לו. במקום זה, "יתד נאמן" ו"המודיע" פרסמו רשימות שהביעו תמיהה על החקירה ומתחו ביקורת על רשויות אכיפת החוק (לופוליאנסקי הורשע כעבור ארבע שנים בקבלת שוחד).

באוגוסט 2019, התקשורת הכללית בישראל דיווחה בהרחבה על המלצת המשטרה להעמיד את ליצמן לדין בגין סיועו לפדופילית הנמלטת מלכה לייפר, שעמדה בפני הסגרה לאוסטרליה. גם במקרה הזה, העיתונות החרדית נהגה אחרת. בזמן ש"יתד נאמן" ו"המבשר" התעלמו מכך לגמרי, באופן שניתן לתלות באוריינטציה הפוליטית שלהם, ב"המודיע" דווקא פרסמו כתבה נרחבת בנושא.

הכותרת הראשית של "המודיע" באותו בוקר אמנם עסקה בסיכול של פיגוע טרור, אך מתחתיה נדפסה כותרת גדולה שבישרה על "מסע הכפשות פוליטי המתוזמן לערב הבחירות", שבמסגרתו "המשטרה טופלת האשמות" על ליצמן אך ורק משום ש"ביקש לסייע לאנשים במצוקה".

הכתבה הארוכה, שפורסמה בחתימת "סופר 'המודיע'", הורכבה בעיקר מרצף ארוך של ציטוטים מפי מליצי יושר פוליטיים: מאיר פרוש, משה גפני, יעקב טסלר, ישראל אייכלר, אורי מקלב ויעקב אשר – שישה מתוך שבעת עמיתיו של ליצמן לסיעה – ולצדם ציטוטים מביעי אמון מטעם מפלגת ש"ס ובצלאל סמוטריץ', וכמובן גם תגובה רשמית מטעם ליצמן.

שרי רוט, פרשנית פוליטית ומבעלי אתר החדשות "חרדים 10", התראיינה אז לאתר "העין השביעית" וניסתה לפענח את האופן שבו סיקרו העיתונים החרדיים את המקרה של ליצמן. את ההתעלמות של "יתד נאמן" ו"המבשר" היא הסבירה בכך שקוראי העיתונים הללו לא נחשפו לסיפור מלכתחילה – ולכן כביכול אין טעם לעדכן אותם בהתפתחויות. "ב'המודיע' נקטו בקו קצת מוגזם, זה לעשות צחוק מהעיתון שלך – וזה משהו שליצמן היה יכול לעשות רק בעיתון הבית שלו", אמרה.

"תראה, אני לא מצפה מעיתון כמו 'המודיע' של חסידות גור, שליצמן מייצג אותה בכנסת, לפרסם שהפרקליטות שוקלת להגיש נגדו כתב אישום", אומרת רוט בשיחה עכשווית. "אם הם יעשו את זה, הם יירו לעצמם ברגל. בדיוק כמו שאם וכאשר יוגש כתב אישום נגד דרעי, אני מניחה שב'הדרך', העיתון של ש"ס, ידלגו על זה. כנ"ל 'יתד נאמן' במקרה שבו אחד מנבחרי הציבור של דגל-התורה יבצע עבירת תנועה, או 'המבשר' בנוגע למאיר פרוש או אחד מבניו, שאחד מהם הוא ראש עיריית אלעד ששופט קבע לגביו שנתן שוחד בחירות. לא בדקתי, אבל אני מניחה שהעיתון עקף את הסיפור הזה באלגנטיות".

למושג "זכות הציבור לדעת" יש מקום בעולם הערכים החרדי? זה ערך חשוב לדעתך?

"ערך חשוב מאוד – אבל יש ערכים שקודמים לו. נניח, עוון רכילות. לא כל דבר מוגדר כרכילות, אבל אם יש עבירה שהדיווח עליה הוא ממש רכילותי או לשון הרע – אין לך היתר לעשות את זה".

את יכולה לתת דוגמה לפרשה שבה אמרת לעצמך שמשום שאת מנהלת אתר חרדי לא תפרסמי אותה, או שתבקשי ייעוץ בנושא?

"יצא לי בעבר להתייעץ על סיקור מעשים פליליים – לא כאלה שיצאה לגביהם הודעה רשמית או דווחו קודם במקומות אחרים, אלא פרשה שאני עשויה לחשוף ראשונה. פרשה מהסוג שמשנה את סדר היום ואולי מובילה לאישום, נאמר של פוליטיקאי מסוים. היתה בעבר פרשה שהיתה קשורה בכספים – לא רצח, לא מעשים מגונים – והתייעצתי לגביה".

רוט מודה שבשל אותו סדר עדיפויות ערכי גנזה את המידע על הפרשה הפלילית לכאורה ואִפשרה לאדם שבמרכזה לצאת בלא כלום: "היה מקור, היתה לי קלטת ביד, אבל התשובה שקיבלתי היתה שאני לא אהיה הראשונה שתפרסם את זה. וכך נהגתי. משיקולים דתיים נטו. בסופו של דבר, היא מעולם לא פורסמה לדעתי".

אלגנטי כמו נוני מוזס

לדברי רוט, היומונים החרדיים נעשו בשנים האחרונות יותר פתוחים – בין השאר בעקבות עבודתם של אתרי החדשות. "ההבנה של הציבור בתקשורת, והדרישות שלו, עלו דרגה. אתה שואל אותי אם זה טוב או רע? ההנחה שעומדת בבסיס התקשורת המודפסת – שבועונים ויומונים – אומרת שהעיתון נכנס לבית, וגם ילד בן שש מדפדף בו. הילדים שלי, כשהם קטנים ונחשפים ליומון – נניח, אצלי זה 'יתד נאמן' – אני הייתי רוצה כאמא שיקבלו אותו יותר תמים ונקי", היא אומרת.

"עורכי האתרים, לעומת זאת, אומרים לעצמם שאם מי שנחשף לאתר הוא אכן גבר חרדי – אז הוא בטח משתמש בסינון שחוסם את כל התמונות, ולא רק תמונות של נשים. כך שממילא זה לא התפקיד שלי לצנזר את זה עבורם".

בנימין ליפקין, עורך "המבשר": "אצלנו אין סיקור פלילי. יש כלל מנחה בעיתונות החרדית, שנבנה בראש ובראשונה בהתאם לרצון הקוראים – אני לא יכול לכתוב משהו שהקורא לא רוצה לקרוא, משהו שיגרום לו לבטל את המינוי ויגרום לי, חלילה, להיכשל או לחטוא. דיווח על משהו נותן לגיטימציה לעצם קיומו – ולכן אנחנו נמנעים מזה"

בנימין ליפקין, עורך "המבשר", מאפיין את קהל קוראיו: "נאמר ככה, קוראי 'המבשר' הם אנשים שאין להם רדיו בבית, ואין להם שום כלי תקשורת אחר – אין להם כמובן אינטרנט בבית, והעיתון הוא הדרך שלהם להתוודע למה שקורה בעולם. חוץ משמועות שהם שומעים בבית-הכנסת או בכולל, אין להם סיכוי להגיע למידע אחר".

בעיניים שלך, איך נראה הסיקור הפלילי של "המבשר"?

"בעיתון 'המבשר' אין סיקור פלילי. זה פשוט לא קיים. יש כלל מנחה בעיתונות החרדית, שנבנה בראש ובראשונה בהתאם לרצונם של הקוראים – אני לא יכול לכתוב משהו שהקורא לא רוצה לקרוא, משהו שיגרום לו לבטל את המינוי ויגרום לי, חלילה, להיכשל או לחטוא. דיווח על משהו נותן לגיטימציה לעצם קיומו – ולכן אנחנו נמנעים מזה.

"אני אתן לך דוגמה. לפני כמה שנים, בבאר-שבע, נרצח רבי אלעזר אבוחצירא. אם אני זוכר נכון, 'המבשר' דיווח על הפטירה, אבל לא על זה שקם יהודי ורצח אותו. אני לא הייתי אז עורך 'המבשר', ערכתי את השבועון 'בקהילה', שהוא קצת יותר ליברלי – ושם כן דיווחנו מה ומוּ. להבדיל, במקרה של רצח רבין היומונים בהחלט כתבו מה קרה".

מה ההבדל?

"זה היה אירוע מכונן, טראומטי. מקרה שאי-אפשר להתעלם ממנו, שבו קם יהודי ורוצח ראש ממשלה. בכל העיתונים הביעו זעזוע גדול. 'המבשר' לא היה קיים אז (העיתון הוקם ב-2009; י"פ), אבל 'המודיע' דיווח על כך בשאט נפש גדולה".

שרי רוט: "יש מו"לים אלגנטיים, חילונים וגם חרדים, שהכתבים שלהם מבינים לבד מה הם רוצים ומה לא. יש מו"לים שעושים את זה באופן בוטה וממש מזמנים אספת מערכת, ובה מסבירים מה הולך לקרות. ויש כמובן מו"לים אבירים שבאמת נותנים חופש פעולה מוחלט. כמה כאלה אני מכירה? ואללה, לא הרבה"

רוט, בשיחה עמה, מזכירה שיש גם קווי דמיון בין העיתונות החרדית לכללית. היא מזכירה את "תיק 2000", פרשת השחיתות שבמרכזה עומדים ראש הממשלה לשעבר נתניהו ונוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות". בעיתון של מוזס אמנם לא נמנעו מסיקור הפרשה, אבל לא חקרו אותה מעבר לחומר הגלוי – הודעות שהפיצו רשויות אכיפת החוק ודיווחים של כלי תקשורת אחרים.

"כולנו באותה סירה", אומרת רוט בהקשר זה. "שאלת מיליון הדולר היא שאלה חוצת מגזרים. יש מו"לים אלגנטיים, חילונים וגם חרדים, שהכתבים שלהם מבינים לבד מה הם רוצים ומה לא. כתב אינטליגנט בדרך כלל מבין. יש מו"לים – פחות חכמים, אני מניחה – שעושים את זה באופן בוטה וממש מזמנים אספת מערכת, ובה מסבירים מה הולך לקרות. ויש כמובן מו"לים אבירים שבאמת נותנים חופש פעולה מוחלט. כמה כאלה אני מכירה? ואללה, לא הרבה.

"אם אתה עובד ב'יתד נאמן', המו"ל שלך לא צריך להזכיר לך שאתה לא יכול לכתוב נגד מפלגת האם של העיתון, דגל-התורה, ונציגיה. ואם התקבלת לעבודה, זה מן הסתם כי אתה חרדי ליטאי. ברור לך מה מצפים ממך, ואתה יודע שאתה לא אמור לעשות חור בספינה. בדיוק כמו שאם אתה עובד אצל נוני מוזס, אתה מבין שאתה לא אמור לפגוע במו"ל שלך. מנקודת מבט חיובית, אגב, יש פה גם משום הכרת הטוב – זה הבוס שלך, אתה מתפרנס אצלו, ומצופה ממך לכבד את הפלטפורמה".

מורשת הרב אלישיב

אחד העקרונות שחוזרים על עצמם בשיחות עם נציגי העיתונות החרדית הוא תפקידו של העיתון ככלי מחנך. לאוזן החילונית זה ודאי לא נשמע זר – גם עיתונאים חילונים רוצים להשפיע על הקוראים, לעצב נורמות חברתיות ולהניע רשויות לפעולה. לפי התפיסה הזאת, כשמדווחים על אדם או גוף שעשו דבר מה פסול – יש בכך כדי להרתיע אותם מלהמשיך בזה, ובמקרים מסוימים החשיפה תאיץ הליכים משפטיים או משמעתיים שיצמצמו תופעות בעייתיות.

בני רבינוביץ, איש "יתד נאמן", מאמין גם הוא שלעיתונות יש תפקיד מחנך – אבל כמו מרואיינים אחרים גם הוא סבור שחלק מהחינוך מתבטא במניעת מידע. "בתקשורת הכללית יש מה שנקרא זכות הציבור לדעת, וזכות הציבור לדעת הכל. בתקשורת החרדית המושג הזה לא קיים", הוא אומר.

רבינוביץ מספר על שיח שקיים עם הרב יוסף שלום אלישיב עליו השלום, מנהיג הציבור הליטאי עד פטירתו בשנת 2012. "הרב אלישיב היה אומר לי, סביב כתבות תחקיר, שבתקשורת החרדית אתה עובד כדי למנוע את המכשול. ואם הצלחת למנוע אותו באמצעות איום על פרסום שאתה עומד לעשות – עוד לפני שפרסמת – בעצם הגעת לתוצאה שרצית, וכעת אין כבר סיבה לפרסם. הרב אלישיב אמר לי על זה משפט מאוד יפה, שאני תמיד זוכר: פרסום הכתבה בעיתון צריך להיות הכדור האחרון שיש לך באקדח".

"כשאתה קורא עיתון, זה משפיע עליך – לשלילה ולחיוב", מוסיף רבינוביץ. "קח לדוגמה את הנושא של התאבדויות. פעם התקשורת עסקה בזה הרבה, ואז יצאו מחקרים שקבעו באופן הכי ברור בעולם שככל שאתה כותב יותר על התאבדויות – אתה נותן לתופעה הזאת יותר לגיטימציה. מחקרים רציניים קבעו את זה, לא החרדים. כתוצאה מכך, ראינו ירידה בסיקור של התאבדויות.

"אותו דבר קורה עם עיסוק בנושאים פליליים פרטיים, לא-ציבוריים. בתקשורת החרדית יש מה שנקרא 'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו'. מה זה נותן שאני אדווח שפלוני גנב, אנס, רצח, שדד? מה התועלת בזה? אין תועלת, וזה יכול לגרום נזקים".

אז למה לפעמים בכל זאת בוחרים לסקר פרשות פליליות של אישי ציבור?

"כי קודם כל, בממד הציבורי אתה לא יכול להתעלם ממצב שבו מגישים כתב אישום נגד ראש ממשלה, שמחרתיים יכול ללכת לבית-סוהר. הציבור צריך לדעת שהוגש כתב אישום כנגד ראש הממשלה. יש פה ממד ציבורי. אבל גם במקרים כאלה, הדיווחים לא הכי בומבסטיים, והרבה פעמים לא מגיעים לכותרות הראשיות".

פתח לעסקאות אפלות

העיתונאי הכלכלי נתי טוקר, איש "דה-מרקר", מסקר את תחום התקשורת מאז 2008. טוקר, אדם חרדי, מכיר מקרוב את התקשורת החרדית – בזכות הניסיון שצבר כשעבד בה, בעקבות הסיקור המתמשך של התחום וגם עקב קשריו המשפחתיים (טוקר הוא חתנו של בני רבינוביץ, וגם גיסו של כתב "הארץ" אהרן רבינוביץ ובן דודו של כוכב הרדיו מנחם טוקר). הגישה שלו לאתוס ולנורמות שהשתרשו בעיתונות החרדית ביקורתית יותר משל שאר המרואיינים.

נתי טוקר: "אני חושב שזה זוועת עולמים. אם אתה משתיק פרשות פליליות, ולא מדווח עליהן – זה נורא ואיום. עיתונות היא אור השמש, חומר החיטוי הטוב ביותר. כשלא מדווחים על אירוע פלילי, האדם שאחראי לו מקבל שכבת הגנה"

"אני חושב שזה זוועת עולמים. אם אתה משתיק פרשות פליליות, ולא מדווח עליהן – זה נורא ואיום", חורץ נתי טוקר. "עיתונות היא אור השמש, חומר החיטוי הטוב ביותר. כשלא מדווחים על אירוע פלילי, האדם שאחראי לו מקבל שכבת הגנה. כשהוא יודע שגם אם הוא יעשה משהו לא יכתבו עליו ב'יתד נאמן', הוא מקבל מעין תעודת ביטוח ויכול לחוש יותר רגוע. העיתונות החרדית צריכה להתעורר ולייצר לעצמה מנגנון שבו אנשים שמבצעים מעשים פליליים יזכו לגינוי רחב – וכך מספרם ילך וימעט".

טוקר מסביר שתפיסת העיתונות ככלי מחנך, כזה שנועד לחזק את התודעה הדתית, מנוגדת לתפיסה הבסיסית של חופש העיתונות. "ברגע שיש לך דרך לשמר את הערך הדתי בלי להשתמש באלמנט של העיתונות החופשית ככלב שמירה – אתה מנטרל אותו", הוא אומר.

ומה ההשלכות?

"זה נורא ואיום. זה פתח נוראי לדילים, לעסקאות אפלות בחדרים חשוכים. זה אומר שמישהו שיש עליו מידע פלילי יכול לוודא שהמידע הזה לא יתפרסם באמצעות הפעלת לחץ על חצרות הרבנים – שיסייעו לו למנוע את פרסום המידע. התקשורת צריכה להיות עצמאית לחלוטין. העיתונות היא הרשות הרביעית. ברגע שהיא תלויה ברשויות אחרות, פורמליות ולא פורמליות, היא מאבדת את האפקטיביות שלה".

כמו שרי רוט, גם טוקר מבחין בשינוי שמתרחש בשנים האחרונות. "בתווך שבין הקיצוניות האחת של העיתונות הממוסדת לבין קבוצות הווטסאפ וכדומה, לאט-לאט הולכים ומתמסדים אתרי האינטרנט החרדיים הגדולים – 'כיכר השבת', 'בחדרי חרדים', 'חרדים 10' – שהתחילו מהמחתרת אבל לאט-לאט עברו למקומות יותר לגיטימיים. ובהם באמת יש יותר סיקור של אירועים פליליים, מיהודה משי-זהב ועד החשדות נגד דרעי", הוא אומר.

"מצד אחד, יש ביקוש למידע הזה – אבל מצד שני, לא נראה לי שהקוראים מביעים טינה או כעס כלפי הבטאונים הרשמיים והתקשורת הממוסדת על כך שהם לא מסקרים את זה. באיזשהו מקום, הציבור מכיר בכללי המשחק. הקורא יודע שהעיתון יביא את האג'נדה, ואת רוח הקרב והמעטפת הקהילתית שהוא משתייך אליה – והוא לא בהכרח רוצה שיכתבו שם דברים שיסדקו את המערכת הזאת. את המידע, אם הוא רוצה, הוא יקבל בערוצים החלופיים".

נתי טוקר: "לא בטוח שהבוחר החרדי, כשהוא מגיע לקלפי, אומר לעצמו, 'רגע, התפרסם משהו על ליצמן, אולי אצביע במקום זה לסמוטריץ''. אבל אם המידע בכל זאת יתפרסם, ובתפוצה נרחבת, הוא יחלחל גם כלפי מעלה, אל הרבנים – ויכול להיות שההנהגה תסיק שעדיף למנות אנשים ראויים"

ובכל זאת, כפי שציין עורך "המבשר" בנימין ליפקין, לא כל החרדים מחפשים מידע באפיקים אלטרנטיביים. בשיחה עמו, טוקר מצביע על הלקונה הדמוקרטית הכרוכה במצב הקיים: אם כלי התקשורת המרכזיים בחברה החרדית מונעים מידע מהותי מהקוראים שלהם – כיצד יוכלו הקוראים לבצע הכרעות מושכלות בבואם אל הקלפי?

"אין הליך דמוקרטי במגזר החרדי", משיב טוקר. "זה לא שיש לך חלופות למי להצביע. הדמוקרטיה מבוססת על בחירה, והבחירה מבוססת על מידע, אבל הערך המרכזי במגזר החרדי הוא 'תעשה מה שהרבנים אומרים לך', כך שאין לך צורך לדעת מי-מה-מוּ. אתה צריך לסמוך על הרבנים, שאם הם אומרים שצריך להצביע ג', אתה צריך להצביע ג' בלי לשאול שאלות".

אם הבוחר החרדי ממילא מצביע כפי שמורים לו הרבנים, איזה ערך יש לחשיפתו או אי-חשיפתו למידע?

"תראה, לא בטוח שהבוחר, כשהוא מגיע לקלפי, אומר לעצמו, 'רגע, התפרסם משהו על ליצמן, אולי אצביע במקום זה לסמוטריץ''", אומר טוקר. "אבל אם המידע בכל זאת יתפרסם, ובתפוצה נרחבת, הוא יחלחל גם כלפי מעלה, אל הרבנים – ויכול להיות שההנהגה תגיע למסקנה שעדיף למנות אנשים ראויים. זה גם ציווי דתי, 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. זה אולי לא היה משפיע ישירות על שיקולי ההצבעה של הבוחר, אבל זה יכול לסייע במיגור התופעות הללו".

יעקב פרידלנד הוא סטודנט לתואר ראשון בכלכלה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה. הכתבה מתפרסמת במסגרת תוכנית התמחות משותפת של האוניברסיטה ואתר "העין השביעית"