ממצאי המחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה על תפקוד העיתונות הכתובה במערכת הבחירות, המתפרסמים בגיליון זה, אינם מפתיעים: מסקנת החוקרים היא שהעיתונות סיקרה את שתי המפלגות הגדולות, ובעיקר את מועמדיהן לראשות הממשלה, בהגינות המתקבלת על הדעת. ועוד מצא המחקר ששלושת העיתונים הגדולים מיישמים בפועל את כללי המשחק של השוק החופשי. הם העניקו למערכת הבחירות את הטיפול העיתונאי שבו בחרו, עיתון-עיתון וטעמו, מבלי שהתוצאה הסופית של הסיקור הפלתה לרעה מי מהמתחרים. גישתם של העיתונים היתה הגיונית, לא נגועה בהטיות זדוניות ונגזרת ממכלול השיקולים המנחים אותם מדי יום בהכרעותיהם המקצועיות.

המסקנה הזו, טריוויאלית ככל שתהא, ראויה לשימת לב על רקע הנסיונות לבחון את הגינותה של העיתונות בכלים כמותיים ולהחיל עליה מבחנים זרים לאופיה. לפני הבחירות טענה האופוזיציה לקיפוחה בכלי התקשורת, בעיקר האלקטרוניים, ולראיה הביאה נתונים מספריים שהצביעו על העדפה כמותית של נציגי הממשלה ברדיו ובטלוויזיה. אחרי הבחירות התפשטה אמונה מוסכמת שאכן, "התקשורת שמאלנית ברובה", והלך רוח זה אישש כביכול את טענות הימין.

גורמים כמו אגודת "זכות הציבור לדעת" מזנבים בתקשורת, הציבורית והפרטית, ומוכיחים אותה על הטיות שהם מוצאים בה. התרופה שהם מציעים היא אימוץ של כללים מכאניים: הקפדה על איזון כמותי בין הופעות הימין והשמאל בתקשורת. גורמים בעלי אוריינטציה חקיקתית בכנסת ומחוצה לה - למשל, נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בהרהוריו הפומביים על החלת פיקוח שיפוטי על העיתונות הפרטית, או הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות, היושבת עתה על המדוכה – מגלים נטייה לפתור את תחלואיו של המקצוע בכלים משפטיים.

לא מיותר לחזור על אמת חבוטה: תנו לשוק העיתונאי לנהל את חייו ללא התערבויות שאינן ממין העניין. העיתונות הישראלית אינה עשויה מקשה אחת; היא מגרש שמתרוצצים בו כמה שחקנים. התחרות ביניהם מבטיחה ביקורת הדדית, תיקון עיוותים ושמירה על חופש הביטוי ועל ניהול השיח הציבורי החיוני. יש כלי תקשורת צהובים ואליטיסטיים, יש עיתונאים הגונים ונבלים, יש עיתונים שמקיימים את שליחותם החברתית ויש כאלה שתפקודם מושפע באופן מוגזם משיקולים מסחריים. הצרכן בוחר את המוצר העיתונאי שבו חשקה נפשו, והבדלי הגישה והסגנון שבין כלי תקשורת הם הערובה הנכונה לקיום האיזון הרצוי בתוכם.

גיליון 4, יולי 1996