בחודש שעבר נזרקו שני עיתונאים ידועים לכלבים: אמנון אברמוביץ' ושמעון שיפר נחשפו להתקפות חריפות של אנשי ציבור ולא הצליחו להגן על עצמם ועל המוניטין המקצועיים שלהם, בגלל מחויבותם לשמירה על סודיות מקורותיהם. בשני המקרים היו העיתונאים קורבנותיה של שיטה שמוצדק להקדיש לה רגע של מחשבה.

כללי הלא-לייחוס ולא-לציטוט כל-כך מושרשים בתרבות העיתונאית, שאנשים אינם שואלים  את עצמם אם ישנן נסיבות שבהן מותר להפר אותם. עיתונאים מוצאים את עצמם לעתים קרובות מדי כלי שרת בידי מקורות, ואין הם מערערים על הפגיעה בשמם הטוב, הנגרמת בגלל מחויבותם לשמור על חסיונם. הנוהג הזה נפוץ במציאות הישראלית יותר מאשר במקומות אחרים.

העיתונות המערבית ניזונה אף היא ממקורות עלומים, אלא שבניגוד להווי הישראלי, שמורה ההסתמכות על "גרונות עמוקים" בארה"ב, למשל, לידיעות חשובות במיוחד. בעיתונות הישראלית מוסתרים מקורות המידע גם במצבים ובהקשרים שבעיתונות המערבית הם גלויים ומובנים מאליהם.

התופעה הזו משקפת את עולם המושגים המעצב את החיים הציבוריים בארץ: השתמטות מקבלת  אחריות, רתיעה מלתת את הדין על החלטות ואמירות, נטייה שלא לומר אמת, פטרונות ביחסו של השלטון למידת זכותו של האזרח להשיג מידע. בהיות העיתונות ראי החברה, היא מתאימה את עצמה לצפנים אלה שעל-פיהם מתנהלים חיינו, וכתוצאה מכך היא פותחת את ערוציה להעברת מידע בשיטות עקלקלות ומתמסרת בהנאה למניפולציות שעושים בה מקבלי ההחלטות.

ההרגל הזה מזמין דיון. בגיליון הזה נוגעים בו, משני קצות הקשר, גדי סוקניק ויוסי  ביילין. מסקנתם זהה: אין לערער את כללי המשחק. גם מי שמסכים שאכן אין תחליף ליכולתם של עיתונאים להשיג מידע על בסיס השמירה על חסיון המקורות, אינו רשאי להתעלם מהנשורת שהשיטה הזו פולטת, בגלל שימוש היתר שנעשה בה במציאות הישראלית. האנונימיות עלולה להיות גם מפלטם האחרון של נבלים משני הצדדים: עיתונאים ומקורותיהם.

גיליון 6, נובמבר 1996