לעופר נמרודי הוצע להציג את עמדתו בגיליון זה; הוא לא נענה. אחדים מהכותבים ב"מעריב" הוזמנו לפרסם ב"העין השביעית" את שבלבם על פרשת נמרודי, אך הם נרתעו. עורכי "מעריב" היו מעדיפים שגיליון זה לא יראה אור: לפי הבנתם, כל עיסוק נוסף בהרשעת המו"ל שלהם עלולה להחריף תהליכים שליליים בבית "מעריב".
אנחנו סבורים אחרת: העבירות שביצע נמרודי, ההקשר שבו נעשו, השימוש שהוא עשה בעיסוק העיתונאי ובשליטתו על עיתון כדי לנסות ולהיחלץ מצבת החוק וכדי לשפץ את תדמיתו, הם תמצית התועבה העיתונאית.
לגיטימי לסבור שבפני עצמה, עבירה של ציתות אינה חמורה בסולם הפשעים; אפשר גם לגלות הבנה לטענה שהסתבכותו של נמרודי בהדחת עדים היא היסחפות בלתי מתוכננת שנגזרה מהמצב שנקלע אליו; אי-אפשר לסלוח להקשר שבו בוצעו פשעים אלה: בתוך עיתון, בין עיתונים, תוך ניצול לרעה של המעמד העיתונאי ושל השליטה על כלי תקשורת חשוב. למעשה, לפנינו סטייה נוראה של תפיסת העיסוק העיתונאי: הוא הפך למאיץ לביצוע פשעים ולמכשיר להלבנתם.
התנהגותו של נמרודי ותגובתם החששנית של עיתונאי "מעריב" מחדדת את השאלה מי זה "מעריב" - המו"ל שהורשע בפלילים או מאות עובדיו ההגונים. בדרך-כלל, עיתון מזוהה עם כותביו, עם עורכו, לאו דווקא עם בעליו. בחירתם של עיתונאי "מעריב" לשתוק לאחר הרשעת המו"ל משאירה אותו כמי שמשמיע את קולו של העיתון.
לגיליון המיוחד הזה יש, מטבע הדברים, אופי חד-צדדי. הוא עלול להיראות כהתנפלות מאורגנת על "מעריב". השתדלנו מאוד שלא כך יהיה. ניסינו כמיטב הבנתנו להציג גם את נקודת המבט של אנשי "מעריב". סירובם לשתף פעולה הכביד על מאמצינו. הרצון להיכנס, ולו לרגע, לעורם של אנשי "מעריב" לא בא לשם איזון פורמלי ואינו מוזכר כאן מתוך התחסדות, אף שכך עלולים הדברים להישמע באוזני עובדי העיתון; ההזדהות עם מצוקתם נובעת מהיותם חברינו ועמיתינו ומההכרה שהרוב המוחלט של העיתונאים בארץ לא היה מסוגל לנהוג באופן שונה מהם, לו נקלע למצב דומה.
הגיליון הזה בא להצהיר הצהרה צנועה: אסור לעבור לסדר היום על פרשת נמרודי. לאחר פנייתו של נמרודי לבג"ץ לא מיותר להדגיש, כי זו היתה עמדת "העין השביעית" לו היה פושה ריקבון דומה בכל כלי תקשורת אחר.
גיליון מיוחד, אוגוסט 1998
תגובה: האיבה ל"מעריב" החלה לפני נמרודי
נפתלי קראוס
"סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולם 'חייב' - הרי זה פטור, עד שיהיו שם מקצת מזכים שיהפכו בזכותו וירבו המחייבים..." (רמב"ם, "היד
החזקה", הלכות סנהדרין, פרק ט)
פעם, אולי לפני שלושים שנה ואולי קצת פחות, ואני עיתונאי צעיר ב"מעריב". באיזו מסיבה רבת משתתפים, שטיבה ואופיה כבר נשתכחו ממני, הציגו אותי בפני גברת הדורה, מהאמהות המייסדות של "ידיעות אחרונות". היא פנתה לעברי בעניין רב, התבוננה בזקני השחור (שבינתיים הספיק להלבין) ושמעה את שמי תוך לחיצת ידיים נמרצת. אולם, כאשר שמעה גם שאני עובד ב"מעריב", סבה על עקביה והראתה לי את גבה. באותה רגע נהייתי לאפס, ל-no man, לאוויר צח שאפשר להשקיף דרכו למרחקים.
תדהמתי עברה רק אחרי ששמעתי את תולדות הסכסוך ה"היסטורי", נוסח משפחות רומיאו ויוליה, שניטש אז כבר שנים בין "ידיעות אחרונות" ובין פורשיו, הרי הם קבוצת קרליבך, שהעזו לצאת ולייסד עיתון מתחרה - וגם להצליח. זו היתה איבת עולם, שהקיפה כל מי שבא בקרב ה"פושעים", שלמעשיהם לא היתה כפרה, לא בזה ולא בבא. אני שלא פרשתי, לא פשעתי ולא מרדתי בסמכותו המיסטית של ר' יהודה מוזס ע"ה, ראיתי את עצמי כמקיים פסוק מ"איכה": "אבותינו חטאו ואינם - ואנחנו עוונותיהם סבלנו" - בהבדל אחד: פורשי "ידיעות" לא היו אבותי. אני רק עבדתי איתם, או אצלם, איך שתרצו.
כוונתי לומר בכך כי האיבה ל"מעריב" קדמה הרבה לנמרודי. היא רק העילה - אפילו לא הסיבה - להתפרצות צדקנית זו של משטמה, שעדות מובהקת שלה נראתה בגיליון המיוחד שהוציאה מערכת "העין השביעית" "לכבוד" עופר נמרודי ו"מעריב".
העובדות הרי ידועות ואין אני בא להוסיף עליהן או לפרשן. אני מנסה לחלוק על הנטייה העזה "לאהוב לשנוא" את המו"ל של "מעריב", כפי שהיא באה לידי ביטוי בגיליון הנ"ל. העובדה שגיליון מיוחד כזה כל כולו - להוציא אולי מאמר אחד - עומד בסימן מובהק וברור של אומרי "חייב", היתה צריכה לצלצל כפעמון אזעקה ולהפעיל את שיקול הדעת הנכון של הסנהדרין בשעתו: כאשר אין מי שמזכה - אין שיקול דעת, אין אפשרות לדיון שקול ולהפעלת הכלל של "אחרי רבים להטות". במקרה כזה מן הדין היה לפטור, אם לא את נמרודי, הרי את ציבור העיתונאים, מן העיוות שבהופעת גיליון חד-צדדי כזה.
התירוץ הקלוש של העורך, שלפיו לא נמצא מי שילמד זכות; מי שיטען לזכותו של נמרודי; שיאמר שלא הוא התחיל במסע ההאזנות; שמן הדין להתרחק מאיפה ואיפה בעניין רגיש כזה - הוא לא יותר מתירוץ קלוש. לא בין עובדי "מעריב", שהם כאילו "נוגעים בדבר", היה צריך לחפש את מי שחושב אחרת ומוכן לאזן את התמונה, אלא בקרב נקיי הדעת והמצפון, שעדיין לא תמו מן הארץ. הרושם הוא - ואין זה רושם "אובייקטיבי" נוסח עיתונות מסוימת - כי היו מי שששו על אי מציאת מזכים כמוצאי שלל רב. לגופו של עניין שלוש הערות, אחת מהן - אישית.
1. אין אני יודע מה חומרת העבירה שנמרודי - וגם אחרים! - נמצאו בה אשמים ומה משקלה, לעומת עבירות אחרות, כגון סחטנות, הוצאת שם רע, לשון הרע, הלבנת פנים, דיבה רעה וכו', שמאפיינים בשנים האחרונות פה ושם את חיינו בארץ, מבלי שהמשטרה תחקור ומבלי שהנוגעים בדבר יובאו לדין. "דמעת העשוקים" - אלה שהעיתונות שופכת את דמם יום-יום ואחר-כך מסרבת לתקן ולהתנצל, בהסתמך על כוחה הרב ועל סוללת עורכי-דין שעל כך פרנסתם - דמעה זו זועקת לשמים ואין שומע ואין מנחם. שום צדקנות, לגבי עבירה שברובה טכנית וכבר הפכה למכת מדינה, אינה יכולה לחפות על העוול שהעיתונות של שלהי המאה העשרים עושה לקורבנות חפים מפשע וחסרי הגנה וישע. ומכאן לנקודה השנייה:
2. הטענה כי "מוסדות העיתונאים", ו/או "מועצת העיתונות" חייבים למצות את הדין, לנקוט עמדה נחרצת וכו' - אינה יכולה שלא להעלות גיחוך. מוסדות שהעלו ומעלים חלודה זמן רב, שאין להם שום תוקף מוסרי ואשר כבר מזמן אינם משמשים כ"כלבי שמירה" - של העיתונות ומפניה - לפתע פתאום מוצאים מן הנפטלין ונקראים לדגל - נגד נמרודי, האיש שאוהבים לשנוא אותו.
למה? אולי כיוון שהוא "לא שייך", הוא לא מהאוליגרכיות המוכרות שלנו, לא של אילי העיתונות ולא של הפוליטרוקים המפלגתיים. ואולי כיוון שהוא לא נתן למתחרה, שהווה מטרד, להיעלם, ל"מעריב" להיסגר? האם זה עדיין המשך האיבה הנצחית, הפושטת צורה ולובשת צורה חדשה? הלנצח תאכל חרב? בניגוד למקובל לחשוב בעיתונות הישראלית - המסוגלת לכתוב למחרת יום כיפור על "קול נדרי" - זה לא פסוק שמשה דיין הגה. הוא רק ציטט את אשר אמר אבנר בן נר ליואב, בשיח גנרלים מלב אל לב (שמואל ב, ב, כו). ואולי באמת יושם פעם קץ לאיבה הנצחית בין שתי ה"משפחות"? אולי חלה כבר התיישנות על "פשעי" קרליבך וחבורתו? אולי תחל עתה שנה וברכותיה, לרגל השנה החדשה, ותהיה תחרות הוגנת שבה ינצח הטוב יותר, הסולידי יותר, האנושי יותר?
3. כותב שורות אלה לא מכיר את עופר נמרודי אישית ואין לו מה להרוויח או להפסיד בוויכוח הזה. אך כמי שהשתייך כל ימי חייו - כיהודי בחו"ל וכיהודי חרדי בארץ - אל המיעוטים, שפה ושם מרגישים את עצמם, בצדק או שלא בצדק, כנרדפים, אימצתי לעצמי את הכלל של חז"ל בדבר הכתוב "...האלוקים יבקש את [ה]נרדף" (קהלת ג, טו) ולפי האינטרפרטציה של המדרש "אפילו צדיק רודף רשע" (ויקרא רבה כז, ח).
הדגש הוא, כנראה, על ה"אפילו".
הכותב הוא עיתונאי, גמלאי של "מעריב"
גיליון 17, נובמבר 1998
תגובה: הניחו ל"מעריב"
שחר חזי
קראתי את הגיליון המיוחד של "העין השביעית" (אוגוסט 98') שנסב על הרשעתו של עופר נמרודי בפרשת האזנות הסתר. לצערי הרב חדוות הכתיבה הצטרפה לנטיות התאבדות עם רעיונות והצעות מסוכנות הרבה יותר מהמעשה הנתעב של נמרודי.
1. עופר נמרודי, בהתלהבות נעורים אווילית, נטל על עצמו עיתון בעייתי והמריא איתו להישגים מכובדים, אולם בלהט היצירה והתחרותיות עשה מעשה נתעב, שלהערכתי אף הוא עצמו לא היה מודע לחומרתו ולעובדה שכעורך ומו"ל של עיתון מכובד ונכבד, אין הוא ככל העבריינים, אלא עליו לנהוג משנה זהירות. מה גם שבעקבות פרשה אווילית ומיותרת זו התפטרו כמה מבכירי כתביו. אם מבקשים להעניש את נמרודי מעבר לעונש שגזר עליו בית-המשפט, אזי לדעתי העונש הראוי ביותר הוא להפסיק לקרוא את העיתון. כאיש עסקים, אני בטוח שהשכיל להבין כי טעה. אני יודע שהצעתי לא מעשית, מה גם ש"מעריב" היה ועודנו עיתון טוב לא פחות ממתחריו. ככל הנראה, גם גוסינסקי חושב כך. כל סנקציה אחרת, כפי שאבהיר בהמשך, רק תזיק. פִקחו את עיניכם: קתי גרהם לא גרה כאן ומעולם לא עלתה לארץ. אין אף מו"ל בארץ שישווה לה.
2. לצערי הרב, התייחסות הכותבים בגיליון המיוחד לעובדי מערכת "מעריב" הבהירה לי כי הכותבים שכחו היכן הם חיים. מדינת ישראל היא מדינה בעלת מרקם חיים חריג ומיוחד בכל קנה מידה, וכל ניסיון להשוות אותה למדינה מערבית עם נורמות של שוק חופשי, תקשורת חופשית ודמוקרטיה מוחלטת נטולת צנזורה נידון לכישלון מראש. אנו מדינה קטנה עם הרבה בעיות; מדינה בגודל של עיר בינונית, כשמתוכה לעיתון כ"מעריב" קהל קוראים פוטנציאלי מרבי של כשני מיליון איש בלבד. על הפלח הזה צריך להיאבק עם מתחרים נוקשים. לאן בדיוק יעברו כתבי העיתון וכיצד ישברו שבר לביתם? איך לא השכילו הכותבים ב"העין השביעית" להבין שלא כולם אמנון אברמוביץ' וסימה קדמון?
3. לצערי הרב, וזו הסיבה העיקרית לתגובתי, הצעותיהם המגונות של רוב הכותבים קראו להתערבות הרשויות בעקבות מעשי נמרודי. אציין בפני כל שוחרי וחסידי ההתערבות הממשלתית והרשויות, שרשויות בדרך-כלל דואגות קודם לעצמן. יתר על כן, התערבות הרשויות אינה בהכרח יעילה והיא נגזרת מנטיות לבו של השלטון.
גם אם ייבנו מנגנוני הגנה משוכללים, עדיין התערבות שלטונית תותיר בידיו כוח נגד עיתונים "סוררים". על כן, כמו בכלכלה, רצוי לעזוב את העיתונים לנפשם ולהותיר את הברירה בידי הצרכן כשופט עליון.
ובערוץ ממשלתי אחד נתנחם.
הכותב הוא רואה-חשבון מתל-אביב
גיליון 19, מרץ 1999