זו אינה שעתה היפה של התקשורת הישראלית. במקום למלא את חובתה החברתית ולגרום לכך שמערכת הבחירות תישא את האופי הראוי - שיח רציני על הסוגיות הלאומיות החשובות - היא נותנת יד להשטחתה ולהצגתה כתחרות איגרוף נוטפת זיעה, אם לא דם.

הפוליטיקאים והעיתונאים, בעיקר אמורים הדברים בשדרנים ובמראיינים בתוכניות האקטואליה, חוברים לקשר טמא שמתפיל את השיח הציבורי ומונע מהבוחרים לשפוט באופן ענייני את המועמדים ואת מסריהם. אמצעי התקשורת, בעיקר האלקטרוניים, לא נערכו כהלכה לעידן הבחירה הישירה והם מתפקדים בכלים של המערכות הקודמות. ההתמודדות מתרכזת כולה במרקע (וקצת במיקרופונים של הרדיו), מבלי שגובשו כללי משחק נאותים בין המועמדים לעיתונאים: הפוליטיקאים טוענים שהתקשורת כופה עליהם את בני-השיח לעימותים ואת עיתוים, ואילו השדרים חשים שהמועמדים משתלטים על תוכניותיהם ומשמיטים מידיהם את שרביט הראיון.

שני הצדדים ששים לשוות למאבק הפוליטי אופי של זירת התגוששות מתלהמת, שבה עיקר שימת הלב ניתנת למתח שהיא מעוררת, לא לתוכנה. יש ברית של אינטרסים בין הפוליטיקאים לשדרים ללבות את אופיה הבוטה, החיצוני, הרועש של ההתמודדות: לפוליטיקאים נוח לדבר בסיסמאות, לפנות לרגשות, להתסיס את הרוחות, לנסות ליצור לעצמם דימוי של מנצחים בתחרות ספורט; למפיקי תוכניות האקטואליה יש עניין לטפח את הסגנון הרדוד הזה משום שהוא צובר רייטינג, מעניק למשדריהם אופי של סרט מתח, ומגדיל את רווחיהם (בל נשכח שחלק מהמראיינים הם בעלי חברות ההפקה של עצמם).

באופן זה מועלת העיתונות בתפקידה. היא אינה מציגה לפוליטיקאים את השאלות הנכונות, היא מתחמקת מחובתה לעמת את המרואיינים עם נתונים ועובדות שיש בהם כדי להטיל ספק בגרסאות שהם מדקלמים, היא נותנת יד לאווירת השיסוי והלהטת הרוחות. בקיצור, היא אינה נותנת הזדמנות לציבור הרחב לדון ברצינות הדרושה בסוגיות הלאומיות העומדות להכרעה בקלפי.

זאת ועוד, תפקודה של התקשורת הוא עצמו סוגיה במערכת הבחירות. חלק מהמועמדים מייחס לה זדון והטיות, וכתוצאה מכך היא הופכת, בעל כורחה, למרכיב במסע התעמולה של המפלגות. ההתפתחות הזו מגבילה את חופש פעולתה ויש לה השפעה על האופן שבו היא מסקרת את זירת המערכה.

למרות שבין מגישי תוכניות האקטואליה נשמעו קולות שביטאו הכרה בעיוות החמור שנוצר באופן שבו מערכת הבחירות מוצגת לציבור, לא הוסקו מסקנות מעשיות. הנוחיות והאינטרס המשותף ממשיכים להכתיב את התנהגות התקשורת האלקטרונית. הנהלת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, העורכים הראשיים של החברות הזכייניות בערוץ-2, ובמידה פחותה יותר האחראים על רשות-השידור, מוסיפים לתת יד לטיפוחה של תרבות תקשורתית שמנציחה את הכזב והרדידות בהוויה הלאומית ומחבלת ביכולתם של אזרחי המדינה להכריע באופן מושכל במחלוקות החשובות שעל הפרק.

גיליון 19, מרץ 1999