חילופי שלטון מעלים תמיד את הציפייה למאה ימי חסד מצד התקשורת. מקור המוסכמה בתרבות הפוליטית האמריקאית של המאה העשרים ושורשיה בעבר הרחוק, כאשר התקשורת בין חלקיה של מדינת הענק היתה משובשת ונדרשו שבועות ארוכים עד שנציגי המדינות המרוחקות, שנבחרו לסנט ולבית-הנבחרים, הצליחו להגיע לבירה ולקחת חלק בתהליך השלטוני. מכל מקום, התפיסה שמגיעה לממשל החדש תקופת חסד – מצד האופוזיציה, בוודאי מצד העיתונות – התאזרחה גם בישראל.

לכאורה, זו תביעה מוצדקת שהולמת גם את הטבע האנושי; מה יותר מובן מאליו מאשר להעניק אשראי לראש ממשלה שזה עתה נבחר ולקבוצת השרים שקיבץ סביבו? לא רק ההגינות מחייבת לנהוג כך אלא גם ציפיית הציבור שבשמו ממלאת התקשורת את שליחותה. הגישה הזו תקפה במדינות דמוקרטיות רבות ושבעתיים בישראל – ארץ אוכלת מנהיגיה – שהקושי לנהל את ענייניה אינו צריך ראיה. אלא שהנחות שוחרות טוב אלה מתנגשות בהגדרת המקצוע העיתונאי ובמזג שהוא תובע מאלה שבאיוולתם בחרו לעסוק בו.

עיתונאות משמעה דריכות ללא הפסקה: עיתונאי אינו יכול לקחת פסק זמן מהתבוננות בהתרחשויות ומהרצון – מה רצון, דחף בלתי נשלט – להגיב עליהן. מאה ימי חסד אינם אפשריים משום שתקופת זמן כזו אינה נכנסת לתוך בועה סטרילית שלא קורה בתוכה דבר. גם בפרק הזמן שבין תום השלטון הקודם לתחילת כהונתו של השלטון החדש – קל וחומר עם תחילת פעילותו – הוא נוקט מהלכים ומקבל החלטות. בתוקף איזו נורמה מקצועית, ואפילו מוסרית, רשאי העיתונאי להתבונן במתרחש מבלי להגיב?

והרי האנשים שקיבלו את אמון הציבור חייבים להיבחן גם באופן שבו הם מנהלים את המו"מ הקואליציוני, גם בדרך שבה הם כוננו ממשלה, בוודאי בהחלטות העקרוניות שקיבלו על כיוון פעולתה כפי שהן משתקפות בקווי היסוד שלה ובהחלטותיה הראשונות. אי-אפשר לדרוש מהעיתונות להישאר אדישה להתפתחויות החשובות האלה ולנצור את תגובתה לשלושה חודשים. בקצב ההתרחשויות המקובל באזור הזה, מאה ימים הם תקופה שבה עלולים להשתנות סדרי בראשית.

אין לראש ממשלה חדשה – יהיה מי שיהיה – מנוח, ולו של יום אחד, מהתבוננותה הביקורתית של העיתונות. מבחנה הקובע של התקשורת, בעת חילופי משמרות בהנהגת המדינה, הוא לא אבירותה אלא הגינותה; האם היא מגלה משוא פנים ביחסה לראשי הממשלות בשבועות כהונתם הראשונים? האם היא נטפלה למנחם בגין יותר מאשר ליצחק רבין, האם היא היתה סלחנית לאהוד ברק יותר מאשר לבנימין נתניהו? מבט על תקופות כהונתם הראשונות של ראשי הממשלה בעבר מוכיח כי תפקודם הוא שהכתיב את תגובת העיתונות. כך יאה. כך יהיה גם ביחסה של התקשורת אל אריאל שרון.

גיליון 31, מרץ 2001