הנה, גם טור קצר ימים זה, כמסורתם של גדולים וותיקים ממנו, עושה את המוטל עליו ומנסה לסכם את השנה. קצת יומרני בשביל מי שבעצמו עדיין רחוק מלהוציא את שנתו הראשונה בביקורת התקשורת, ובכל זאת אנסה לקיים את אחד הטקסים העתיקים בתחום, לסכם ולדרג.

זו היתה שנה ענייה יותר לעיתונות. לכאורה סיפק המשבר הכלכלי העולמי הרבה עבודה, אבל בעקבותיו פוחת מספר העיתונאים שיכולים לעשות אותה. השורות מדוללות, המשכורות מקוצצות. זו שנה שטקסי הרמת כוסיות הפלסטיק לפרידה מאחים לנשק היו עגומים במיוחד. העוזבים יצאו אל הצינה הקשה שבחוץ, והנשארים נותרו בצינה שבפנים, נדרשים לשמור על הקיים כשהם משתכרים פחות ונתבעים לייצר יותר.

זו היתה שנת התפכחות לעיתונות הכלכלית, שלא למדה הרבה ממשברי סוף העשור הקודם, והמשיכה לפמפם את ערכי העושר ללא גבולות; לפרכס טייקונים, להעצים את היזמים שהצליחו, ולהציג את ערכי העולם העסקי כחלופה מועדפת לסולם הערכים ההומאני. למדוד, לסווג, לסגוד לעוצמה, להעריץ את מי שבשפיץ. דורות חלפו עד שלמדנו להיגמל מהערצה לעומדים בראש, אבל בעיתונות הכלכלית חזרו לגיל ההתבגרות המוקדם.

עיתונות ששקועה בטיפוח גיבוריה תתקשה לגונן על קהלה מפניהם. עיתונות כלכלית שכזו לא יכולה היתה לצפות את המשבר ולא להזהיר מפניו. אמנם תמיד יימצא אנליסט שיצטט את עצמו כמי שהזהיר מפני המגמות המסוכנות, אבל כיסוי תחת נקודתי אינו מספק. כדי להשפיע, עיתון צריך להיות מוכיח בשער. לוחמני, עקבי, ובעיקר נטול פניות. איך אפשר, מתוך ועידות מפורכסות של אנשי הון, התחככות בעושרם, התפעלות מאורחות חייהם, להצביע על הכתובת שעל הקיר?

בהיבט האופטימי, אפשר למצוא בשנה שחלפה ניצני התפכחות מן הסגידה להון ולבעליו. אחרי שנים שבהן פימפמו לנו שלעשות כסף זה לא רק כישרון, אלא גם דרך החיים הנכונה, מתחילה העיתונות לפתח כלפי בעלי ההון סימנים של ראייה ביקורתית. לקראת סוף השנה מתברר שהטייקונים הם לא יותר ממה שהם. לא חכמים במיוחד, לא מעניינים במיוחד. סתם אנשים שחייהם קודש להגדלת הונם, הרבה מעבר למה שנדרש לחמישים הדורות שיירשו אותם, כדי ליהנות מהפירות. עם כל הכבוד לאילן בן דב, המשפיע-על החדש שהפציע בחיינו, אני מעדיף את סוג התהילה שלה זכו השנה שמוליק מעוז, יוצר "לבנון", או סקנדר קובטי וירון שני, יוצרי "עג'מי".

מוספי התפוח בדבש שאנו מוקפים בהם היום עדיין מדרגים בחריצות לא מודעת לעצמה את עשירי השנה. אבל דומה שגם השגרה הזאת נשחקת מעט. מי שמאמין בשינוי גישה הדרגתי יכול למצוא סיפוק בכך שמושג כמו "קפיטליזם חזירי", שנשמע עד לאחרונה בעיקר בהפגנות מול ועידות קרן המטבע העולמית, חודר לשיח הציבורי ותופס מקום גדל והולך בנראטיבים העיתונאיים. אולי זה ראשיתו של שינוי ולידתה של תפיסה חדשה של חלוקת העושר ושל חיפוש אחר מודלים חדשים שמהם אפשר יהיה לשאוב השראה.

העיתונות הכלכלית לא הבחינה בפרדוקס שהיא מייצגת: עיתונאים שנעשים עניים יותר מפרכסים מצליחנים שנעשים עשירים יותר. אחד הלקחים ששנת המשבר אמורה ללמד את הטייקונים הוא שהציבור – והתקשורת כבבואתו – אמנם מעריץ אותם, אך בה בעת גם מייחל לנפילתם. מאז ימי מארי אנטואנט העולם השתנה פחות שחשבנו. הפער הגדל במהירות בין הטייקונים לאנשים הרגילים מייצר הערצה ותיעוב גם יחד. שתי תכונות נקלות, שסופן להעמיד גרדומים בכיכר העיר.

העובדה שעיתונים נעשו השנה עניים יותר לא תקל על השינוי. הערך "עני", במיוחד בתקשורת, משמעו "חלש". עיתון חלש הוא עיתון לחיץ, ועיתונאים ועורכים החרדים לבטחונם התעסוקתי הם חוליות רופפות במערך העיתונאי האקטיבי.

עוני הוא תרופת פלא לחיסול עכבות, ובכך הוא מסוכן. מהוגנות, טוב טעם, כללי משחק ונימוס הם מותרות של מי שיש לו מה לאבד, ואלה שכבר איבדו כמעט הכל נוטים להשילם. דומה כי מערכות העיתונים, במאבקן לשרוד, מאבדות את הבושה. העולם התקשורתי נעשה תחרותי יותר, נואש, בוטה ונטול מעצורים.

אחד הדברים שעיתונות לקתה בו מאז ומתמיד הוא העדרה המוחלט של מודעות עצמית. כמי שעוסקים באופן אובססיבי במה שלפניהם, אולי אין זה מפתיע לגלות עד כמה העיתונאים מתקשים לראות את עצמם. אבל בימי משבר יהיה על העיתונאים, אם הם קבוצה תאבת חיים, לפקוח עיניים ולהתבונן באומץ פנימה. לתבוע מעצמם, מעורכיהם ומהבעלים שלהם בחינה עצמית כואבת.

עוני יכול להפוך את העדר הבושה לכלי ההישרדות העיקרי, גם אם מכוער ומרושע. אבל עוני יכול גם לעורר לחשבון נפש ולהיות מניע להתעשתות ולתיקון. הציבור הפך אמנם לג'אנקי של מוצרי עיתונות ירודים, אבל מצב משברי הוא גם הזדמנות להכריז על השנה הנכנסת כעל תקופת גמילה, ובנייה מחדש של סולמות ערכים אתיים ומקצועיים, שלאורם יוכלו עיתונאים לתפקד כראוי, גם אם במשאבים דלים.

שנת המשפיעים ושנת הידוענים; עיתונות השנה החולפת היא עיתונות מדרגת

השנה החולפת היתה שנת המשפיעים ושנת הידוענים, שני מושגים מאוסים בשפת התקשורת. מושגים כמותיים בלבד, נטולי ערכיות. המשפיעים לטובה? לרעה? הידועים בזכות מה? בזכות העובדה שנחשפו בתקשורת?

עיתונות השנה החולפת היא עיתונות מדרגת. את אנשי השנה, העשור, המאה, בכל תחום אפשרי. עיתונות שזכרונה קצר בהרבה מיכולת הדירוג שלה וכליה המקצועיים מוגבלים. אלה שמדרגים את "משפיעי העשור", בקושי הכירו את ראשית העשור. לפעמים לא המערכות הן שדירגו, אלא הגולשים. כמו בפרויקט אנשי העשור של "מעריב" ו-nrg, שהציגו "נבחרת" אקלקטית, צפויה עד פיהוק של אנשי שם, מצליחנים וידוענים.

"נבחרת" היא מושג מתחום הספורט, כמו "הגמר הגדול" וכמו "הביתה!". במקום שהספורט ידמה את המציאות, המציאות מדמה את הספורט. כאילו עולם העסקים הוא מגרש משחקים גדול ומישהו צריך לבנות שם טבלה ולחלק כל שנה מחדש את מלאי הגביעים. גם אם אלף פעם דורגו אותם גיבורים במצעד העשירים בעיתונות הכלכלית, בכל סוף שנה נשלפות התיקיות מן הארכיונים כדי לשורר את קורות חייהם ומשנתם של אריסון, דנקנר, תשובה, לבייב – ואיך אפשר בלי גליה מאור.

זו היתה שנת הריאליטי. שנתם של אלה שארזו צ'ימידן ויצאו להפקת טלוויזיה שבסופה חזרו כגיבורי תרבות. גיבורי תרבות, כלומר קישוטי מסיבה, פרזנטורים, כוכבי פרסומות, מצולמי פפרצי, מרואיינים לכל עת ומנחים לעת מצוא. הפרסומת הישנה ל"דפי זהב" מספקת את ההגדרה הטובה ביותר לשכאלה: "אם אתה לא שם, אתה לא קיים".

זו היתה שנת התזזית, שנה שקורותיה נכתבו על-ידי עיתונות בהפרעת קשב חמורה. הרצח של היום הרג את הרצח של אתמול. אורך חייה של פרשה הצטמצם לכמה רגעי ריגוש אקסטטי, ומיד אחריהם באה השכחה. כלומר, הדילוג לריגוש הבא.

זו היתה שנת סדר היום המצטמצם. ה"חשוב" סולק מזמן מן הדרך ופינה מקום ל"מעניין". אבל גם ה"מעניין" השתנה; ממעניין אינטלקטואלית הפך למעניין רגשית. המוכר, הקרוב, המרגש, המזעזע. ובקיצור, מי שבאמת מעניין אותנו זה אנחנו. העולם כמעט הפסיק להתקיים. תחומי כיסוי שלמים נעלמו כליל, בעיקר נושאים אזרחיים בתחומי החינוך, החברה, הרווחה והסביבה, ואת מקומם תופס כיסוי אסונות ופלילים מורחב.

זו היתה שנת הטשטוש שבין המערכת למחלקת המודעות, ובין תוכן שיווקי לסתם תוכן. גם זה אחד מסימני העוני של כלי התקשורת. שנה שבה האינטרסים השיווקיים נהנים מעדיפות עליונה. שנה שבה המו"לים בעיתונים נותנים ביטוי למאבקיהם הפרטיים ולסדר יומם המסחרי. שנת אובדן הבושה.

זו היתה שנת הפרויקטים. שנה שבה העיתונאים נשלחים לשבוע הביתה ואת מקומם תופסים סופרים, הגיגנים, תלמידי תיכון או מי שלא יהיה. לכאורה פרץ יצירתיות, ובעצם עוד דרך לייצר עיתון ללא עיתונאים. זו היא שעתן הגדולה של המפיקות. אותן צעירות נמרצות, בעלות כושר ארגוני, שמסוגלות לקשור כותבים ללא חשוב איזה נושא, להוסיף קצת חומר ארכיוני ולהביא לעולם עוד מוצר עיתונות ללא עיתונאים.

זו היתה שנת החינם. השנה שבה העיתונות המודפסת אמנם מעלה מחירים, אבל מרבה לחלק עותקי חינם. זו אינה מהפכה רעיונית. זו מלחמה ב"ישראל היום" החינמי (בינתיים), שזכה לחשיפה ניכרת והוא מאיים על "ידיעות אחרונות". על-פי גליון "דה מרקר" מה-17.9.09, "ידיעות אחרונות" הזרים החודש עשרות אלפי עותקי חינם לשוק במאמץ לבלום את מתחרהו. התחרות הזאת, שצפויה רק להחריף, עלולה לעשות לשוק העיתונים הנמכרים את מה שעשה רמי לוי לשוק העופות.

זו היתה שנת שבירת הפריים-טיים. שנת התגלית הגדולה שאפשר להריץ בבית עונות שלמות של סדרות טלוויזיה אהובות, דרך ה-VOD, ולראות מהדורות חדשת מוקלטות דרך אתרי ערוצי הרדיו או הטלוויזיה. הימים שבהם מכוונים שעון לשעת היעד לצפייה לפרק יחיד, המשודר פעם בשבוע ומבותר על-ידי אלף פרסומות, עומדים לחלוף. האינטרנט הופך מקור זמין לצפייה רציפה ועדכנית במיטב סדרות הטלוויזיה.

זו היתה שנת הבלוגרים. אותם כותבים אלמונים למחצה, שהוכיחו כי סדר היום יכול להיות רחב ועשיר לאין שיעור מכפי שמציעה מדורת השבט. כמה מהדיונים המעניינים ביותר התחוללו השנה בבלוגייה. מקצתם הצליחו להבקיע משם אל סדר היום המרכזי. החוק הביומטרי הוא אחד מאלה.

זו היתה השנה שבה קוצצו התחקירנים בעיתונות המודפסת, והתחום כולו נמצא בתהליך הסבה לטלוויזיה – בזהות חדשה, כתחקירים דוקו-אקטיביסטיים וכשואו תחקירני.

זו היתה שנת הטוויטים, לא רק כמובילי המהפכה בטהרן, אלא כמאווררים היעילים ביותר לכל פיסת מידע מעוכב פרסום, וכמאלצים את העולם הממוסד לנהוג בשקיפות גבוהה יותר ולפעול מהר יותר (פרסום דבר מותם של מייקל ג'קסון, אסף רמון). זו היתה גם שנת השמועות המרחפות שמעולם לא הופרכו. האם מצאו, אגב, את מזוודת מיליון הדולר? את 12 המתאבדים בעקבות מותו של מייקל ג'קסון?

ואי-אפשר לסכם בלי חשבון נפש אישי. קשה, ואולי בלתי אפשרי, לדרוש מן העיתונות שני דברים במקביל, כפי שאני מנסה לעשות. גם שתהיה חינמית וגם שתהיה איכותית. הסיבה למסלול הכפול שאני הולך בו היא שבינתיים המצב הוא עדיין הפוך. העיתונות היא פחות איכותית משהיתה, אבל עדיין גובה תשלום מלא. העיתונות מורגלת בהודעות על העלאת מחירים "עקב העלייה בתשומות ייצור", ועל כן אפשר לתבוע ממנה גם שמירה על רמתה ומקצועיותה.

אבל לטווח הארוך, אף כי שני המסלולים הללו סותרים זה את זה, יהיה צורך במציאת דרך לשלם על איכות, ולהיות סלחני כלפי העולם הפתוח, החינמי. ככל שהעיתונות המשולמת תרד ברמתה, יגבר הלחץ הנגדי – לחינמיות, או להעלאת הרמה.

לבסוף, עלי להזכיר לעצמי את מה שאני יודע כל-כך טוב מניסיון של שני עשורים בחפירות: עד כמה קשה להפוך מגמות, לתקן פגמים מהותיים ולהתגבר על מגבלות שמקורן בתהליכים חיצוניים. העיתונות, מוכה ומורעבת, מורכבת מחבורת אנשים מצוינים, ששכרם נמוך מכפי שהם ראויים לו, שהדרישות מהם הולכות ונעשות קשות. שתנאי העבודה שלהם נהיים בלתי נסבלים. בהשוואה למה שקורה היום, ימיה של חבורת העורכים בזמני היו טובים בהרבה. היה אופק, היה חלום, ועורך היה עוסק בבנייה ובתגמול הולם, ולא רק בבלימה ובהישרדות. כל אלה, שלמרות התנאים הקשים עומדים בפרץ ומנסים לקיים את השגרה, ראויים אפוא לברכה ולהערכה.

שתהיה להם, לקוראיהם ולכולנו שנה טובה יותר.