רק 11 חודשים אחרי שנבחר ושמונה וחצי חודשים לאחר שנכנס לתפקידו מתחיל הדיון האמיתי בביצועיו של הנשיא אובמה. לא עוד הסנטור המבריק, המועמד לנשיאות, ולא המדינאי-הכוכב-הידוען, לא הנשיא הנכנס. הנשיא.
למרבה האירוניה, אובמה סיפק את הדלק למדורה במו ידיו. קשה ומסובך לבודד את חלקו במצב התקוע במזרח התיכון ולשפוט על-פיו את תפקודו. לשם כך נדרשים מאבחנים שעוסקים בדקויות. אבל כל צרכן תקשורת (וכל פרשן) מבין בספורט, ויכול להתמודד עם הנוק-אאוט המר שחטף הנשיא בגיחה האולימפית שלו לקופנהגן, בניסיון לקדם את מועמדותה של שיקגו עירו לקראת ההצבעה על העיר שתארח את המשחקים ב-2016.
למרות ירידתו הראוותנית משמים והמהומה התקשורתית שחוללה הופעתו בקופנהגן, ועל אף דבריה המרגשים של הגברת הראשונה בזכות עיר הולדתה, רק 18 מ-94 חברי הוועד האולימפי הצביעו בעד שיקגו, ועירם של מישל וברק עפה כבר בסיבוב הראשון.
הפרשנים בתקשורת האמריקאית חיככו כפות. לא רק יריבים פוליטיים, כמתבקש, אלא גם ספקנים מבית, שחיכו להזדמנות. היה ברור מראש איך יגיב ביל קריסטול, הפרשן הניאו-שמרני, על הפיאסקו. אבל קריסטול התעלה על עצמו וזכה לתהודה אדירה בהציגו ברשת פוקס אבחנה פרודית על פרדוקס אובמה.
על-פי אישיותו וכישוריו היה אובמה צריך לטעון בכלל בשם ברזיל, אומר קריסטול לפוקס. כמה מתאים לאובמה להסביר שהגיע הזמן שהמשחקים האולימפיים יגיעו סוף-סוף לדרום אמריקה ולברזיל, הכוח העולה והכלכלה הצומחת. "אנחנו לא זקוקים לאולימפיאדה", היה מתאים לאובמה לטעון בשם ארה"ב. על-פי קריסטול, "היו לנו כבר מיליון כאלה. הכלכלה שלנו לא זקוקה לתמריץ הזה".
אתם יכולים לדמיין, קריסטול מוסיף, מה היה קורה אילו הנשיא ג'ורג' וו' בוש היה בא לעשות לובי לשיקגו בקופנהגן ואיזו מקלחת היה חוטף על הבריונות הבושית הטיפוסית שלו, על החד-צדדיות האימפריאליסטית של הקאובוי המסוקס. והנה אובמה עושה בדיוק את זה.
ה"סן-פרנסיסקו אקזמינר" מביא את טורו של יו יואיט, כוכב הרדיו והפרשן האולטרה-שמרן, החוגג את התבוסה ומסכם אותה כציון דרך מהותי ולא כאפיזודה. "כשיועצי המדיה ממעגל המקורבים הראשון מסבירים כמה מועטה השפעת העצות שלהם, ברור שהמצב על הפנים. השאלה המתבקשת היא: אם הנשיא לא יכול לשכנע את הוועד האולימפי – שהוא בסך-הכל סתם מושחת – ללכת בדרכו, איך ישכנע את האייתולות באיראן, שהם גם מושחתים וגם קנאים, לוותר על הגרעין?".
יואיט מתייחס בדבריו בעיקר לפול בגאלה, מי שהיה יועצו המדיני של הנשיא קלינטון, שמיהר להתראיין ולהבהיר כי הזהיר את הנשיא אובמה שלא לנסוע לשם. את בגאלה מגדיר יואיט כ"מי שגורם לברוטוס להיראות כסמל של נאמנות", ואומר: "אני מעריץ את קור הרוח שבו סיכם את הפיאסקו: 'זו אינה נפילה, זו רק מעידה'".
חגיגות השמחה לאיד הפעם אינן רק נחמת עניים של הימין התקשורתי באמריקה. גם את העובדה שדמות סמכותית כבוב שיפר מ"מול פני האומה" בחדשות CBS אומר שהשמים לא נפלו אחרי קופנהגן, והמונומנט בוושינגטון ממשיך לעמוד על כנו, אפשר להגדיר כתגובה תומכת רפה למדי.
הבעיה היא שאובמה חוזר להיתפס יותר כנשיא אמריקאי מעורר אנטגוניזם, ופחות ככוכב שסימן כביכול את ראשיתו של מפנה בדפוס ההנהגה של העולם החופשי. הכתב בוושינגטון של ה"טיימס" הלונדוני מסכם זאת באכזריות מפוכחת: "הנראטיב המתגבש בשבועות האחרונים בעניין הנשיאות של אובמה הוא היותו אהוב על רבים, אך לא מעורר יראה; טעון בחזון נשגב, אבל מי שבדיבורי גבוהה-גבוהה אינו משיג דבר".
והמכה הקשה מכולן היא, כך נראה, היא "נאום הנשיא" שמגיש בן דמותו מאז היה סנטור שרץ לנשיאות, פרד ארמיסן, ב"סטרדיי נייט לייב". לאחר ברכות ואיחולים לריו ולוועד האולימפי, מציג אובמה-ארמיסן את מצעד הישגיו, שכותרתו: נאתינג! כלום! שום דבר! נאדה! כשהוא מדגים באמצעות טבלה איך בכל אחד מן התחומים שהבטיח הגיע לאותו הישג ברור, שאפשר לציירו בתנועה מעגלית של אצבע באוויר.
תבוסת שיקגו היא עוגן נוח להיאחז בו כדי לשרטט את קווי האופי של הנשיאות החדשה; שני כוכבי-על, ברק ומישל, יפים, מקסימים, מבריקים, ספונטנים, שתענוג להימצא בחברתם. נשיא אמריקאי צעיר, אופנתי, בטוח בעצמו, השוחה כדג במימי העולם. נשיא שהפך את איירפורס 1 ללימוזינה מעופפת, נשיא שמרבה בדילוגים גם אם עצם נוכחותו משתקת מרכזי ערים, מרוקנת מלונות מיושביהם ומעצבנת את הקהל הרחב.
טיסת הלילה הכמעט ספונטנית לקופנהגן התבססה גם היא כנראה על ביטחון עצמי מופרז, בהלם שיחולל בואו. לא קדמה לה הכנה פוליטית טובה, והאסטרטגיה, כך נראה, היתה להטריף את הדנים, להקסים את העולם, להפנט את החברים המצביעים בוועד האולימפי ולחזור כעבור 20 שעות הביתה, לעיר שבה גדל, עם מתנה שכמוה לא קיבלה מימיה. בתחילה הבהיר אובמה, כנראה בעצת מקורביו, כי סדר יומו העמוס לא יאפשר לו להתמסר למסע כזה, אבל הנה מתברר כי לא עמד בפיתוי.
אובמה מתגלה כנשיא שסומך לחלוטין על חִנו, על הברק שבהופעותיו, על יכולתו הרטורית. נשיא שיכול להרשות לעצמו להתפרץ באופן בוטה לתוך מרקם פוליטי מסובך כדי לחטוף מתוכו הכרעה ולחשוב שייצא משם ללא פגע. ואופס, הנה קרה לו בקופנהגן בדיוק מה שקרה לו בישראל, באיראן, באפגניסטן. בכל המקומות שבהם לא יודעים להבין ולהעריך נאום טוב.
מה שיועציו של אובמה לא השכילו להבין
גם בפרשה עיתונאית חשובה, מרתקת ומאלפת כמו ביקור אובמה בקופנהגן נהגה העיתונות לפי התבנית השגרתית: הכותבים המדיניים הוגלו לספורט, ואילו הספורט לא פרץ כלל לעמודים המדיניים.
סוף השבוע הדרמטי בקופנהגן לא גרם לעיתונים בישראל לחרוג ממנהגם ולייחד לו שטח וטיפול ראויים. את עמודיהם הראשונים הקדישו העיתונים להדים מאוחרים מסיפור קטע הווידיאו שבו נראה גלעד שליט, סיפור בן 36 שעות שמוצה במלואו בטלוויזיית סוף השבוע. העמודים הראשונים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הוקדשו במלואם לצילום ענק של החייל החטוף ולכותרות קידום לדיווחים ולפרשנות בנושא שליט בעמודים הפנימיים.
"מעריב" דחס את האולימפיאדה לעמוד חדשות עורפי, עם הפניה דווקא מתיבה קטנה בשער מוסף הספורט, שעסק במאזן המושלם של הירוקים אחרי חמישה משחקים. במסגרת הכיסוי הביא צח יוקד, הכתב בניו-יורק, כ-200 מלה מאמריקה, תמצית דיווח על מפלתו האישית של הנשיא.
"ידיעות" העניק לקופנהגן כפולת עמודים שגרתית במוסף הספורט, שנעשתה על-פי הנהלים: דיווח מן ההצבעה, טור בלתי נמנע של סלבה ברזילאי, טור של חבר הוועד האולימפי אלכס גלעדי על ברזיל והנשיא לולה דה-סילבה ("היתה לי הזכות להיות מוזמן לחדרו של הנשיא..."). אורלי אזולאי דיווחה מוושינגטון על כשלונו הפוליטי של אובמה.
"הארץ" הקצה שטח בתחתית עמודו הראשון לתוצאות המפתיעות של ההצבעה האולימפית והפנה אל כפולה מקיפה במוסף הספורט, שבה הובא דיווח של ה"ניו-יורק טיימס" על המכה הפוליטית שספג הנשיא. בשער מוסף הספורט הופיע טור מצוין של עוזי דן, שחלקו המדיני היה ראוי להבלטה בעיתון עצמו: "מה שיועציו של אובמה לא השכילו להבין הוא שהגוף הבוחר – בני מלוכה אירופים ואריסטוקרטים סמי-גזענים, לצד נסיכי נפט ומיליונרים מוחצנים, ספורטאי עבר ומגה-עסקנים שיכולים ללמד אותם כמה שיעורים בפוליטיקה – לא באמת מתרגש ממנהיג העולם החופשי".
המפתיעה מכולם היתה כפולת הספורט של "גלובס". אלון זנדר דיווח ל"גלובספורט" מקופנהגן על ה"אובמניה" שאחזה בעיר ארבעה ימים לפני הגעתו של הנשיא. אובמניה שבעקבותיה נמל התעופה הדני הראשי נסגר לתנועה לכבוד נחיתתו של אייר-פורס ואן, והעיר שותקה. זנדר מצטט את חבר הוועד האולימפי הצרפתי, גי דרו (Guy Drut), שטען כי "העניין הבטחוני סביב אובמה עיצבן פה עוד חברי ועד. במלון שלי לא הורשיתי אפילו לעבור את הלובי". אם הנשיא כבר טורח להגיע למלון, אסור לו להשאיר חבר ועד אולימפי מעוצבן ככה.
זנדר מדווח כי קאי הולם, ראש הוועדה המארגנת של האירוע, היה מודע להלך הרוח וכבר בבוקר ההצבעה ניבא גמר של מדריד נגד ריו. אחרי ששיקגו הודחה הוא הסכים לומר לזנדר שהוא חשב ש"הפרזנטציה לא שינתה את כל הליך ההצעה של שיקגו, שהיה אנמי וביזנס-לייק. האפקט של הופעת הנשיא אובמה היה אפילו שלילי, כי אנשים נזכרו איך טוני בלייר נשאר שלושה ימים לשיחות אישיות, ואפילו פוטין הגיע ערב קודם ועבר חבר חבר. יש מי שראה בזה פגיעה בכבוד".
ואכן, את זכייתה של לונדון באולימפיאדת 2012 יש המייחסים לטוני בלייר, שהגיע ביולי 2005 לסינגפור לקראת ההצבעה. הוא קפץ אמנם רק ל-48 שעות, ברדכו לוועידת הג'י-8, אבל נראה שהוכן כהלכה וידע איך לדבר עם חברי הוועד. באותה הצבעה הועפה ניו-יורק בסיבוב השני (איזה מין נשיא זה בוש, שאפילו לא טרח להגיע?), ולונדון גברה על פריז ברביעי.
היחיד שקשר בין הפיאסקו האולימפי של אובמה בקופנהגן ליקום הפוליטי-מדיני וגאל אותו מתחום מוספי הספורט היה שמואל רוזנר, שהיטיב לתאר קשר זה במאמר שפירסם ב"מעריב" (5.10.09). רוזנר העשיר את העיתון בנסיונו ככתב "הארץ" בוושינגטון (עד לפני כשנה), ובעיקר בחושיו העיתונאיים. על-פי רוזנר, הפוליטיקה של הספורט העולמי היא בהחלט סיפור מדיני ממדרגה ראשונה, זאת עוד לפני שנשיא אמריקאי נוחת בו. ובמיוחד אם עשה זאת, ובהכרח אם הפסיד.