"באופן מסורתי, חופש העיתונות וחופש העיתונאי ועצמאותו נמדדים בעיקר ביכולת של העיתונאי לעמוד מול הריבון, מול הממסד, מול המערכות החזקות במדינה. זה טוב ויפה, אבל העולם השתנה. בשנים האחרונות, בוודאי בישראל, מרכז הכוח עבר למקומות אחרים, והכוונה היא כמובן לעולם העסקים בכלל ולעולם הפיננסים בפרט. במקומות מסוימים רוב הכוח, אם לא כולו, נמצא בידי שחקנים אחרים, שהם הרבה יותר מתוחכמים, הרבה יותר מורכבים, הרבה יותר דינמיים מהממשלות". כך אמר ביום שלישי האחרון (12.2.13) גיא רולניק, העורך הראשי ומייסד "דה-מרקר", במסגרת יום עיון בנושא "תנאי העסקת העיתונאים והשפעתם על חופש העיתונות", שהתקיים באוניברסיטה הפתוחה.
מדינת ישראל, הסביר רולניק, בדומה לארה"ב, צועדת לקראת הפיכתה לפלוטוקרטיה, מדינה שבשליטת בעלי ההון. "למה אנחנו לא קוראים מספיק על התופעה המדהימה הזו בעיתונים?", שאל רולניק, "אולי בגלל שהעיתונות היא עסק שיושב עמוק בתוך המערכת האקולוגית הזו ובמקרה הטוב חי איתה בסימביוזה ובמקרה הגרוע הוא פשוט קטן ועלוב לידה".
רולניק תיאר כיצד כלי התקשורת בישראל התעלמו מההתרעות של "דה-מרקר" בדבר הריכוזיות הגבוהה במשק הישראלי והשלכותיה, ואף הכחישו את קיומה של הבעיה. "כאשר הממשלה הישראלית בסופו של דבר כן ניסתה לפרק את אותה אוליגרכיה ישראלית השולטת בעולם העסקים ובשוק ההון, וכנגזרת מזה גם ברוב כלבי השמירה של הדמוקרטיה, העיתונות באופן מדהים לקחה צד מאוד מוזר", אמר רולניק. "עיתונות ועיתונאים בעד כוח רב בידי מעטים! עיתונאות בעד מועדון קטן שמנהל את המשק, עיתונאות בעד מועדון כזה, שלא נבחר על-ידי אף אחד.
"מי שמכיר את שוק ההון ואת מבנה המשק הישראלי שהתפתח פה בשנים האחרונות מבין שזה לא מקרה כמובן. כאשר יש מועדון קטן ששולט בטריליון שקלים של כספי ציבור, כאשר יש מועדון קטן שנמצא בקשרים חברתיים ועסקיים עם הבעלים של כלי התקשורת ועם חבורה קטנה של עורכים בכירים, אנחנו מקבלים עיתונות בלי מצפן, בלי כיוון, בלי אג'נדה ובלי שליחות. [...] זו המערכת שבה העיתונות עובדת היום, זו שאלת המפתח שממנה כולם מנסים להתחמק. האם במשק ריכוזי שבו יש קומץ אנשים ששולטים בסכומי כסף כל-כך אדירים – ומכאן גם השפעה עצומה, שלא לומר שליטה בפוליטיקה ובכלבי השמירה – האם יכולה להיות כאן עיתונות עצמאית?".
לדברי רולניק, "אנחנו רואים שלפעמים דווקא החזקים והרווחיים ביותר בקרב כלי התקשורת הם הראשונים להיות במיטה יחד עם הגורמים הכלכליים החזקים ביותר ולהכפיף את האג'נדה שלהם לאותה חבורה".
עוד התייחס רולניק בדבריו לוועדי העובדים שקמו לאחרונה בקרב כלי תקשורת בישראל. "אלה יכלו להתניע דיון בסוגיות האלה, הם מכירים את זה טוב", טען. "אם אני לא טועה, הוועד האחרון שעשה הרבה מאוד רעש אפילו קם בעיתון ספציפי שמכיר את הנושא הזה מקרוב, הם יכלו לחבר את העיתונאים לשיח הזה. אבל לצערי, את הפחד ממועדון הריכוזיות והפניית השיח למקומות אחרים לא ראיתי מספיק בתוך השיח שעלה מהקמת הוועדים. אני לא יודע למה. יכול להיות שהם עדיין לא טרחו ללמוד, להבין ולחשוב על עולם האינטרסים של המו"לים".
"חופש העיתונאי נגזר בצורה ישירה מתנאי ההעסקה"
חגי מטר, יו"ר ועד העיתונאים של "מעריב" (בנבצרות, בשל פיטוריו הנידונים בימים אלה בבית-הדין לעבודה), הגיב בהמשך יום העיון לדברי רולניק. "מרגע שיש הסכם קיבוצי", אמר מטר, "אנשים ב'מעריב' יודעים שלפחות שנה וחצי הם חסינים מפיטורים. זה דבר שלא היה קודם ושלא קיים בכלי תקשורת אחרים, וזה דבר שאני מקווה שיתחיל להעצים את העיתונאים ב'מעריב' ויגרום להם להאמין שהם יכולים להילחם לא רק על פנסיות, אלא גם על נושאים אחרים. אם יש משהו שהם רוצים להגיד ומונעים מהם לפרסם מסיבות אינטרסנטיות של הבעלים, אז אפשר לפנות לוועד. הוועד יגיד, 'רגע, יש פה סיפור טוב, אין שום הצדקה להפיל אותו. נילחם על זה'".
לשאלת מנחה הדיון, מזכ"ל מועצת העיתונות לשעבר אבי וינברג, האם הוועד אמור להתערב בתכנים, השיב מטר: "לדעתי, בפירוש כן". בהמשך הדיון הוסיף מטר: "אני חושב שוועד בפירוש צריך לקחת אחריות ולהעביר ביקורת גם על הבעלים. גם ב'מעריב', גם ב'דה-מרקר' ו'הארץ', בכל מקום. זה דבר שאמנם לא הספקנו לעשות, אבל בימי השיא של המשבר, רגעים בודדים אחרי שהוועד הוקם, עשינו פעולות מאוד משמעותיות של כמעט הפקעת עמודים בעיתון ובאתר כדי להעביר ביקורת על הבעלים שפוגעים בנו. ראינו, מתוך תפיסה של אנשים שמשרתים את המנויים, שלא ייתכן שמנויי 'מעריב' לא יידעו שהעיתון שהם מחזיקים ביד אולי ייסגר מחר ושהכותבים שהם אוהבים לקרוא אולי לא יקבלו פנסיה. חשבנו שיש לנו שליחות ציבורית ומחויבות ציבורית להגיד מה קורה עכשיו ב'מעריב', מה קורה לדנקנר שחייב לנו כסף, איפה הדברים האלה עומדים ואיך המאבק שלנו נראה".
חגי סיפר עוד כיצד שירת עיתון "מעריב" את דנקנר בתקופה שבה היה הבעלים. "יש מערך עיתונאי מאוד ידוע ומוכר", הסביר חגי. "יש עורך ראשי, יש את העורך של המדור, שמכתיבים רוח, שאומרים, ידיעה כזו וכזו לא תהיה, ידיעה כזו כן תהיה. אתה לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שאם דנקנר הוא בעל הבית, אז ידיעה מסוימת לא תהיה. בהעדר ועד, באותם ימים לא היה למי לפנות. מה, תלך למועצת העיתונות ותבקש מדליה דורנר, שאומרת שאין לה שיניים, 'בבקשה, תעזרי לי מול דנקנר'? זה לא משהו שאתה יכול לעשות, אז אתה מקבל את התכתיבים. העיתונאים אומרים לעצמם, בסדר, אחליק פה, ואעשה איזה שיתוף פעולה עם שופרסל, ואז במקום אחר אוכל לתמוך במחאה החברתית. כן או לא, תלוי בחודש ובשנה ובמצב רוח.
חגי מטר ביום העיון של האוניברסיטה הפתוחה (צילום: גדעון מרקוביץ)
"אבל זה לא רק דנקנר. דנקנר היה ב'מעריב' שנה וחצי, והבעיות של העיתונות הרבה יותר גדולות ומערכתיות. החופש של העיתונאי נגזר בעיני בצורה ישירה מתנאי העסקה במובן הכי פשוט – עד כמה אתה קם בבוקר ואומר, 'אני יכול לעשות את העבודה שלי היום'. אם אני ככתב מוניציפלי בתל-אביב מקבל 5,000 שקל בחודש, וזה מה שקיבלתי גם אצל שוקן וגם אצל דנקנר, ככתב שאמור במסגרת תפקידו לגור בתל-אביב, אז יש שכר דירה של תל-אביב ועלויות של תל-אביב ולהגיע למערכת. אני יודע שאני צריך להתקיים גם מדברים אחרים.
"ואני יודע שהציפיות ממני הולכות וגדלות עם הזמן. ברגע שיש אינטרנט, אני צריך לספק עוד ועוד ידיעות, כי ברגע זה מישהו איפשהו בפייסבוק העלה סרטון של מכונית שחונה ובאו אנשים ומציירים סביבה חניה, וכולם עושים לזה עכשיו שֶר. לא יכול להיות שלנו לא יהיה הסרטון של ההיא שציירו לה את החניה מסביב לאוטו! אז זה מה שאני אעשה. אני לא אלך עכשיו לעשות תחקיר על קבלנים בעירייה, כי אין לי זמן. ואם נשאר לי קצת זמן ומילאתי את מכסת הידיעות, בשאר הזמן אני לא אלך להיפגש עם מקורות, אלא אלך ואחלטר במקומות אחרים, כי זה מה שאני צריך לעשות כדי להתפרנס. כך, במובן הכי פשוט, המשכורת ותנאי ההעסקה לא מאפשרים לעיתונאי את אורך הרוח שנדרש כדי לייצר עיתונות טובה".
עמוס שביט, שעבד בעבר כעיתונאי ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" וכיום עומד בראש מערך ההסברה של עיריית באר-שבע, תיאר בפני באי יום העיון את מצב העיתונאים כיום מנקודת מבטו של איש יחסי-ציבור. "אני פוגש עיתונאים מוחלשים, עיתונאים שנזקקים לשירותים של מושא הכתבה שלהם", אמר שביט. "אני בעצם ספק תוכן עבור עיתונאים. אני מעניק להם שירותים. שירותי הסעה, אני מעמיד לרשותם צלם של העירייה, אני נותן להם ארוחת צהריים חמה, ואני עושה את כל זה במודע.
"הרבה פעמים איש התקציבים שואל אותי, 'מה פתאום, השתגעת, 500 שקלים עבור עיתונאית למונית הלוך ושוב מתל-אביב? איזה מין עיתונאית זו?'. אמרתי לו, 'אתה השתגעת, אם אני משלם לה עבור הנסיעה, אני כבר יודע מה יהיה בכתבה, אני יודע בוודאות לאן הכתבה הזו הולכת ואני יודע בוודאות שהכתבה בדיוק משרתת את הצרכים שלנו'. וכך היה, שילמתי, לאורך כל הדרך".
"מה זה חשוב לי איזה סודות העורכים יודעים?"
יום העיון, שנערך על-ידי המרכז ללימודי תקשורת של האוניברסיטה הפתוחה, נפתח בהרצאה מפי נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית-המשפט העליון בדימוס דליה דורנר. בהרצאה, שהוקדשה לחופש העיתונות בישראל, התייחסה דורנר לדירוג של הארגון עיתונאים ללא גבולות, שהציב את מדינת ישראל במקום ה-112 בעולם מבחינת חופש העיתונות. המיקום הנמוך, הסבירה דורנר, נובע מכך שהארגון לקח בחשבון את הצרת חופש העיתונות באמצעות הצבא על השטחים.
"זו פשוט טעות משפטית בהבנת המצב במדינת ישראל", טענה דורנר. "השטחים מוחזקים בתפיסה לוחמתית על-ידי מדינת ישראל, הם לא חלק ממדינת ישראל, וכפי שאני מלמדת באוניברסיטה, בשטחים אין דמוקרטיה, יש משטר צבאי. רק חופש עיתונות אין? האנשים גם לא מצביעים למדינת ישראל. ולכן לומר שבשטחים אין חופש עיתונות זה דבר שאין לו משמעות".
באשר למדינת ישראל, דורנר הביעה דאגה מכך שחופש העיתונות אינו מעוגן בחקיקה, אך טענה כי בזכות הפסיקה, "יש לנו חופש עיתונות וחופש ביטוי ברמה לדעתי בסך-הכל סבירה". אמנם, אמרה דורנר, גם בישראל הריבונית יש צנזורה צבאית, אולם "במצב הבטחוני הקיים, במיוחד בעת קרבות ומלחמה, יש לעיתונאי הגנה כאשר בודקים מה שהוא רוצה לומר. הוא יכול להיות בטוח שלכאורה אם זה עבר צנזורה, הוא לא מסכן את כוחותינו ואת העורף. העיתונאי, שהוא חלק מהעם הזה, לא רוצה לסכן".
ביום שבו ראש הממשלה זימן בבהילות את ועדת העורכים בבקשה שיימנעו מלהביא לידיעת הציבור מידע שעשוי להביך את מדינת ישראל, הסבירה נשיאת מועצת העיתונות כי ועדת העורכים "כבר לא פועלת כפי שפעלה". לדבריה, בעבר "השלטון היה מספר לעורכים כל מיני סודות כדי שהם לא יספרו את זה לאחרים [...] אני לא מבינה בכלל את הסידור הזה. מה זה חשוב לי איזה סודות העורכים יודעים? אין לעורכים שום דבר לעצמם, אלא חייבים הם להביא את זה לציבור הרחב, אחרת למה לספר להם סודות, אבל כך העניין פעל".
"ההון התרבותי של העיתונים הולך ונעלם"
נציגי האקדמיה ביום העיון היו ד"ר צבי רייך וד"ר אורן מאיירס. מאיירס הציג ממצאים ממחקר שערך יחד עם ד"ר רועי דודזון בדבר השינויים לאורך השנים במהלך הקריירות של עיתונאים. לדבריו, בשנים האחרונות ניכרת ירידה במספר הקריירות היציבות כפי שיש בשידור הציבורי וכפי שהיו נפוצות גם בתקשורת המסחרית. לעומת זאת חל גידול בקריירות של עיתונאים-יזמים ושל עיתונאים ההופכים ליזמים בעל-כורחם.
רייך הציג את תובנותיו בדבר דלדולו של ההון האנושי בארגוני החדשות ותיאר תמונת מצב עגומה של מקצוע העיתונאות. רייך הסביר כי נדרשו למעלה מ-100 שנה לבניית קונספציית המומחיות העיתונאית, ובתוך פחות מ-20 שנה, בעקבות המשברים הכלכליים וקריסת המודל הכלכלי של העיתונות, איבדו ארגוני החדשות את רוב ההון התרבותי שצברו. תחומים שבעבר תפסו דסקים שלמים נעלמו; כתבים שבעבר התמחו בתחום אחד נדרשים לסקר שלושה וארבעה תחומים; כתבים שכיסו בעבר אזור גיאוגרפי מצומצם נדרשים לכסות כיום אזורים אדירים; כתבים ששימשו שליחים קבועים בבירות העולם הוחלפו בפרילנסרים; ותחומים שונים מרודדים ומסוקרים מבעד לזווית הצרכנית.
ד"ר צבי רייך ביום העיון של האוניברסיטה הפתוחה (צילום: גדעון מרקוביץ)
לדברי רייך, בשל התחלופה הגבוהה, הניסיון המקצועי של העיתונאים בתחומם מתקצר והולך. לפי הפסיכולוגיה של המומחיות, הסביר, נדרשות כ-10,000 שעות של עיסוק ממוקד בתחום מסוים כדי להפוך למומחה בו. מדובר בכארבע שנות עבודה. אלא שעיתונאים רבים בימינו אינם מחזיקים באותו התפקיד לאורך ארבע שנים.
פתרון אפשרי לבעיה, טען רייך, טמון בפיתוח שיתופי פעולה בין ארגוני התקשורת לשחקנים חיצוניים, שאינם עיתונאיים דווקא, אלא בעלי מומחיות, בלוגרים או עיתונאים לשעבר. עוד אמר רייך כי על הממסד ליזום יותר השתלמויות אד-הוק וכי על בתי-הספר לעיתונות לפתח מיומנויות לימוד והדרכה. "פחות דגש על תחום מסוים ויותר על איך ללמוד את התחום", הגדיר זאת רייך. "העמדה של כלים מהירים לכתב שבא לקדנציה קצרה מדי, קיצורי דרך שיאפשרו להתגבר על הבעיה על-ידי כך שנשים את הבעיה על השולחן וננסה לפתור אותה במקום להדחיק אותה. הגיע הזמן לומר את האמת ולנסות לטפל בה בכלים ריאליסטיים".