בימים האחרונים הרשתות מוצפות בקטעי מידע ובהרבה ספקולציות בנוגע לקצין מודיעין שמת בנסיבות מסתוריות כשהיה בכלא צבאי. יש המכנים אותו אסיר X.
גם התקשורת הממוסדת עוסקת בנושא הזה, ובמסגרת הפרוטוקול הידוע מי שמדווחים על כך הם כתבי המשפט והכתבים הצבאיים.

צריך לומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אלה וגם אלה, אין להם הרבה מושג מה הפרשה הזאת. ואם יש להם איזשהו מושג, הם קיבלו אותו תחת מגבלות צנזורה ואיסור פרסום בדיוק מאותה מערכת שאמורה היתה לשמור על חייו של אותו קצין, ושבמסגרתה מצא את מותו בנסיבות עלומות.

כלומר, המערכת שאחראית למחדל מותו של הקצין היא גם זו שמדבררת את הפרשה ומעבירה מידע לכלי התקשורת. האם המידע הזה נכון? האם הוא מבוסס עובדות? האם לתקשורת יש יכולת לעשות את העבודה העיתונאית הבסיסית ולהצליב מקורות ולחפש מקורות עצמאיים ובלתי תלויים? ממש לא.

האם הכתבים והפרשנים שמסתובבים באולפנים בארשת של חשיבות ורצינות, שמגויסת למקרים שבהם מדובר בלב בטחון המדינה, האם הם אומרים לציבור, אין לנו מושג, אין לנו יכולת לקושש את המידע בעצמנו, אין לנו מקורות עצמאיים, כל המקורות שאנחנו נשענים עליהם ונותנים לנו מידע (שלא לומר מתדרכים אותנו) הם מקורות צבאיים-בטחוניים, ואלה אותם גופים שגם עצרו את הקצין והחליטו להעמידו לדין?

התשובה כמובן שלילית. וחבל. שום יוקרה לא היתה נפגעת ושום כבוד לא היה מתערער אילו העיתונאים היו מישירים מבט לציבור ואומרים: המידע בנוגע לפרשה שאנחנו מדווחים עליה עכשיו לא נמצא בידינו. אנחנו תלויים במאת האחוזים במערכת הביטחון. יכול להיות שמה שנמסר לנו ממנה הוא אמת צרופה, ויכול להיות שהוא אמת חלקית. ויכול להיות שהוא שקר על מלא. אין לדעת.

כדי שנבין, אספתי כאן את רשימת העובדות המעטות שהתפרסמו, ולצדן את רשימת השאלות שנותרו פתוחות בפרשת הקצין ש"מצא את מותו" בנסיבות לא ידועות, שאולי לא ייוודעו מעולם: קצין מודיעין של צה"ל מת בבית-חולים אחרי שנמצא במצב קשה במתקן כליאה צבאי. נסיבות מותו אסורות בפרסום. הוא נאסר, ובספטמבר 2020 הוגש נגדו כתב אישום לבית-דין צבאי. בית-הדין לא הספיק להכריע אם הוא אשם או זכאי. יש לפחות שני צווי איסור פרסום על הפרשה.

לעצור יש זכות להיפגש עם עורך-דין ללא דיחוי, אבל לכוחות הביטחון יש סמכות למנוע פגישה כזאת מסיבות שונות למשך עשרה ימים. אפשר להאריך את מניעת הפגישה בכפוף לאישור נשיא בית-משפט מחוזי והיועץ המשפטי לממשלה. אולי זה נעשה גם כאן. לא ידוע. כשמתאפשר לעציר כזה לקחת עורך-דין, הוא צריך לבחור מתוך רשימה סגורה של עורכי-דין שקיבלו אישור שב"כ. העצור מבודד, וייתכן שמופעלים עליו לחצים כאלה ואחרים. ככל שנמנע מהעצור להיפגש עם עורך-דין, לא ניתן לדעת על כך.

כתב האישום שהוגש חסוי, וכך גם מסכת הראיות. שום עין חיצונית לא שזפה אותם. הצווים שמוציאים ביחס לעצור כזה, כמו צווי חיפוש ומעצר, ניתנים במעמד צד אחד, וזה בדרך כלל המצב גם ביחס לצווי איסור פרסום. יש אפשרות לערער על צווים כאלה, אבל כדי שזה יקרה צריך שלעציר יהיה עורך-דין, והוא צריך לדעת שצווים כאלה הוצאו. פומביות המשפט, ערך ועיקרון שנועדו להבטיח משפט הוגן ומשפט צדק, לא התקיימו במקרה הזה.

בהינתן כל הדברים האלה, אפשר להסיק מסקנה מושכלת שכל מה שמתפרסם בעיתונות בא ממקור בטחוני. זה אותו מקור בטחוני שאמור היה לשמור על חייו. לכן, יש כאן ניגוד עניינים מובנה: מי שאמור היה לשמור עליו ומי שיש לו אינטרס להסתיר את הפרטים – היא אותה המערכת.

תחת צווי איסור פרסום גורפים וצנזורה מחמירה, עיתונאים לא יכולים לבצע את העבודה הבסיסית של איסוף עצמאי של עובדות וידיעות ומקורות. לכן חשוב שהתקשורת, כשהיא מדווחת על מותו של האסיר הזה, תיידע את הציבור שמדובר במידע שמגיע מתוך אותה מערכת ביטחון שכנראה גם אחראית למחדל מותו.

בהקשר הזה חייבים לומר שיכול מאוד להיות שהאיש עבר עבירות בטחוניות חמורות, שתיק הראיות נגדו מוצק, ושאילו היה נשאר בחיים היה מורשע ואולי נדון לשנים ארוכות בכלא. אין לדעת. אבל חשוב שגם מה שלא יודעים – ויש הרבה – יהיה מוצג לציבור בתוך ההקשר הנכון.