מעשיה מפורסמת מספרת על מנהל סניף בנק, שהיה צופה בהשתאות בלקוחה מבוגרת וצנומה, שהיתה נכנסת מידי שבוע לסניף ומפקידה 10,000 דולר במזומן. יום אחד שאל אותה המנהל, מהיכן כל הכסף הזה מידי שבוע. "אני עוסקת בהתערבויות" הסבירה לו הקשישה. "מעניין", אמר המנהל. "על מה את מתערבת"?, "על כל דבר", הוסיפה הקשישה ואמרה לו: "למשל, אני מוכנה להתערב איתך על 10,000 דולר, שבעוד שבוע, ינשרו לך כל השיערות מהראש, אם רק יגעו בהן". המנהל צחק אבל נענה לאתגר.
לאחר שבוע, התייצבה הגברת ביחד עם גבר מעונב נוסף בסניף. "מי זה?" שאל אותה המנהל. "זה רואה החשבון שלי", היא הסבירה, "שניגש לעסק?". המנהל הסכים והגיש את ראשו השעיר לאישה והיא התחילה למשוך את השיער בחוזקה רבה עד שצווארו התעוות אבל השיער נותר במקומו. באותו רגע צנח רואה החשבון והתעלף. "מה קרה לו?" שאלה המנהל. "אה", השיבה הזקנה, "איתו התערבתי על 20,000 אלף דולר שאני אחזיק את מנהל הבנק שלי מהשיערות באמצע הסניף".
המשל הזה והלקח שבצידו מביאים אותנו אל קו החקירה הנוכחי במשפט המו"לים, שמוביל בימים האחרונים עורך דינו של ראש הממשלה, בועז בן-צור. בן צור, בחקירתו הנגדית של מנכ"ל "וואלה" לשעבר אילן ישועה, מציג לעד סרטונים וכתבות שפורסמו ב"וואלה" לפני מערכות הבחירות של 2013 ושל 2015, כדי לנסות ולבסס שתי טענות.
הראשונה, כי רוב הפרסומים הפוליטיים באתר היו דווקא מטעמם של יריבי נתניהו והיו ביקורתיים כלפיו, והשנייה, שכבר נתקלנו בה, היא כי "כך עושות כולן". כולם סוגרים דילים עם עיתונאים וגם ישועה עצמו מתערב ומסדר סיקור לפוליטיקאים שהוא חפץ ביקרם. לכן, כך ההגנה, אין כאן כל דבר חריג או פלילי. ישועה, מנגד, טוען שאין מה להשוות בין הטיית הסיקור של פוליטיקאים שונים לבין הטיית הסיקור לטובת נתניהו, שהיתה חריגה בכל קנה מידה.
מימין: עו"ד בעז בן-צור, סניגורו של נתניהו; עו"ד ז'ק חן, סניגורו של שאול אלוביץ'; ועו"ד מיכל רוזן-עוזר, סניגורתה של איריס אלוביץ' (צילום: יונתן זינדל)
כמתבונן מהצד, נדמה לי שיעילותו של קו החקירה הזה מוטלת בספק, ואולי אף מעידה על חוסר הבנה (או חוסר הפנמה) של מנגנוני השחיתות בתקשורת. התיזה הפשטנית של "בעדנו או נגדנו" המצטיירת בצבעי שחור לבן בוהקים, אולי קונה את הלב והאוזן בשלב המקדמי, אבל כשמעמידים אותה למבחן, מתגלים פגמיה.
ישועה, כך אכן נחשף במהלך עדותו וחקירותיו הנגדית והראשית, היה רב בחשן, סדרן ועסקן. הוא התערב בעבודת המערכת ופגע ביושרה ובמוצר העיתונאי, גם בלא קשר לנתניהו. הוא גם אינו היחיד. מי שמכיר את רצפת הייצור העיתונאית ונחשף לעבודתם של כלי תקשורת בישראל, בוודאי מכיר גם מקרים של התערבות בכירים ומנהלים, מתוך אינטרס המשרת את בעלי כלי אותו תקשורת, את המקורבים לו, מפרסמים גדולים, שותפים עסקיים וכיוצא בזה.
יתכן גם שההתערבות תבוא על רקע קשר אישי או אינטרס נקודתי של עורך או מנהל ובלי קשר לבעלים או לאינטרסים הישירים שלו.
כל זה עדיין לא שולל את הטענה הנתמכת בראיות לפיה נתניהו וגורמים הקשורים בו, העבירו בקשות לשינוי הסיקור באתר "וואלה" וקיבלו תמורות עיתונאיות, באופן נרחב, מוכוון ושיטתי.
"וואלה" היתה סחורה. הסחורה הזאת שווה כסף לסוחרים בה. אלוביץ' סחר בה וכך גם ישועה. הקונים היו רבים. היו מזדמנים, היו קבועים, היו קטנים והיו גדולים. העובדה שהסוחר מוכר את הסחורה האסורה שלו לשני לקוחות שיש ביניהם תחרות, אינה מקזזת את פעולת המכירה האסורה. העובדה שגם מתנגדי נתניהו קיבלו הזדמנות להשחית את המוצר העיתונאי בהתערבויות פסולות, לא מקזזת את כל אותן הפעמים בהם היה מעורב נתניהו בהשחתת המוצר העיתונאי. מה עוד שבמקרה של נתניהו, תלויה מנגד ציפיה לתמורה והצדדים מבינים זה את רצונו של זה (וגם כשרק צד אחד עושה את מה שהוא עושה במחשבה או תוך ציפיה לקבלת תמורה בשל כך).
בית "וואלה" בתל אביב, מרץ 2011 (צילום: שוקי טאוסיג)
טיעון לפיו רוב הפרסומים ב"וואלה" היו נגד נתניהו, כאילו האתר היה עוין כלפיו וכאילו החלק של בקשותיו בא כדי לאזן ולרסן בלבד, הוא טיעון מעניין וכזה שיכול לזכות למחיאות כפיים בטוויטר, אבל קל משקל מבחינה משפטית.
ראשית, אוסף של הטיות, עיוותים ושחיתויות אינו מתקזז לכדי תוצאה חיובית או ניטרלית. זאת גם התשובה למי שטוען שתחרות בין גופים עיתונאיים היא הדרך להבטיח זרימת מידע אמיתי לציבור. כפי שראינו, שורה של כלי תקשורת שהציגו לציבור מוצר עיתונאי פגום ומסולף, כל אחד מסיבותיו ונסיבותיו, לא בהכרח גרמו לכך שהאמת נחשפה, אלא דווקא שהציבור המבולבל לא יודע למה להאמין מבין העיוותים והבדיות.
שנית, העובדה שעשיתי עסקים עם אויבך, לא מבטלת את העובדה שגם איתך רקחתי מזימות ועברתי על החוק. היא מבססת לכל היותר את העובדה שאני מוכן לעשות הכל עם כולם ושהאינטרס העצמי שלי הוא זה שמוביל את שיקול הדעת.
שלישית, בשלב זה, על אף כל הדוגמאות המוצגות והנסיונות להראות באמצעות ישועה שגם אחרים קיבלו את מה שקיבל נתניהו ובאותו אופן, מצטיירת תמונה ראייתית אחרת. בעוד השאר קיבלו מידי פעם דבר מה, מול נתניהו, אנשיו ומקורביו התנהל מפעל הטיה שיטתי, סדרתי וארוך טווח.
אם ניתן לתמצת את קו החקירה הזה, הרי שהוא כבר הופיע בשירו של שלומי שבן, "כולם יודעים". "כולם אומרים את צוחקת לי בפנים / ומוסיפים קריצה, אתה יודע על מה אנחנו מדברים / כולם אומרים את הולכת עם כולם / איפה זה שם אותי? / איפה זה שם אותם? זה לא חברים זה. כולם אומרים / את צוחקת לי בפנים - חופשי תתביישי!". בסוף, הבושה עלינו.