מאז החלו המלחמה בדרום והמהומות האלימות ברחבי הארץ, ערוצי הטלוויזיה עברו למוד לחימה. השידור הפך לגל פתוח ומהבוקר עד הערב פרשנים, כתבים ובעלי עניין מציפים את המסך. כמו תמיד במצבי לחימה ומשבר, הקו המערכתי הופך היפר-פטריוטי והמגישים והעורכים שרגילים גם כך לחזר אחר המיינסטרים המדומיין שיושב בבית, מקצינים ומחדדים עמדות ומסרים.

השבוע דיברו על אותו פרשן צבאי חסר מצפון של ערוץ 20 שהביע צער בשידור על כך שלא נפגעו אזרחים ערבים בנפילת רקטה בשפרעם, אך זו תהיה טעות להתמקד בו. ערוץ 20 הסתייג מהאמירה, וכשהתברר שתגובת הפרשן לפיה אמר את הדברים בטעות אינה נכונה, הודיע על הפסקת ההתקשרות עימו. אולם ערוץ 20, לאומני ככל שיהיה, הוא ערוץ זניח. מרבית צופי החדשות בישראל צופים בחדשות 12, ורוב השאר בחדשות 13.

הערוצים הגדולים מעצבים את דעת הקהל ומכתיבים במידה רבה גם את סדר היום הממשלתי. מבט על השידורים שם מגלה מצעד ארוך של דוברים שנוצקו באותה תבנית: גברים לא צעירים יוצאי מערכת הביטחון, שמדברים בעיקר בשפה צבאית ורואים את העולם בשחור ולבן. פחות שכיח לראות שם נשים, אנשי חינוך או דמויות מהחברה האזרחית. על האזרחים בעזה בטח שלא תשמעו שם ועל אפשרויות אחרות מהתגובה הצבאית הפבלובית בכלל אין מה לדבר. כל מי שמעז להסתייג מהמשך המבצע או המחיר האזרחי של ההפצצות מתויג מיד כעוכר ישראל.

בכל הנוגע לייצוג הטלוויזיוני של האזרחים הערבים בישראל בימים קשים אלה, המצב גרוע עוד יותר

בכל הנוגע לייצוג הטלוויזיוני של האזרחים הערבים בישראל בימים קשים אלה, המצב גרוע עוד יותר. מהרגע בו התחילו השידורים באולפנים השונים אנחנו, בעמותת סיכוי, מקבלים דיווחים על ביטולים ברגע האחרון של מרואיינים ערבים, בעיקר בחדשות 13, או על ראיונות משפילים ועוינים כמו זה שעבר ד"ר מוחמד חלאילה אצל אורן וייגנפלד בחדשות 12. זה כשבכלל טורחים להזמין אותם. זו אחת הסיבות בגינן, למשל, שביתת המחאה של החברה הערבית טופלה בצורה שטחית, עוינת וחסרת מקצועיות ומוסגרה ברוב הערוצים כתמיכה בחמאס, מה שלחלוטין רחוק מהמציאות.

הצגה מורכבת או רגישה של הקונפליקט הזהותי בו מצויים האזרחים הערבים של ישראל, בזמן שבני משפחה שלהם מופצצים בעזה או הבנים שלהם כאן סופגים יחס משטרתי אלים, מדיניות ממשלתית מפלה והסתה ציבורית גורפת, קשה למצוא בערוצים המובילים. כך גם דיון ענייני על אפליה או פערים. בשבוע הבא נפרסם כאן, במסגרת "מדד הייצוג" של עמותת סיכוי ו"העין השביעית", בדיקה מקיפה של הייצוג הערבי השבוע באולפנים, בהם עברו אלפי מרואיינים, ונחשוף את תמונת המצב המדויקת.

העיתונות אמורה לייצג את האינטרס הציבורי ולעבוד בשביל הצופים. נראה שהעורכים סבורים שהמשמעות היא תמיכה עיוורת בכל החלטה של הממשלה ובכל מבצע של צה"ל. להיפך. האינטרס הציבורי הוא שהעיתונות תציג את המציאות בצורה ההוגנת והקרובה ביותר לאמת. לא מבעד כוונות בלבד או דרך הדיווחים של דובר צה"ל.

האינטרס הציבורי הוא דווקא להבין בדיוק מה המחיר שמשלמים אזרחים - משפחות וילדים - בעזה. מה המשמעות ארוכת הטווח של העימות הצבאי הזה ואיך זה משפיע על חמישית מאוכלוסיית ישראל הערבית.

האינטרס של הציבור הוא לדעת ש-121 אזרחים נהרגו בשמו בעוד סבב של עימות צבאי בלתי נגמר. זה האינטרס שלו לדעת כמה מהם היו ילדים ואם היה ניתן למנוע את מותם. זה אינטרס ציבורי לדעת אם עוד הסלמה כזאת היתה בלתי נמנעת ואם מדיניות של יד קשה במסגדים על הר הבית היתה באמת נחוצה. ובעיקר, זה אינטרס שלו להבין אם עוד הפעלת כוח צבאי באמת תביא לשיפור בטחונם ועתידם של תושבי הדרום ולא רק מנציחה ומעצימה את שליטתו וכוחו של חמאס בעזה.

זה גם אינטרס של הציבור להבין עד כמה המשבר הפוליטי הבלתי נגמר כרוך בהסלמה החריפה הזאת והאם ראש ממשלה שבימים אלה ממש מתנהל נגדו משפט יכול לנהל מערכה כה מורכבת ורבת חזיתות. זה גם אינטרס שלו להבין אם אפליה ודיכוי רב שנים וידוע של כעשרים אחוז מהאוכלוסייה תרם להסלמה הזאת. אך אלה שאלות ותשובות שהאולפנים לא מספקים בימים אלה. הם עסוקים יותר בתמיכה במבצע הצבאי ודברור של פעולות צה"ל. ברוח האמרה הידועה - נותנים לצה"ל לנצח.

למרות הלחץ הציבורי, האיומים והאלימות של פעילי ימין ובריונים ברחובות, ובמיוחד בגלל שאנחנו בליבו של משבר בטחוני ואזרחי, אסור לעיתונאים לשכוח שהתפקיד שלהם הוא לשרת את הציבור, לא לעודד מהטריבונה.